ארץ נעדרת: למה אין בישראל סאטירה של ממש

אין לנו, בישראל הצעירה, מסורת ממשית של סאטירה. למעשה, בישראל של ראשית ימי תקשורת ההמונים, כמו גם היום, החיבור בין מחאה מדינית או חברתית לבין אמנות, מעולם לא היה שלוב-זרוע. קל וחומר ההומור הטלוויזיוני הישראלי, שידע ביובל שנותיו הבלחות מחאתיות וסאטיריות, אך מעולם לא התגבש לכדי צורה אמנותית מובהקת.

אם נסקור את הבולטות שבתוכניות שהוגדרו כסאטירה, החל מ"ניקוי ראש" (1974-1976), "זהו זה" (1978-1998), "החמישייה הקאמרית" (1993-1997), ובשנים האחרונות "ארץ נהדרת" (2003 ועד היום) ו"מצב האומה" (2010 ועד היום), נמצא כי קיים טשטוש מתמיד בין פרודיה לבין סאטירה, בין סאטירה לסלפסטיק, ובין חתרנות לבין בידור פופולרי.

יתרה מכך: בחינה מעמיקה מלמדת כי עם השנים חלה ירידה בנפח הסאטירי לטובת בידור פופולרי. כך ששאלות כמו "מהי תפקידה של הסאטירה בעידן שבו המציאות הפוליטית מגחיכה עצמה תדיר" הופכות לבטלות כשתוכנית כמו "מצב האומה", לימים "גב האומה", מארחת פוליטיקאים, וכשהיא כפופה לכללים שלפיהם הפוליטיקאי האורח עובר הכנה מוקדמת המבטלת כל אפשרות לסיטואציה שאין לצפות אותה.

גם "ארץ נהדרת" הוותיקה השתנתה. בשיאה, קברניטיה ויתרו מעת לעת על ממד קומי לטובת אמירה חריפה (המערכון של גלעד שליט, למשל). הייתה זו אולי המהלומה הסאטירית ההגונה האחרונה שהעזה התוכנית להציג. כיום, השיח השתנה, ומה שהיה בעבר שנוי במחלוקת, נתון כיום לחסדיו של ההמון שטוף השנאה.

אמנם העונות הראשונות של "ארץ נהדרת" יוצאות דופן באיכותן וגם כעת, בשנתה ה-12, מבחינה בידורית - אין שנייה לה. אך מבחינה סאטירית, ארץ נהדרת מודל 2015 היא ואריאציה חיוורת של "ארץ נהדרת" מהשנים 2003-2012, כשניכר כי הצורך להעמיד רייטינג גבוה, פוגם באיכות המקורית של החומרים. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במערכונים שבהם הסבטקסט הוא בחוץ במכוון.

לעתים נוצר הרושם כי הכותבים לא סומכים על הקהל שיבין את הסאטירה, לא סומכים על הקהל שיצחק. במערכון "הטיסה לקונגרס" (תוכנית ששודרה ב-2 במרץ), הבדיחות מסבירות את עצמן באופן עקבי: "יש חורים בשטיח, ומלא שקרים בסלון", אומרת דמותו של ראש הממשלה נתניהו. אחר כך, דמותו של השר יובל שטייניץ לא מותירה משפט ללא סבטקסט: "דפי הנתונים", הוא מסביר למנחה איל קיציס, "הם עוזרים לי להסתיר את הפנים כשאני מחרטט אתכם".

כשסאטירה נשענת על דמויות בעלות חוסר מודעות עצמית, הסאטירה עובדת היטב - מעבר לכך שזהו בידור במיטבו. כשנלקח בחשבון שקהל היעד אינו מעורה בחומר, או שחלקו אינו אינטליגנט, עוצמתה של הסאטירה בהכרח נחלשת. גרורה נוספת של הצורך הזה, הינה התנתקות מגבולות הסאטירה לשם הבידור: נקרא לזה, לצורך העניין, "חרצופיזציה" של הדמות, והשטחתה. אסי כהן מחקה היטב את שר החוץ אביגדור ליברמן, והופך אותו לדמות חמודה המעוררת הזדהות, כשם שדמותו של החרצוף של יאסר ערפאת עוררה בשעתו ("החרצופים").

הזדהות זו משומרת על מנת שהצופים יזכו למנה הקבועה של צחוק והזדהות מההתנהגות הצפויה של הדמות. כך הפך ליברמן של ארץ נהדרת מדמות אכזרית המטילה אימה, לדמות מודעת לעצמה ולציפייה ממנה, ועל כן כעת היא מעוצבת כדמות החסרה את הכוונה לממש את איומיה. גם בנימין נתניהו גרסת ארץ נהדרת הוא דמות חמודה ובעלת הומור עצמי מפותח. מבחינה סאטירית, דוגמאות אלו מבטאות סתירה פנימית סבוכה - הניסיון לבקר את התנהלות נתניהו, מול ההכרח לחבב עליו את קהל הצופים.

דוגמה שמסבירה את השינוי שעבר על ארץ נהדרת מימי היווסדותה, היא דמות דוברת צה"ל מהעונה הראשונה, ששמה היה מרכבה (גולמה על ידי אורנה בנאי). הייתה זו דמות מעולה - דמות שעוצבה בהשראת מירי רגב ורוני דניאל, ואשר הגדירה היטב את הסכנה שבהצבת אישיות אינטרסנטית המזדהה באופן אוטומטי או עיוור עם הערכים של צה"ל, המוצב בעמדת פרשן המתחזה לעיתונאי. כיום, דמותה של מירי רגב היא חיקוי של המקור - כזה שאינו מצריך כתיבה סאטירית מושחזת.

"ארץ נהדרת" של ימינו והיעדרן של מתחרות מסוגה הינן עדות לכך שהסאטירה הפכה לתת-סוגה הגוססת של הקומדיה. ונכון להיום, קיים צורך ממשי בסאטירה חזקה. כזו שלא לוקחת שבויים. סאטירה שהולכת עד הסוף. כזו שאין לה אלוהים - לא בעלי המניות של הזכיינית, ולא אלוהי הרייטינג, ולכן המסקנה היא שסאטירה כזו צריכה להיווצר מחוץ לגבולות ערוצי הממסד.

מבחינה טכנולוגית, התקופה מרובת הערוצים והמדיות החדשות שבה אנו חיים, בהחלט מאפשרת זאת.