התחבורה הציבורית בישראל מפגרת שנות דור מהעולם

בזמן שביפן עובדים על רכבת שתיסע במהירות 580 קמ"ש, בישראל תגיע הבשורה בעוד כשנתיים עם רכבת במהירות של 160 קמ"ש ■ דרך ארוכה עברה התחבורה הציבורית בישראל מאז הקמת אגד לפני יותר מ-80 שנה, אבל אנחנו עדיין משתרכים מאחורי המדינות המפותחות

רח' בן יהודה, ירושלים, 1972 / צילום:   פריץ כהן, לע"מ
רח' בן יהודה, ירושלים, 1972 / צילום: פריץ כהן, לע"מ

בעוד כשנתיים, צפויים אזרחי ישראל לנסוע ברכבת מחושמלת שתיסע במהירות 160 קמ"ש מתל-אביב לירושלים ב-30 דקות. זה אולי לא נשמע מרשים, בזמן שבמרבית מדינות העולם המערבי התחבורה הציבורית מפותחת הרבה יותר מזו של ישראל ובזמן שביפן כבר עובדים על רכבת שתיסע במהירות 580 קמ"ש - אבל כאן המקום להיזכר דווקא בכברת הדרך שעברה התחבורה הציבורית בישראל מראשיתה ועד היום.

קפיצה להיסטוריה הלא-מאוד רחוקה: רק לפני 120 שנה, לא הייתה בישראל תחבורה ציבורית. אנשים נעו ממקום למקום על גבי חמורים, גמלים וסוסים. המהפך הגיע בשנות ה-80 של המאה ה-19, טרם הוקמה תל-אביב, אז הגיע רכב הדיליז'נס לישראל. הדיליז'נס היה שייך לאנשים פרטיים שקיבלו מהשלטון רישיון להפעלתם. בדיליז'נס קטן יכלו לשבת 6 אנשים ובגדול 9, ועם התפתחות היישוב העברי הם הוחלפו באוטומובילים, והסוסים ברכבות.

הנהגים התאגדו במספר קואופרטיבים, וכך נוצרה חברת "אגד" בינואר 1933. המשורר חיים נחמן ביאליק הוא זה שהציע את השם "אגד", בטענה כי "שם צריך שיהיה קצר, בעל שלוש אותיות וקל לביטוי - שגם סבתא בלי שיניים תוכל לבטאו בנקל" (ביידיש זה נשמע יותר טוב, כנראה).

ואולם, למרות ההתפתחות, עד סוף שנות ה-90 זנחה ישראל את ההשקעה בתחבורה ציבורית ותחת זאת השקיעה בפיתוח רשת הכבישים. על-פי עבודת מחקר שערכו משרד האוצר ומשרד התחבורה, בעוד שההשקעה בתשתית כבישים עמדה בסוף שנות ה-90 על כ-234 דולר לנפש, הרי שההשקעה בתשתית תחבורה ציבורית הייתה מהנמוכות בעולם, ועמדה רק על 4.5 דולרים לנפש. ההשקעה הנמוכה הגיעה לידי ביטוי באורך התשתית המיועדת לתחבורה הציבורית: בישראל של שנות ה-90 לכל 1,000 תושבים עמדה תשתית של 14 מטר, לעומת 150-250 מטר לתושב בערי אירופה.

כך יצא, שכמעט כל שירות התחבורה הציבורית במדינה ניתן על-ידי אגד ודן, כאשר אגד מפעילה את רוב השירות העירוני והבינעירוני, ודן את רב השירות בגוש דן. רק בתחילת שנות ה-2000 - בדומה לתהליכי הפרטה במקומות רבים בעולם - הגיעה ממשלת ישראל למסקנה שתחרות בתחבורה הציבורית תוכל להוציא את הענף מהקיפאון בו הוא נמצא.

הבנה זו הובילה את הממשלה להקצות לפיתוח התחבורה הציבורית יותר מפי 20 ממה שהקציבה לו בשנות ה-90. אז עמד תקציב הפיתוח בתחבורה הציבורית על כ-250 מיליון שקל, והיום מושקעים בפיתוח התחבורה הציבורית כ-5 מיליארד שקל בשנה. בשנות ה-90 עמד מספר הנסיעות השנתי ברכבת על 4.5 מיליון, והיום מדובר על 48.5 מיליון נסיעות. בסוף שנות ה-90 עמדה מהירותה של התחבורה הציבורית על 16 ק"מ לשעה בממוצע. והיום? כברת דרך ארוכה נעשתה והיא עומדת על... עדיין, אותם 16 ק"מ בממוצע.

בנינו, השקענו, אבל ישראל עדיין משתרכת מאחוריי יתר מדינות ה-OECD המפותחות, וכבר צברה פער כ-250 מיליארד שקל. אז יש שיפור: בני ישראל כבר לא נאלצים ללכת במדבר אלא יכולים לנסוע אליו. אך התקווה היא שבעתיד הם גם יוכלו לעשות זאת בנוחות ובמהירות גבוהה יותר.

טסים בזחילה
 טסים בזחילה