ליאת רון חושפת איך הקימה מסגרות חינוכיות לילדי פליטים

כבר מעל 20 שנים שאני בתקשורת הכתובה והאלקטרונית. אני כותבת על בסיס קבוע, מופיעה לפחות פעמיים בשבוע בשידור חי בטלוויזיה, מגישה תוכניות רדיו, מנחה פאנלים מול קהל של מאות ומתראיינת לא מעט כפרשנית. מטבע הדברים, ההופעות הללו הפכו למיומנות טכנית שלא סוחטת ממני אפילו גרם של התרגשות. אבל יומיים לפני סדר הפסח, קצת לפני 11 בבוקר ורגע לפני שעליתי לשידור ב"הכול דיבורים" ברשת ב', הגוף שלי התחיל לרעוד בצורה בלתי נשלטת.

הייתי בקניות בסופר - חג, אתם יודעים. גררתי את עצמי לכיסא הקרוב, הצמדתי בקושי את הסלולרי לאוזן והרגשתי איך גוש מחוספס בגרון חוסם את האוויר ואת המילים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הסכמתי לדבר על אחד הפרויקטים החשובים בחיי, "יוניטף" - מסגרות לילדים חסרי מעמד שהקמתי לפני יותר מעשור. היציאה מארון המתן בסתר, גם אם אל הזירה התקשורתית המוכרת מבחינתי, לוותה בקונפליקט פנימי לא פשוט. בשום שלב של הפעילות לא הייתה לי כוונה להרוויח דבר מיוניטף, לא עמדה או מעמד ובוודאי לא כסף.

ובשביל הציניים שביניכם, ולמען הסר ספק, אבהיר ואדגיש כאן כי אני ממלאת את תפקידי כיו"ר העמותה למעורבות חברתית - העמותה המנהלת שלושה מעונות, חמש מועדוניות ושני משפחתונים של יוניטף שנותנים מענה לכ-350 ילדים בגילאי אפס עד שש - בהתנדבות מלאה וללא הוצאות, הטבות או כיבודים. שמחתי באושרם של הילדים ובידיעה שאני תורמת משהו לחברה. אבל המציאות החדשה שאליה התעוררה החברה הישראלית, עם מותו של התינוק החמישי במה שקרוי עכשיו "מחסני הילדים", שבעבר היו סתם "בייביסיטרים"; מציאות נוראית שהצוות המסור של יוניטף, ישראלים וזרים, מכירים לעומק כבר הרבה יותר מדי שנים, הכריחה אותי לע שות מעשה גם אם משמעותו היא סופה של האנונימיות המבורכת בפן הזה של חיי. אבל בואו ונתחיל בהתחלה.

 ילדים באחד מהגנים של יוניטף /צילום: שלומי יוסף

הביקור שהודחק

את ההיכרות עם קהילת הזרים של דרום תל אביב - עובדים, פליטים ומהגרי עבודה - ערכה לי יפה אליאסי ז"ל, רכזת המתנדבים של אגף דרום בעיריית תל אביב, שלא רק הייתה מלאך בשר ודם, אלא מנטורית, מורת דרך בנבכי הפוליטיקה והביורוקרטיה וכתף תומכת בשנים ובקשיים שעוד יבואו. זה התחיל בכך שיפה קישרה אותנו - אותי ואת משפחתי - למשפחה ברוכת ילדים מדרום העיר, שאימצנו במשך שבע שנים בפורמט שהיה לבסיס פרויקט "ממשפחה למשפחה", שפותח עם מנהל השירותים החברתיים של אגף דרום בעירייה, ובמסגרתו משפחות מצפון תל אביב אימצו משפחות מהדרום, פרויקט שעליו זכיתי ב"אות המתנדב" של העיר.

כשהפרויקט הזה פחות או יותר יצא לדרך, בסביבות שנת 2004, הציעה יפה לקחת אותי לסיור בבייביסיטר ליד התחנה המרכזית החדשה. לא היה לי מושג לקראת מה אני הולכת או עד כמה הביקור הזה יהיה משנה חיים. מעניינת מזה היא אולי העובדה שחלק ניכר מהביקור הזה הדחקתי ואיני זוכרת. מה שאני כן יכולה לשחזר זה גרם מדרגות מזוהם, חדר חשוך, זוהמה וסירחון נורא, שאריות מזון על הרצפה, לולי פלסטיק צפופים והרבה תינוקות ופעוטות, בני שנתיים, שלוש וארבע, שרועים או יושבים מול מסך טלוויזיה שמשדר קלטת וידיאו קופצת. רעש, צרחות, ועיניים - עיניים גדולות, בוכות, ריקות, מחפשות.

יצאתי משם מתנדנדת מחולשה. הייתי בתחילת ההיריון השני שלי, עם ילד בן ארבע בבית, והמועקה הייתה עצומה. איך יכול להיות שיש ילדים שחיים באומללות כזאת עשר דקות נסיעה מהבית שלי? מניסיון שהיה לי עם ילדים ישראלים בסיכון גבוה במעונות המיוחדים של ויצ"ו שבהם התנדבתי בעבר, אלה שסובלים מעוני, מהזנחה ומהתעללות, הבנתי שמצב ילדי הזרים רע פי כמה. הם פשוט לא מעניינים אף אחד. לא את משרד הרווחה, לא את משרד הכלכלה ולא את משרד החינוך. היחיד שניסה לדאוג להם הוא ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, שהקים את ארגון מסיל"ה, המטפל באוכלוסייה הדחויה הזאת, ובמקום לקבל הכרת תודה, ספג אש מתושבי דרום תל אביב, שסובלים בעצמם מההזנחה הפושעת של מדינת ישראל.

יפה זימנה אותי לישיבה של ועד פעולה, במשרדים המאוד צנועים של מסיל"ה, בסמטה קטנה לא רחוק מפיח האוטובוסים של התחנה המרכזית, שם הכרתי את עדנה אלטר, מנכ"לית מסיל"ה בזמנו ומי שהפכה לשותפה במיזם החדש.

בחדר קטן, על ערגליות ונס קפה, ישבו נציגים של כמה חברות מסחריות, פירמת רו"ח מפורסמת, ארגון שעסק באיסוף מזון, וסתם אנשים עם לב טוב, שביחד ניסו לשבור את הראש איך לפתור את מצוקת ילדי הבייביסיטרים. היו שם דיבורים גבוהים, נזרקו מילים כמו חזון ויעדים, אבל די מהר הבנתי שחוץ משיחות נורא אינטליגנטיות והרבה כוונות טובות וטהורות, לא ייצא משם כלום.

אחרי שני מפגשים הודעתי ליפה ולעדנה שאני פורשת מהסשנים, כי אם באמת רוצים לשנות משהו בחורים המעופשים האלה, שבהם מצטופפים שלושים ילדים עם מטפלת אחת, שיכולה לצאת לקניות לשעתיים באמצע היום ולהשאיר את כולם תחת השגחתה של ילדה בת חמש, צריך לחשוב על משהו אחר. הרי לא יעזור אם נשפץ את המקומות הללו, או אם נתרום משחקים ואוכל. במצב שבו לכל ילד יש מרחב מחיה של שליש לול, שראשו עלול להיתקע בין סורגי המיטה הלא תקנית, או להיתחב לתוך דלי, כמו שקרה לילדה בת שלוש שמתה מטביעה, או למות מחנק משאריות מזון שמושלכות על הרצפה ונלקחות לפה, כמו שקרה לתינוקות בבייביסיטרים לפחות פעמיים - קיר צבעוני ומובייל עם מוזיקה של מוצרט לא יעזרו. גם לדרוש מההורים, שבקושי מצליחים להתפרנס מעבודות דחק עד שעות מאוחרות ובמשכורת מגוחכת, שיתפקדו כהורים במשרה מלאה, זה לא ריאלי. צריך להקים מסגרת שתוכל להציע אלטרנטיבה לאוכלוסייה שלמה, שהעתיקה לכאן ממדינות המוצא דפוסי התנהגות שכללו מכות, היגיינה ירודה וסטנדרטים חינוכיים נמוכים.

התחלנו לחשוב איך עושים את זה. סיערנו מוחות עם יחיאל מחדון, מנהל אגף דרום במנהל השירותים החברתיים, שהיה שותף פעיל במיזם, ועם זאב פרידמן, איש יקר, שניהל אז את השירותים החברתיים בעירייה, ובסופו של דבר התגבש מודל מיוחד ולגמרי מקורי, שנראה אז, ובהרבה מובנים גם כיום, שנדרש נס כדי שיצליח.

היה ברור לנו שמי שצריך לנהל ולהוביל את הגנים הן גננות מהקהילה, מתוך תפיסה שרק הן תדענה איך להגיע לילדים ולהוריהם בצורה המיטבית. שכרן ישולם ישירות על-ידי ההורים בעוד אנחנו, לפי המודל שהתגבש, ניתן את המעטפת, ממבנה הגן ועד המשחקים, ונספק להן את הכלים שיגשרו בין העולם שלנו לשלהן.

קבענו שעות פתיחה וסגירה קבועות, כמו במעונות בסיכון גבוה, משבע בבוקר עד שש בערב. להורים ישראלים זה נשמע טריוויאלי, אבל בקהילה הזרה, כשההורים יוצאים לעבוד בחמש בבוקר, קורה שהילד מגיע לבייביסיטר בארבע וחצי ונאסף אחרי כמה ימים, ושעות קבועות הן תיק כבד. ידענו שיהיה זה אתגר להעמיד בפניהם עובדה שהשער נסגר בשש. גיבשנו גם את חוקי הבית שהגננות יצטרכו לקבל בתמורה לסיוע שלנו: בלי מכות, עם הדרכה חינוכית, ועם פיקוח שלנו.

עדנה יצרה קשר עם סמינר הקיבוצים, ופרופ' נמרוד אלוני נרתם בשמחה עם הצוות שלו למשימת ההכשרה, ושתי גננות ירושלמיות נפלאות בפנסיה, התנדבו להגיע לתל אביב כמה פעמים בשבוע, על חשבונן, כדי לתת הדרכה פרטנית. קיבלנו מהסוכנות היהודית מבנה של גן נטוש שהפך למאורת נרקומנים בשכונת התקווה, והתחלנו לשפץ את שתי הכיתות ולנקות את החצרות הצמודות להן ממזרקים, מסיגריות ומבקבוקי אלכוהול ריקים.

 ילדים באחד מהגנים של יוניטף /צילום: שלומי יוסף

איפה מוצאים גננת

מהרגע הראשון של הפרויקט ועד עתה ברור שהכסף היה ונשאר הבעיה הכי גדולה. הרבה מאוד ישראלים - אנשים כמו גם חברות מסחריות - מוכנים לתרום ברוחב לב לכל מטרה מקומית. לזרים, לעומת זאת, הם לא רק שלא מוכנים לתת גרוש, אלא גם שולפים מיד את משפט המחץ "עניי עירך קודמים". נחזור לזה בהמשך.

את הסכום הראשוני הנדרש לשיפוצים ולרכישת הציוד, כמה מאות אלפי שקלים, תרמנו - אני ובן זוגי - מכספנו הפרטי. אנשי התחזוקה וחברות בנייה שעבדו עם רשת טיב טעם, שהייתה אז בבעלותו של בן זוגי, תרמו חומרים ועובדים לשיפוצים. אגף שפ"ע של העירייה תרם מגלשות, נדנדות וחול, ואת הציוד הפנימי - ממזרנים ועד לולים - רכשנו בכסף מלא, וכך גם משחקים וציוד יצירה. אחרי שהבנו שלא מעט ילדים לא מקבלים אוכל בבית כי להורים פשוט אין, ציידנו את המטבח, שאמור היה לספק שתי ארוחות חמות ביום, וכל זה תוך התייעצות עם גורמי מקצוע. כשמועד הפתיחה התקרב, קבענו את היחס בין הצוות לילדים לפי הסטנדרטים הנהוגים בישראל.

איתור הגננות ארך חודשים. התנהל איתן מו"מ ארוך, שבמהלכו ויתרו על העצמאות הניהולית המוחלטת שלהן בבייביסיטרים והסכימו לעבור למסגרת נוקשה ולעיתים פחות משתלמת. גרייס מגאנה הייתה הראשונה. במשך כמה חודשים הצוות של מסיל"ה, בשיתוף עופרה פז, המנכ"לית הראשונה של העמותה ועובדת סוציאלית שניהלה את הפרויקט, קיימו איתה פגישות הכנה. כשאלה הסתיימו, באמצע שנת 2005, הודיעה גרייס להורים שהגן שלה עובר לשכונת התקווה. מחצית מהם העדיפו שלא להצטרף אליה.

הייתי בטוחה שברגע שבשורת המעון החדש והמשודרג שלנו תופץ בדרום העיר, המוני הורים וילדים יחכו ליד הגדר הירוקה כדי להירשם. בפועל, היו לנו בקושי 15 נרשמים, למבנה שיכול היה להכיל 60. החשדנות של הקהילה כלפי הישראלים, כל הישראלים, הייתה בלתי נתפסת. חלק מראשי הקהילה טענו שאנחנו רוצים לרכז אצלנו את הילדים, לקרוא למשטרת ההגירה, לדחוס את משפחותיהם לאוטובוסים, ולגרש אותם.

לאסיפת ההורים הראשונה הגיעו כעשרה הורים עם ילדיהם. הילדים, בני השנה וחצי - שנתיים, שהיו סגורים במשך ימים בלולים - מאוחר יותר יתברר שרבים מהם סבלו מפיגור התפתחותי מוטורי, שכלי ושפתי, בגלל מחסור בגירויים ובטיפול רצו במרחב, דהרו על בימבות, צעקו וצחקו, כאילו יצאו לחופשי מצינוק. ההורים ישבו מתוחים ושקטים והקשיבו לשורת החוקים החדשים. היה חשוב לנו להדגיש, שאצלנו בגן רק התינוקות הקטנים ממש ישנים במיטות והשאר נחים את מנוחת הצהריים על מזרנים. הרציונל היה שלא תהיה לגננות האפשרות לחזור להרגלי "הכליאה" הישנים שלהן.

אחרי כמה ימים התקשרה אליי עופרה. את לא מאמינה, היא אמרה, הגננות נתנו לילדים לישון על כיסויי הפלסטיק של המזרנים, כי לא היה להן מושג שצריך להסיר אותם ולעטוף עם הסדינים. באותו שבוע גם גילינו שכל המשחקים הנפלאים שקנינו נשארו ארוזים בארון, כי לא היה לגננות מושג מה עושים איתם, וגם לא עם הצבעים ועם הניירות.

אבל הבעיה העיקרית הייתה השגרה. וזה התחיל בסדר היום. לילדי הבייביסיטרים לא היה סדר יום. כשהילדים תקועים שעות מול הטלוויזיה בלי לזוז, לא צריך סדר יום. ואם אין סדר יום, אז גם לא מחליפים חיתולים בזמן, והילדים סובלים מכוויות בישבן שנגרמות מגירוי לא מטופל, וגם אין מעקב אחרי הרגלי השתייה מה שגרם להתייבשויות.

הצוות הישראלי של יוניטף, שכלל את עופרה, את העובדת הסוציאלית נועה קולודנר ושתי מתנדבות, היה צמוד לגרייס ולצוות שלה, והן פיקחו מקרוב על כל דקה, עד שההרגלים החדשים השתרשו. הילדים התחילו את היום במפגש, שרו, הקשיבו לסיפור, אכלו ארוחת בוקר, שיחקו בחצר, אכלו צהריים, נחו ועשו את כל מה שלילד ישראלי נראה טבעי לגמרי לעשות בגן.

את השנה הראשונה אפשר, בלשון המעטה, להגדיר כקשה מאוד. כמעט בכל יום למדנו ונתקלנו במשהו חדש. הייתה תחלופה גבוהה של עובדות אצל גרייס - חלקן עזבו מחוסר התאמה, חלקן גורשו, וגם עבר לא מעט זמן עד שעדנה ועופרה איתרו גננת מתאימה לכיתה השנייה. בעיה קשה אחרת הייתה אימת משטרת ההגירה, ששמה שונה בהמשך לרשות ההגירה. בכל פעם שהיה מבצע אכיפה, היו הזרים יורדים למחתרת עם הילדים עד יעבור זעם. היו ימים שבהם המעון היה כמעט ריק. ואם לא די בכך, כמה פעמים ניסו השוטרים להיכנס פנימה ולעצור הורים שהגיעו להביא ילדים או לאסוף ילדים. בכל פעם שזה קרה, הילדים היו פורצים בצעקות פחד ובבכי, עשו את הצרכים במכנסיים ורצו ממקום למקום להתחבא, כמו שראו בבית. הגננות, שגם הן היו בחרדה נוראית, לא הצליחו להרגיע אותם במשך שעות ארוכות.

ניהלנו משא ומתן עם מפקד משטרת ההגירה, שגילה אנושיות יוצאת דופן, ובסופו הסכים להתייחס אל המעון כאל אקס-טריטוריה שאליה השוטרים אינם מורשים להיכנס. הוסכם שאם שוטר עוצר הורה, הוא יכול להביא אותו לשער החיצוני של הגן, לחכות שההורה יזהה את ילדו וייקח אותו אליו החוצה.

עליזה אולמרט עוזרת

ככל שחלפו החודשים, הצליח הגן להכות שורש בקהילה, התמלא עד אפס מקום והצורך בעוד גן הפך לדוחק. כאן הצטרפה לתמונה עליזה אולמרט בתקופה שבה בעלה, אהוד, כיהן כראש הממשלה ויישם את מדיניות הגירוש. עליזה נתנה את כל-כולה, ללא תמורה. גם בימים הקשים שהיא עוברת עכשיו, עם ההליכים המשפטיים של בעלה, היא מוצאת את הזמן להתעניין ולהיות מעורבת.

המוטו שלה היה זהה לשלנו: לא משנה מאיפה ההורים, למה ואיך הם הגיעו לישראל. ילד הוא ילד וחובתנו להושיט לו יד. היא עזרה לנו לקבל חלל לא מאוכלס בתוך התחנה המרכזית מעיריית תל אביב וסייעה בגיוס תרומות נוספות מקרן ת"א לפיתוח - לשיפוץ ולהצטיידות. כיום היא מכהנת כנשיאת יוניטף. האדריכל יואב המאירי תכנן בהתנדבות את החלל והתאים אותו לצורכי הילדים. רצינו שתהיה להם חצר, כמו בכל גן נורמלי. חשבנו להוציא אותם בעגלולים לגינת לוינסקי הסמוכה, אבל מהר מאוד ירדנו מהרעיון כי הגינה הפכה לאזור מלא בשיכורים, בנרקומנים, בהומלסים ומה לא. ב-2009 הסתיימו השיפוצים ונפתח המעון השני בטקס מרגש. השלישי, שגם בו לעליזה אולמרט הייתה תרומה אדירה, נפתח כעבור עוד שנתיים וחצי.

לאורך התקופה הזאת בעיות המימון רק החריפו.לפני חמש שנים, כשטיב טעם, שנמכרה לבעלים חדש, הפסיקה לתמוך ביוניטף, הבעיות הפכו קשות מנשוא. חברות מסחריות סרבו לתרום לנו, הסבירו שהן מתרכזות בישראלים ומיד הוסיפו את אותה אימרת "עניי עירך קודמים". הכי הרבה שקיבלנו מהחברות הגדולות והבולטות במשק היו שני ארגזים של מוצרי חלב ששלחה לנו אחת מהן. שנים אחר כך דווקא נמצאה צדיקה בודדת - חברה מסחרית שהסכימה לתרום למועדונית השנייה שהוקמה, וגם זאת רק לאחר עבודה סיזיפית של תמר שוורץ הנהדרת, שהחליפה את עדנה בניהול מסיל"ה, ועשתה מאמצי-על לסייע בכל דבר, קישרה אותנו לתורמים, חיברה אלינו את עליזה אולמרט, העלתה רעיונות, דחפה והפכה לחברה. עוד שם שצריך להזכיר הוא דורית אלטשולר, מנהלת השירותים החברתיים בעירייה, שסייעה.

בכל אופן, מכיוון שהאפיק המסחרי נחסם בפנינו, התרכזנו בגיוס משאבים מקרנות שהצליחו לשרוד את משבר 2008 ושאז, כמו גם היום, התחרות על התקציבים שלהן הייתה עקובת יצרים ואינטריגות.

כיום "הקרן למעורבות חברתית" (שכאמור מנהלת את יוניטף) היא עמותה אנורקטית, עם תקורה מגוחכת, שמצליחה לשרוד בקושי. החודש, אחרי תשלום המשכורות, נשארו בקופה 7,000 שקלים. אנחנו זקוקים לעוד 160,000 שקלים כדי לסגור את השנה, ואין לנו מושג איך נעשה את זה.

תורמים נדיבים יש, אבל מעט מאוד. אני רוצה להזכיר כאן את משפחת פרנהאוט, ששכלה את בנה יונתן והחליטה להנציח את שמו במועדונית הראשונה שהתחלנו להפעיל באחד הגנים העירוניים. מוניק, אימא של יונתן, הייתה ממקימי משטרת ההגירה ובעלת תפקיד בכיר במערכת. הבחירה שלה דווקא בילדי הזרים, הייתה מבחינתה סוג של תיקון.

לא נתקלנו בהרבה אנשים כמותה. בסביבה של טוקבקיסטים שמאחלים לך ולמשפחתך אסונות אם אתה רק מעז לבקר את המחדל הממשלתי המתמשך בטיפול בזרים, מחדל המדרדר את מצבם ואת מצב התושבים בדרום העיר, ועם חברי כנסת שמזהירים מפני מגפות שהם עלולים להפיץ או סתם משווים אותם לסרטן, אין לאף אחד רצון להיות מזוהה עם האוכלוסייה האומללה הזאת.

המוות החמישי

בשבוע שעבר מת התינוק החמישי בבייביסיטר בחודש וחצי האחרון. מ-2013 היו שניים נוספים. מצמרר לחשוב שהאסון של מרהאווי בן הארבעה חודשים אולי יהיה ההצלה של אלפי אחרים.

מאז מותו, השיח הציבורי בהובלתה של התקשורת השתנה. אנשים שהיו אטומים לסבלם של הזרים, הבינו שהילדים האלה לא פשעו, וצריך לעזור להם - וכמה שיותר מהר, כדי שלא יקרו עוד אסונות, כמו זה של ילדה בת חמש עם בעיות התפתחותיות קשות, שיצאה לבדה מהבייביסיטר, הגיעה איכשהו לכביש ראשי, ונדרסה למוות על-ידי מכונית של דיפלומט. או כמעט אסונות, כמו אותה בת שנתיים, שנמצאה משוטטת לבדה בשוק התקווה שוב ושוב, ואז התברר שאימה סובלת ממחלת נפש קשה. שירותי הרווחה הביאו אותה אלינו. יצא לי לראות את האם, אפריקאית נאה, קצוצת שיער, שהגיעה באמצע היום למעון, ממלמלת לעצמה הברות סתומות, העמיסה את הילדה הכנועה והחייכנית על הגב, ויצאה לרחוב לקול מחאותיהן של הגננות ושל העובדות הסוציאליות. אין לי מושג איפה הילדה הזו היום ואם אימא שלה קיבלה טיפול.

בכל אופן, על רקע המוות הזה ותוך ניצול זמן החסד של ממשלת מעבר, הצליח משרד ראש הממשלה לאשר החלטת ממשלה בזמן שיא ולהעביר 14 מיליון שקלים להקמת גני ילדים חלופיים במודל יוניטף, בכפוף לגיוס תרומות בגובה אותו הסכום. כמי שנוהגת לבקר את ראש הממשלה באופן קבוע, אני מורידה בפניו את הכובע בעניין הזה. האופן שבו נרתמו אנשיו לקידום המהלך, מעורר התפעלות. הבעיה היא, שכאשר מגיע כסף, מתחילות גם הבחישות והפוליטיקות - וזה מה שגרם לי, בין היתר, להחליט לחשוף את המיזם.

אין לי ספק שיוניטף, שעתה מנוהלת על-ידי מאיה פלג, שהכירה את יוניטף מעבודתה במסיל"ה, ושהחליפה את אופירה בן שלמה שיצאה לחופשת לידה, חייבת להיות חלק מהפרויקט הלאומי החשוב הזה, בזכות הניסיון הרב שצברנו, העובדים המיומנים, ההיכרות העמוקה עם האוכלוסייה ושיתופי הפעולה שיצרנו בעשור האחרון. אין לי ספק שמישהו גם חייב לפקח שהכסף הממשלתי הזה לא יתועל למשכורות מנופחות ולמקורבים אלא ישמש רק עבור הילדים השקופים, שמגיע להם שסוף-סוף מישהו יבחין בהם.

באחד מהחופשים הגדולים לפני 12 שנים, עוד לפני יוניטף, החלטתי לפתוח לילדי הגן של בית ספר רוגוזין, ששכן אז צמוד לגינת לוינסקי, קייטנה של שלושה שבועות. באחד מימי הקייטנה לקחנו אותם באוטובוס לבריכה של אוניברסיטת ת"א. הכנתי פעילויות על הדשא, הצגה וכיבוד, אבל כשהילדים ראו בפעם הראשונה בחייהם בריכה, הם לא הסכימו לצאת ממנה עד שהיינו צריכים לצאת חזרה ונאלצנו לשלוף אותם כמעט בכוח. באותו יום חם ראיתי על פניהם אושר חסר דאגה, נקי מפחד, מצוקה ואומללות. את הילדות הזאת, אני רוצה שיקבלו ילדי הזרים שגדלים בישראל.