אמא כבר מותר לצחוק

"מה עושים עם יהודי שסובל מ-ADHD? שולחים אותו למחנה ריכוז"; "מי היה הילד הכי פופולרי בגטו? 90210" - קיר שלם של בדיחות שואה וסטריאוטיפים אנטישמים מקבל את פני הבאים לתערוכה החדשה של ארז ישראלי, בגלריה Crone בברלין. הבדיחות כתובות שחור על גבי לבן, בכתב יד אגבי, ומלוות בציורים משורבטים, כמו על דפי מחברת בבית הספר. קיר הבדיחות הוא רק חלק מהתערוכה "ההבדל בין אווווו לאהההה". הכותרת מקורה בעוד בדיחה, על אורך איבר המין הגברי. וזו מתחברת לבדיחה נוספת, על ברית מילה או על קמצנות יהודית ("כי נשים יהודיות לא יגעו בדבר שלא חתכו ממנו לפחות 20% הנחה").

"אמנות לא מעזה לטפל בשואה בדרך-כלל, כי היא כל-כך רצינית. הומור הוא הדרך היחידה להתמודד עם קטסטרופה בסופו של דבר", מסביר ישראלי, באחד מהראיונות הרבים שלו בתקשורת הגרמנית, שהסתערה על התערוכה. לשאלה איך הוא מעז לטבוח בפרות קדושות ולהטיח את כל הרשעות בפנים, גם אם בעטיפת בדיחות, הוא אומר: "אני חושב שמותר לי, כי אני יהודי".

האם נתקלת בתגובות של עלבון או כעס? תקפו אותך על הפרובוקציה או האשימו אותך בגסות רוח?

"האמת שלא. הבדיחות מעוררות הרבה עניין ומרתק לראות איך אנשים נעמדים דקות ארוכות וקוראים אותן. אין ספק שהגרמנים מרגישים יותר אי-נוחות ורבים חזרו ואמרו לי שהם לא בטוחים אם מותר להם לצחוק או לא.

"אפילו השגריר הישראלי בברלין אהב את הבדיחות, ואמר לי שהומור הוא חלק מהותי מהיהדות". כמובן שהיו גם כמה הסתייגויות מהצד הישראלי. "דווקא הבולבולים היו יותר בעייתיים", הוא מסגיר, בהתייחס לפיסול (הקריקטורי) של אברי מין זקורים ועיסוק בהומוסקסואליות.

בקומה השנייה של הגלריה הוא מציג סדרת תמונות ועבודת וידיאו המתעדת אותו מקעקע על זרועותיו חותמות כניסה של מועדון הטכנו הברלינאי ברגהיין. הסימון הזמני של בשר הבליינים הופך על גבי זרועותיו של ישראלי להחתמה קבועה.

"ברגהיין מייצג עבורי משהו חשוב במציאות העכשווית של ברלין. לא מדובר ברפרנס היסטורי. המועדון מייצג חופש ופתיחות ומזוהה מאוד עם תרבות הגייז. מבחינה היסטורית, עוד לפני הנאצים, בימי הביניים היה נהוג לסמן הומואים בקעקוע, כאות אזהרה", הוא מסביר.

"אני משתמש בכאב לא פעם בעבודותיי, כדי ליצור חוויה שמעצימה את הדימוי הוויזואלי. הקעקועים הם חלק משאלה אסתטית. מישהו מחתים אותי ואין לי שליטה על כך - אני לא מחליט איפה תיפול החותמת ובאיזו זווית".

גבולות ההתגרות

ישראלי אינו מתייחס בקלות ראש לבחירות שלו בהומור או באמנות פעולה וגוף. הוא מודע לעומקן של המשמעויות המתריסות והפוגעניות של אמנותו. הוא לא בא להיות מנומס. העיסוק שלו בזיכרון השואה וביחסים אנושיים סמויים, שכרוכים בחיי הדורות בין ישראל וגרמניה, אינו חדש. בתערוכות קודמות הציג סעודת שבת יהודית, נטושה על שולחן ערוך, ושסביבה בתנועה מתמדת חולפת רכבת חשמלית; אסף מזכרות שואה אותנטיות ומפוברקות באי-ביי; תפר לגופו טלאי צהוב; הציג מקלות הליכה משנות ה-30, שנאספו משוקי פשפשים בגרמניה, וניסה לחקות בגופו את האידיאל הספורטיבי של הגוף הארי - בצילומים המשחזרים ספר של האנס סורן.

ובכל זאת, נדמה שהפעם הוא דוחק את גבולות ההתגרות עוד קצת. מצית בנזין משנת 1934, שמצא בשוק, הופך לחלק מתמונה של עיירה בוערת. לדמויות היהודים עם האף הארוך הוא מצמיד גם זהות הומוסקסואלית וליצנית, באמצעות קשירת חוטים למפרקי הדמות, כמו ליצן מרקד. באחת הבדיחות הוא מסביר למה ליצנים הם חלק מהעניין: "כי לאף אחד לא אכפת מהיהודים".

כשאתה משתמש בבדיחות על הומואים ויהודים אתה מכוון לכך שהרדיפה לא נפסקת?

"אני לא רואה בזה הקצנה אלא המשך ישיר ומדויק יותר של העיסוק שלי בנושא עד כה. כל עוד אמצא דרך להגיב לנושא באמצעות אמנות, זה מעניין אותי. כמובן שכשאנחנו רואים את המראות ושומעים את הקולות של ההקצנה באירופה נגד זרים מצד אחד ובארץ את ביבי נתניהו קורא 'הערבים באים' מצד שני, נראה שהעבר רלבנטי מתמיד".

את מרבית התערוכה יצר בעבודה אינטנסיבית במשך חודשיים, של חילופי סטודיו עם האמן הברלינאי נורברט ביסקי. ביסקי שהה במקביל בתל-אביב ועבד בסטודיו של ישראלי בדרום העיר. כמו ישראלי בברלין, גם לו זו לא הפעם הראשונה בארץ, אבל השהות הממושכת יותר פקחה את עיניו. עבודותיו של ביסקי מוצגות בחלל האמנות Botzow, שהיה בעבר מבשלת בירה וכיום הוא אתר אמנות טרנדי, ובהמשך יהפוך לפרויקט נדל"ן שאפתני בתכנון אדריכלי של דייוויד צ'יפרפילד.

בכניסה למקום מקבל את פני הבאים שלד אוטובוס אחרי פיגוע, מוקף במחסומי תנועה של עיריית תל-אביב. על התערוכה עצמה שולטות מספר עבודות ענק - ציורים בגודל קיר שלם, שבהם מוצגת תל אביב כזירת התרחשות כאוטית-מאושרת, בצבעים בוהקים. שמש וים, מרצפות מעוטרות בבנייני באוהאוס יפים ומתפוררים, מגדלי יוקרה ומגדל המרגנית בקריה, חרדים ומחבלים, חיילים וצעירים בליינים בג'ינס שמוט וגב חסון וחשוף.

במבט של אורח-לרגע, מוקסם אבל גם רואה כל פגע, ביסקי לוכד את הרוח המעורבת של תל-אביב - שילוב תזזיתי של ישראליות וקוסמופוליטיות, חופש וסכנה קיומית. שמחת חיים וצפיפות, שמעוררים בו געגוע.