הנקראות ביותר

ערביי ישראל החלו במחאת נדל"ן שקטה - ומנסים להגיע ללבכם

המגזר הערבי בחר להגיע בשבוע שעבר לכיכר רבין בתל-אביב כדי למחות נגד הריסת בתים ביישובים הערביים ■ "המטרה היא ישראליזציה של הנושא. אסור שזה יהיה נושא לאומי - זה נושא אזרחי"

ההפגנה של המגזר הערבי בכיכר רבין  / צילום: תמר מצפי
ההפגנה של המגזר הערבי בכיכר רבין / צילום: תמר מצפי

ההפגנה שהתקיימה בשבוע שעבר נגד הריסת בתים במגזר הערבי היתה יוצאת דופן: היא לא כללה חסימת כבישים בגליל, לא עימותים עם המשטרה ואפילו לא שלטים מול הכנסת. הפעם הפגינו האזרחים הערבים בכיכר רבין, סמל ישראלי להפגנות ענק בנושאים לאומיים. כמה מהם גם נשאו דגלי פלסטין.

ההפגנה, בהשתתפות חברי הכנסת של המפלגות הערביות, אורגנה על ידי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, במחאה על כך שבשבועות האחרונים שוב נהרסו בתים שנבנו באופן לא חוקי, ולא רק בכפרים לא מוכרים בנגב אלא גם בכפר כנא וביישוב דהמש שליד לוד. המארגנים קיוו שיגיעו כ-25 אלף איש. בפועל הגיעו כ-5,000 בלבד, אולם מבחינתם חשוב שהמסר הועבר: "האסטרטגיה שלנו היא שהחברה היהודית תשתכנע ותתגייס לעניין גם היא", אומר רזעל אבו ריא, דובר עיריית סכנין.

"המטרה היא ישראליזציה של הנושא", אומר מוחמד דראושה, לשעבר ח"כ וכיום מנהל תחום שוויון וחברה משותפת במרכז היהודי-ערבי בגבעת חביבה. "להוציא את זה מהחצר הערבית, ולהביא את זה לכיכר הכלל ישראלית. זו לא בעיה של הערבים בלבד אלא של כל אזרחי ישראל. צריך לאזרח את האג'נדה של החברה הערבית במקום להלאים אותה".

50 אלף בתים

במגזר הערבי ישנם כ-50 אלף בתים לא חוקיים, מהם 32 אלף בכפרים לא מוכרים בנגב. כ-18 אלף בתים נמצאים בסכנת הריסה, כך לפי נתונים שמסר המרכז בגבעת חביבה.

במגזר היהודי יש מי שאומרים כי הנתונים הללו מעידים על היעדר אכיפה מספקת (משום שלכל היותר כמה מאות בתים נהרסים בכל שנה), ואילו במגזר הערבי טוענים כי מדובר באפליה חמורה: מאחר שבמגזר הערבי אין אפשרות לבנות באופן חוקי, הבנייה הבלתי חוקית היא תוצר הזנחה רבת שנים של תכנון.

"צריך להבחין בין בנייה שהיא עבירה על החוק - לבין בנייה כשאין חוק שאפשר לממש אותו", אומר דראושה. "ביישובים לא מוכרים הכל לא חוקי, כי המדינה בחרה להעלים עצמה משם. היא רק באה כשהיא רוצה להכות בציבור הערבי. מינהל התכנון במשרד הפנים נכשל בלהביא פתרונות אמיתיים לצרכים של האזרחים הערבים".

- מה אתם דורשים?

"הפתרונות היו צריכים להיות בשני מישורים: הכרה בעשרות יישובים לא מוכרים בנגב, והכנת תוכניות מתאר ליישובים הערביים. בנגב ישנם יישובים שאין מחלוקת על כך שהם יישארו, גם לפי הפתרונות שמציעה המדינה - אבל המדינה מעכבת זאת. נכון שכיום הכל לא חוקי, אבל חלק יהיה חוקי בעתיד, אז זה לפחות שיכינו תוכניות צל - תוכניות מתאר עתידיות שאנשים יידעו איפה לא לבנות. יישובים יהודיים מקבלים לא רק תכנון, אלא גם לגיטימציה בדיעבד.

למשל בנגב, אם מדובר ביהודי - הולכים להפריח את הנגב, זה חלוצי. אם מדובר בערבי - זה לא חלוצי. זה מחזיר אותי חזרה לתקופה של ייהוד הגליל. יש אנשים במוסדות התכנון שחושבים שהתפקיד שלהם הוא שריף, לשמור על אדמות המדינה מהשתלטות ערבית. אלה אנשים שמקבלים משכורת ממדינת ישראל בשביל לממש את הפונקציה הזו".

- מה לגבי החלק השני?

"החלק השני הוא פתרון תכנוני. בחצי מהיישובים הערביים פג תוקפן של תוכניות המתאר הקיימות. תוכנית המתאר ביישוב שלי, איכסאל (באזור הר תבור), היתה מ-1978, ורק בשנה שעברה הצלחנו להכין תוכנית מתאר מעודכנת, וגם זה היה ביוזמתנו ובהרבה לחץ".

אף שהחוק קובע מסגרת זמן להכנת תוכניות מתאר, מחקר שהציגה עמותת "במקום" העלה כי רוב מוסדות התכנון אינם עומדים בפרקי הזמן הקבועים בחוק - לא כשמדובר ביישובים יהודיים (שגם לרבים מהם אין תוכניות מתאר) ולא כשמדובר ביישובים ערביים, והכנתן של תוכניות מקומיות נמשכת שנים.

דראושה: "לכן, התביעה העיקרית היא לאשר תוכניות מתאר לכל היישובים הערביים - לגמור את כל התהליך בתוך שנה, ותוכניות מפורטות בתוך חצי שנה לאחר מכן. תוך שנה וחצי כל המגזר הערבי יכול להיות בתכנון מלא. אם המדינה תקציב היום כ-100 מיליון שקל לתוכניות מתאר, ועוד כ-100 מיליון שקל לתוכניות מפורטות - לא תהיה יותר בנייה לא חוקית במגזר הערבי. אנשים לא רוצים לעבור על החוק".

- תוכנית מפורטת זו הוצאה תקציבית לא מבוטלת.

"אצלנו באיכסאל, 1,500 דונם חדשים שנכנסו ליישוב דרשו קרוב ל-20 מיליון שקל בתכנון. למועצה שתקציבה השנתי 40 מיליון שקל - זה בלתי אפשרי. להרוס בית עולה למדינה 200-300 אלף שקל. אז במקום להרוס 20-30 בתים, אפשר לממן תוכנית".

- למה להפגין דווקא עכשיו?

"בחברה הערבית יש הרגשה שבשנתיים האחרונות הלחץ של המדינה הולך וגובר מבחינת אכיפה. יש יותר איומים ולא מגיעים לפתרון".

"צורכי החמולות"

בדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-2010 תיאר אהוד יוסטמן, מנהל אגף בכיר לתכנון מקומי במינהל התכנון במשרד הפנים, את הבעיות העיקריות שבתכנון במגזר הערבי: "הצורך להיענות לצורכי חמולות; חוסר נכונות להקצות קרקעות לצרכי ציבור, חוסר נכונות לקדם תוכניות מפורטות לאיחוד וחלוקה; אי סחירות בקרקע פרטית והעברה בין דורית שיוצרים 'חורים' במרקמי היישובים, מאחר שהם מביאים לבנייה דלילה ולא יעילה מבחינת תשתית ואחזקה; חוסר אמון כלפי מוסדות השלטון, שמקשה על היישובים להתגייס לקידום התוכניות; הישענות המנהיגות המקומית על מחויבות חמולתית, חילופים תכופים של ראשי רשויות מקומיות; בנייה לא חוקית אגב התעלמות מהתכנון, חוסר יעילות האכיפה של הוועדות המקומיות לתכנון ובנייה; ריבוי עררים ועתירות מנהלתיות".

במגזר הערבי אומרים שבשנים אחרונות חל שינוי גדול בנכונות לקבל שינויים בכפרים ולהשלים עם מחיר התכנון.

דראושה: "יש יותר הפנמה של החוק, ויש גם הפנמה שזה אינטרס ציבורי. האזרחים הערבים מתחילים לצמוח לתוך תרבות מודרנית של שימוש בקרקעות. במועצה המקומית שלנו היה ויכוח סביב תוכנית המתאר. חלק רצו הפקעה מינימלית של 31%, ואני התעקשתי על 40%, ובסוף הסכמנו על 37% וכשהתוכנית הוגשה לציבור לא היה אחד שהעיר על ההפקעה, בתוך 14 אלף איש".

- מה בנוגע לבנייה לגובה?

"לפני שני עשורים כל הבתים היו של קומה או שתיים, והיום רוב הבתים כבר בני ארבע קומות במילא, אבל הם לא יוכלו לשאת עוד שתיים-שלוש קומות. גם התשתיות הקיימות לא מתאימות לזה בכלל - כבישים, מים, חשמל, ביוב, וכמובן בתי ספר וגני ילדים. בכפר שלי, איכסאל, אני מפחד לתת לילדים שלי לצאת החוצה כי אין מדרכה.

"אין מנוס מבנייה של שכונות חדשות, ואני בעד הפקעה מקסימלית מהתושבים. אם המדינה תקצה קרקעות לבנייה היא יכולה גם לדרוש בנייה לגובה, שיהיו פתרונות חניה, גני ילדים, מדרכות כמו שצריך - אנחנו מתחננים לזה".

רק 2.7% מהשטח

תחומי השיפוט של הרשויות הערביות, מזכיר דראושה, מקיפים 2.7% משטח המדינה, אף שהערבים מהווים כמעט 20% מהאוכלוסיה. מאז קום המדינה הוקמו מאות יישובים יהודים, לעומת עיירות ספורות בנגב שהוקמו לבדואים.

"ברור שזה לא מספיק, ודרושות קרקעות לא רק לבנייה למגורים אלא גם לתעסוקה - שטחים שיוכלו לייצר הכנסות לרשויות ולתושבים".

- מה עם תחבורה ציבורית?

"זה מתקדם. עד לפני שלוש שנים נכנסו לכפר שמונה אוטובוסים ביום מנצרת, וכיום כבר יש כ-30 אוטובוסים ביום, לשלושה יעדים. הבעיה שהאוטובוסים מגיעים עד לקצה הכפר ולא אוספים בתוכו, כי הרחובות צפופים ומשרד התחבורה אומר שאין מקום לתחנת אוטובוס. לדעתי, לפעמים לוקחים את זה לצד האידיאולוגי, אבל צריך להתמקד בצד המעשי, למצוא פתרונות למצב הקיים, למשל לעשות רק עמוד בלי מפרץ לאוטובוס, או שאדם יוכל לעמוד ליד הבית ולהניף יד. אז הוא יעכב את התחבורה לשלושים שניות, לא נורא - זה הפרגמטיזם שצריך בתכנון. אחוז המועסקות הערביות הוא רק 30% לעומת 70% אצל היהודיות, וזה תלוי מאוד בתחבורה. אני לא רוצה שלא יעבדו ולא ילמדו".

הפתרון: דיאלוג בין הרשויות הערביות למועצות האזוריות

אחת הבעיות החמורות במגזר הערבי היא היעדר שטחי מסחר ותעסוקה, מה שמקשה על התושבים לצאת לעבודה במקומות מרוחקים, וגם מקטין את הכנסות הרשויות מארנונה עסקית, וגם שטחים למגורים. "אני אומר למדינה - רוצים מודרניזציה? צריך לגבות את זה בתכנון", מדגיש דראושה, ומציע ניסוי מעניין: "תסתכלי על מפת נצרת עילית, ותראי איך היא בנויה: העיר היא כמו זרועות של תמנון שמפריד את הישובים הערבים שסביבה כדי למנוע רצף של יישובים. או קחי למשל את איכסאל ודבוריה, שביניהן 2.5 קילומטר בלי שום יישוב יהודי, אבל השטח שבאמצע שייך למועצה אזורית עמק יזרעאל". המועצות האזוריות, הוא מדגיש, "משוכנעות שתפקידן הוא לשמור על הקרקעות מפני הערבים".

- אז מה הפתרון הריאלי?

"זה דורש דיאלוג בין הרשויות הערביות למועצות האזוריות שסביבן - וזה כבר קורה. יש תהליך מרתק בין העיר בקעה אל גרביה לבין מועצה אזורית מנשה. לבקעה אין לאן להתפתח מבחינת שיכונים לצעירים, והתגובה העקרונית של המועצה האזורית מאוד חיובית. אם התהליך יקבל גיבוי ממשלתי, אפשר יהיה להעביר 700-800 דונם שיפתרו את בעיית הדיור של בקעה לפחות לעשר שנים.

"יש גם דיון מתקדם בין מועצה אזורית מגידו לבין מעלה עירון, שכוללת כמה יישובים ערבים. שם הסיכום הוא לשיתוף שטח שיהיה לשימוש ספורט של שני הצדדים. זה פתרון נכון, כי צריך לקדם יחסי שכנות טובה. לדעתי המדינה צריכה אפילו לתמרץ את מי שמצליח למצוא פתרון בהסכמה - לתמרץ בפיתוח, בתחבורה ציבורית, בכבישים. המטרה היא לא להשאיר את הקרקע כנושא במחלוקת אלא להפוך אותו לכלי שמקרב. אם יש רצון טוב, כולם מרוויחים".

היועמ"ש: "לפי נסיבות ולא לפי מגזר"

ראשי הרשימה המשותפת נפגשו לפני כשבועיים עם היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בעניין סוגיות הדיור ביישובי המיעוטים ובתופעת הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי. במכתב ששלח היועץ לנציגים בעקבות הפגישה, הוא ציין כי "בימים אלו מושקעים מאמצים רבים על ידי משרדי הממשלה למציאת פתרונות מערכתיים לתופעת הבנייה הבלתי חוקית". בדצמבר 2014 החליטה הממשלה על הקמת "צוות 120 הימים" בראשות הממונה על התקציבים באוצר, שהוטל עליו לגבש תכנית לטיפול בסוגיות הדיור ביישובי המיעוטים, וכן לגבש פתרונות למצוקות הדיור ביישובי המיעוטים.

היועץ ציין כי הוא מינה צוות בין-משרדי בראשות המשנה ליועמ"ש (אזרחי) ארז קמיניץ, שבודק וממפה את נושא הבנייה הבלתי חוקית בהתאם לסוגי העבירות. בפגישה ביקשו הנציגים כי יוקפאו כלל הליכי הביצוע של צווי ההריסה. וינשטיין הדגיש כי המאבק בתופעה הוא יעד אסטרטגי. "דין אחד הוא לכלל המגזרים ולכלל המקומות. משכך, עניינם של צווי הריסה בכלל, וצווים שיפוטיים בפרט, ייבחנו כל מקרה על פי נסיבותיו ולא על פי שיוכו המגזרי".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות