לפני סיום

"מד מן" היא אחת הסדרות הטובות ביותר בהן לא צפיתי

צפייה סוף

"מד מן" - פרק סיום הסדרה, יום ב' 22:00, ערוץ הוט פלוס

יממה בלבד אחרי ששודר בארצות-הברית, יגיע גם אל הצופים הרגועים יותר בפרובינציה פרק הסיום של "מד מן".

הסדרה הזאת הייתה עבורי כאישה מסתורית שאתה נתקל בה שוב ושוב, המבטים בעיניים מרמזים על רצון להיכרות עמוקה יותר, אך משום מה הדבר לא קורה, עד שנדמה שעצם ההרהור על "מה היה קורה אילו" הופך להיות יפה יותר מתחושת ההחמצה.

במילים אחרות: לא עקבתי אחרי הסדרה הזאת באופן רציף, אבל כל פרק שבו צפיתי הסב לי הנאה גדולה ועזר לי לקבע את דעתי על הסדרה הזאת כ"אחת הטובות בהן לא צפיתי" (מן הסתם אשלים את החסר ביום מן הימים. או שלא).

לפיכך לא אתייחס הפעם לפרק הסיום עצמו אלא יותר לסדרה כתופעה. מעבר לתפאורה ששימשה השראה למעצבי אופנה ורהיטים, נדמה כי הסדרה מבטאת עיון מחודש בערכים הישנים. כמעט כתבתי כאן "הישנים והטובים", אלא שגם "מד מן" לא הייתה חד-משמעית לגביהם.

מצד אחד, זה נעים ונוח לחיות בעולם שבו גבר הוא גבר ואישה היא אישה. ממנו לא מצופה להיות רגיש, לא כל שכן אבהי. ממנה לא מצפים ל"קריירה" - אבל כן מצפים שתעלים עין אם הוא שב מאוחר הביתה אפוף בריח סיגריות והבל-פה של שתייה, וסימני השפתון על צווארונו מעידים על כך שאולי זאת לא בדיוק הפרזנטציה של מחר, כפי שהוא טוען.

באופן ביזארי - וזה מה שהיה יפה בעיניי בסדרה הזאת - היא הייתה רלוונטית גם לקולקטיב שזיכרונותיו משנות ה-60 שונים לגמרי (הרי בישראל, עם כל הכבוד ל"העם החליט קפה עלית", לא היו בדיוק שדרות מדיסון).

התקופה ההיא בניו-יורק לא השפיעה על חיינו אלא רק בדיעבד, כך שהנוסטלגיה של הצופה הישראלי מעידה שיש כאן תהליך שאפשר לכנות "הגלובליזציה של הזיכרון ההיסטורי", ממש כפי שהילדים שלי בטוחים שאבא שלהם (יליד שלהי 69) היה בוודסטוק ועשה סמים ואהבה חופשית - בעוד ש: א. זה לא היה בוודסטוק; וב. רק חצי מהמשפט השני נכון.

כנסיית השכל

"הסיינטולוגיה וכלא האמונה", יום ב' 22:00, ערוץ yes דוקו

מה אנחנו יודעים על סיינטולוגיה? בעיקר מה שמכונה בתקשורת "צבע". בזירה הבינלאומית - טום קרוז, ג'ון טראבולטה, פול האגיס ועוד חברים מפורסמים מרחבי הוליווד והקריות. בזירה הלוקאלית - אני עדיין זוכר את שלט הניאון המרצד בכניסה למשרדים הישנים של הכנסייה/כת/דת (מחק את המיותר) ומאוחר יותר את הקמת המתחם החדש ב"אלהמברה", יפו.

אבל מה קורה בפנים? זה מה שמנסה (וגם די מצליח), לחשוף אלכס גיבני, הבמאי זוכה האוסקר ("מונית לצד האפל"), שנכנס עם מצלמתו לתוך הקרביים של התנועה, שהחלה עם סופר המדע הבדיוני רון האווארד וצמחה להיות תופעה כלל-עולמית.

את הדיוקן הלא מחמיא לתנועה, בלשון המעטה, מציירים מי שהיו מבכירי חבריה. מרתק.

* ציון: 9