"לא התייאשתי, אבל את חלקי עשיתי. עכשיו שמישהו אחר ייקח את המקל"

יציאה מהסטודיו של דוד טרטקובר, הוא נעמד מול הדלת שמכוסה בעשרות או מאות מגנטים צבעוניים של בעלי מקצוע שימושיים, כמו שרברבים, חשמלאים ונערות ליווי, ומכריז בשובבות פרובוקטיבית: "הנה, זו הגרפיקה הישראלית היום: המגנטים האלה וכרטיסי הביקור של נערות הליווי ברחובות". אבל מי שעושה את הדרך ההפוכה, ורק נכנס, נתקל משמאלו בציור פסטורלי של נוף חקלאי, שדות חרושים ובתי גג אדום, שטרטקובר צייר במיומנות מפתיעה בילדותו, כשההשראה היא כרזות התעמולה של הקרן קיימת לישראל. וככה, בתווך הזה שבין ארץ ישראל הישנה והטובה ובין שרברבים ונערות ליווי, נח עולמו הפנימי של 'טרטה', כמו שקוראים לו החברים, ונחה עבודתו, ואולי גם נחה ישראל כולה.

"אני מסתכל על הציור הזה שציירתי כשהייתי בן 10. שנים לא ראיתי אותו ופתאום מצאתי אותו, ואני רואה את האלמנטים שבו, וזה בדיוק מה שאני עושה היום", הוא אומר.

היית ילד עירוני, לא?

"ודאי, אבל הייתי חשוף לדימויים של הקרן הקיימת, בכרזות, בפרוספקטים. גרתי ברחוב קרן קיימת בירושלים, ואלה החומרים שהיו בסביבה. אני הרי ילד של המהפכה הציונית, אני תוצאה שלה. כילד עשיתי את הבריסטולים האלה, בפינת קרן קיימת בבית הספר. לימים, זה הפך לכרזות.

"ועדת קישוט, בריסטולים, קרן קיימת, קישוטים עממיים של יום העצמאות וחומרים של ימי ניצחון - אלה החומרים שלי. כמובן שזה חלק משטיפת המוח של הילדות, אלה הנופים שראיתי וזה מה שהייתי מצייר. היום זה התנחלות, אז זה היה קיבוץ. אמא שלי עבדה בסוכנות, ומשם הגיעו החומרים האלה. זה סוג הגרפיקה שנחקקה לי בזיכרון: 'שנות טובות', משחקי לוח, מפות הארץ. למפה יש חלק גדול מאוד בחינוך הילדים. כאדם בוגר אני מבין את התעמולה ושטיפת המוח שהדברים האלה עשו, אבל כבן 10 התייחסתי לזה כתבנית נוף מולדת".

על המחשב מראה טרטקובר תמונת סוף קורס מ"כים בצבא, אז שירת בצנחנים. בריסטול שיהיה מוכר לכל אחד שעבר במערכת החינוך הישראלית או בצה"ל - שורות אלכסוניות של פרצופי גברים רכים, עם סמל היחידה המפואר, וכותרת בשליש עיגול מלמעלה, כשבמרכז המפקדים. "קורס מ"כים פלוגה גימ"ל. קיבלתי כמה ימי חופש כדי להכין את זה. וזו גרפיקה ישראלית שעד היום קיימת - קורסים ופלוגות וצוותים, סוף מסלול וסוף זה. מעניין אותי האימג' הישראלי.

"פרסמתי בזמנו כרזות עם הכותרת 'ישראל זה לא אמריקה'. זה סטייטמנט. התרומה שלי כמורה היא שאמרתי: 'תסתכלו על מה שיש סביבכם'. כולם רצו להיות כמו אמריקה, ואני אמרתי לא. היום זה מובן מאליו, אבל פעם גרפיקאים לא השתמשו למודעות בפונטים של עיתונות, 'פרנק ריהל', ואני אמרתי 'זה נכס צאן ברזל, בזה צריך להשתמש'. צריך להסתכל על מקומיות, ליצור גרפיקה מקומית, עוד לפני הגלובליזציה, ואחריה זה עוד יותר חשוב".

באחרונה שלח טרטקובר כרזה לתערוכה לרגל 70 שנה להטלת פצצת האטום על הירושימה, עם הכיתוב: "The little boy got older but did he get any smarter?", ברפרנס לשם הפצצה (little boy). אז הילד דוד התבגר למעצב טרטקובר, ואותו תוצר של המהפכה הציונית עבר מהפך. דמויות החיילים והדגלים המתנופפים מבריסטולי יום העצמאות בבית ספר יסודי בירושלים נותרו בעבודות, אבל בסטודיו שבנווה צדק נוספה להם שכבה ביקורתית זועמת, מקוננת, וגם - כפי שיתברר להלן - חסרת תכלית.

הדברים האלה נמצאים בדנ"א שלו, הוא אומר. "אני כבר לא מחפש השראה. אלה דברים שליוו אותי לאורך שנים. הדברים חוזרים, עם השנים אתה מגלה יותר את היופי של הדברים האלה, את זה אני אוהב".

"רציתי להיות לוח מודעות"

קשה להאמין שיש ישראלי שלא נחשף ולו לאחת מעבודותיו של טרטקובר, 71, אולי בכיר המעצבים הישראלים, אוצר, אספן, מרצה בבצלאל וחתן פרס ישראל לעיצוב (2002). מהכרזה שקוראת "שלום" שעיצב ליום העצמאות ה-30 של המדינה, ועד הלוגו של "שלום עכשיו"; מ"מי ימלל גבורות ישראל" על רקע השכול של מלחמת לבנון, ועד "לא נשכח ולא נסלח" שאחרי רצח ראש הממשלה רבין, ועוד שלל עבודות אייקוניות.

טרטקובר מתייחס לעשייה שלו כאל שלושה מעגלים. האחד הוא העבודה האמנותית, הכרזות האישיות, התגובות הפוליטיות. השני הוא העבודה הגרפית - עיצוב לוגואים, עבודתו החדשנית בעולם הפרסום, הקמת הטלוויזיה הישראלית. השלישי הוא איסוף ושימור תרבות ישראלית חזותית. הוא מעין מוזיאון מהלך לישראליאנה, חפצי יומיום כל-ישראליים, שרוכזו גם בספר שכתב עם אמנון דנקנר, "איפה היינו ומה עשינו".

הוא אצר תערוכות מצליחות לכרטיסי שנה טובה ישראליים, למשחקי לוח, לכרזות גרפיקה שימושית, והכיר לישראלים עולם נשכח של נוסטלגיה מתקתקה ומנחמת - רק כדי להוריד להם בחבטה על הראש גם מסר מהדהד: חיילים יפים מצוירים, נושאי דגלים, כמו בכרזות יום העצמאות של שנות החמישים, אבל על רקע עזה המוחרבת אחרי מבצע כזה או אחר.

"כשעשיתי כרזות פוליטיות, הייתי מכין 'תגובה שבועית' לעיתון 'העיר'. ההשראה שלי באה מעיתונות", הוא אומר, "הרי התקשורת היא ביטוי למציאות הנוראה שמסביבנו. מה הביא אותי לעשות בדיוק את מה שעשיתי, זה כבר משהו אחר. יש לי עבודה, שהיא כבר סוג של אייקון, של חייל הולך וחולף על פני אישה פלסטינית שנשענת על פתח הבית. ראיתי בעיתון את הצילום, של ג'ים הולנדר, ומיד אמרתי לעצמי שהכותרת צריכה להיות 'אמא' והכותרת הזו נותנת את כל המשמעות. הוא חושב על אמא, היא אמא, הוא חייל וילד, וזהו. יש תהליך יצירתי שאני לא שולט בו. אני עובד ככה, אינטואיטיבי, מהבטן".

בתוך העולם האסוציאטיבי הזה, טרטקובר לא מתעלם מהעובדה שהמכונה פעלה גם עליו. הוא התגייס לשירות צבאי בחי"ר, שאינו מתחרט עליו. "תקופה שחשובה לי מאוד. זו הייתה החלטה מאוד נכונה לעשות צבא ולא ללכת להיות מאייר, כפי שיכולתי. לא לשבת ב'כסית' ולצייר, אלא לעשות צבא כמו שצריך. זה נתן לי הרבה, חברויות עם אנשים, 50 שנה ביחד סוחבים את אותה אלונקה. אם הייתי מתחיל את חיי המקצועיים מיד אחרי התיכון, הייתי כבר נשאב לתוך העשייה ולא הייתי הולך ללמוד".

אחרי הצבא הוא הלך ללמוד בבצלאל, "תקופה רעה מאוד של בצלאל", ועזב ללמוד בלונדון. אחרי שנתיים חזר לישראל כדי להיות הגרפיקאי הראשי בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, אבל גם שם עזב די מהר ("הייתי הראשון להתפטר מהטלוויזיה הישראלית"), הפך לפרילאנס במה שנקרא אז "גרפיקה שימושית", והיה כוח מניע בשינוי היסודי שעבר עולם הפרסום הישראלי בשנות ה-60 וה-70.

"בפרסום, בכנות, הייתי הארט דיירקטור הראשון בארץ. הייתי מגיע עם קונספט, כשעוד לא ידעו מה זה. זו עבודה יצירתית, מאוד. אבל לאן היא מתועלת? לזה שתרכוש עוד מוצר? זה לא רע, אבל זה לא מעניין אותי. לתקופה אהבתי את זה, את המידתיות של זה, אבל זה הפך לנוסחה, אני יודע איך לעשות את זה".

היום הפרסומאים פחות יצירתיים?

"בטח, כולם מו*נעים היום משיווק, לא זזים בלי אסטרטגיה שיווקית. זה מוגזם ופוגע ביצירתיות ובאפשרות לבדל את המודעה, שיזכרו אותה. הם יודעים שהם צריכים להיות שונים, אבל מפחדים לעשות את זה. זה תהליך רב-לאומי, לא רק כאן. פעם היו מכבדים את המוצר, את הטקסט, את הקורא".

טרטקובר שולף את "הספר האדום" שלו, שיצא ב-2013, ומדפדף לתמונה שלו מגיל 10, מחופש ללוח מודעות עגול, מהסוג שכבר קשה למצוא ברחובות. "רציתי להיות לוח מודעות, אתה מבין? ובאותו גיל, אולי שנה מאוחר יותר, הייתי גם מכין מודעות ושולח למשרדי פרסום".

והשתמשו בהן?

"מה פתאום, זה לא היה טוב. מודעות למיץ עגבניות, לא יודע מאיפה זה בא לי. עניין אותי החלק המעשי, זה העסיק אותי בגיל צעיר. הייתי ממלא מחברות בציורים של המשוריינים בדרך לירושלים, היום יש לזה ממד דקורטיבי, אבל אז היה לזה כוח, שנתיים-שלוש אחרי המלחמה. אין לי אף אחת מהמחברות האלה, רק זיכרון".

דווקא את זה אין לך, האספן האובססיבי?

"אני לא אובססיבי. אספנים רוצים סדרות שלמות, שהכל יהיה מסודר על המדף. אני משמר תרבות חזותית, ככה אני רואה את מה שאני עושה משנות השבעים. פתאום ראיתי אמנות עממית ישראלית במשחקי ילדים, צעצועים, דברים שאיש לא נתן עליהם את הדעת. כל יום שישי הייתי נוסע לחדרה, עפולה, נתניה, מקומות שאני לא מכיר, שואל איפה בית הספר הכי ותיק, ולידו תמיד הייתה חנות עתיקה למכשירי כתיבה, והייתי נכנס ומסתכל על המדפים העליונים, האחוריים, כרטיסי שנה טובה, משחקי ילדים. הייתה לי קרקע בתולה לעשות איתם מה שאני רוצה, אנשים נתנו לי דברים שהיום הם כבר בבורסת מחירים, מכירות פומביות, שזה משחק שאני לא משחק".

"שכנעתי את המשוכנעים"

בחורף הבא יציג טרטקובר תערוכה גדולה במוזיאון תל אביב. חלק מרכזי ממנה יהיה "הספרים השחורים", שאי אפשר להתעלם מהנוכחות הכמעט מיתולוגית שלהם בסטודיו. יש כ-150 ספרים כאלה, ספרי סקיצות גדולים, מתוארכים, בארכיון, של העבודה היומיומית של טרטקובר. קשה להסביר מה נמצא שם בפנים - אותם כרטיסי ביקור לצד רישומים, סקיצות, מודעות מעניינות, שטרות מזויפים של 200 שקל, פרי עקיצה של נהג מונית נוכל, טיוטות, קטעי עיתונות - ערב-רב אקלקטי של מה שמסתובב בנפשו של טרטקובר ומתניע אותה. "זה יומן, זה משתנה".

זו הצצה למוח שלך?

"זו הצצה לעולם שלי. כל התערוכה היא הצצה לעולם שלי".

בספר השחור של 84'-85' מופיע שיר שכתב חיים חפר על טרטקובר. "יש לו עין טובה לממזר, ושכל רב בקצה האצבעות... תמימות חכמה יש בפופ שלו". אין בפופ של טרטקובר תמימות, אני חושב.

"אני מסתכל על היומנים השחורים ואני רואה תקופות", הוא אומר. "לפעמים אתה רואה שזה תקוע, גם מבחינת הזמן שלוקח לספר להתמלא, תקופה פחות יצירתית. זה הרי סיסמוגרף של מצבי רוח, מצב נפשי. בכלל, אני מסתכל על הספרים האלה ומופתע מאוד. אני רואה דברים מלפני 10 שנים וזה נראה לי כמו אתמול. יש דברים שאני רואה שחוזרים על עצמם לאורך השנים. יש כאן דברים שאני לא מצליח לפענח. הנה יש כאן רישום וכתוב 'שבעה למ.א'. מי זה מ.א? אני לא יודע. למה לא כתבתי שם מלא?".

זה סיכום? עשית ספר ל-40 שנה לעבודתך לפני כשנתיים, עכשיו רטרוספקטיבה.

"זו מיני רטרוספקטיבה. שתהיה לי אפשרות לעוד אחת".

עוד 20 שנה?

"לא צריך להגזים. אולי עוד 10 שנים. הספר האדום מ-2013 הוא ספר מקיף, יחסית, של העבודה, אבל התערוכה היא זרז לעשיית ספר גם מהספרים השחורים".

לספרים האלה הוא מתייחס כתרפיה. בכלל, טרטקובר מגדיר את העבודה שלו כאקט של ריפוי עצמי. "זה שומר על שפיותי", הוא אומר. "מספיק שאעשה אחד ביום. אבל אני לא עושה אחד ביום, אני רוצה. משתדל, אבל הנה יומיים כבר לא עשיתי".

הספרים השחורים מלאים בפוליטיקה. דמותו של נתניהו, שטרטקובר לא ממש אוהב, חוזרת שוב ושוב. אבל היום טרטקובר נשמע עייף כשהוא מדבר על פוליטיקה, והוא כבר לא עושה "תגובות שבועיות" וממעט, אם כי לא מפסיק, לעסוק בפוליטיקה.

על הכרזות הפוליטיות שעשה במשך שנים רבות הוא אומר שהן "משהו שבא מבפנים, לא בגלל שהזמינו עבודה', אלא מתוך רצון להגיב על סיטואציות בלתי אפשריות, כל מה שקורה כאן. בשבילי זו התרפיה למציאות הקשה כאן".

הכרזות שלך השפיעו?

"אין לזה שום השפעה. זה מדבר למשוכנעים, מחזק אצלם, נותן להם משהו לחשוב עליו, אבל זה לא יכול להזיז אנשים מדעותיהם. אף פעם לא. גם לא בימים הגדולים של הכרזה. זה פגע במעגל מאוד מצומצם".

"נוגסים בדמוקרטיה הישראלית"

הישיבה לצד טרטקובר מול המחשב שלו והספרים השחורים היא חוויה מפעימה. השיטוט בעבודות מראה עד כמה הן השפיעו על הסביבה החזותית שלנו: מהלוגו של "שוברים שתיקה", דרך עמודי תדמית לבנק לאומי ועד לעטיפות התקליטים האלמותיות שעיצב, כמו "מחכים למשיח" של שלום חנוך.

לאחרונה, האוזן השלישית הוציאו מחדש את תקליט שירי "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין, עם העטיפה המקורית שעיצב טרטקובר, שכוללת מאמר שפרסם ב"מעריב" ראובן ינאי, ובו כתב: "אשרי מי שיאחז בציצית ראשו של המחבר וישקיעו בתוך אותה ערמה - כדי שיבין כי למען הטלת רפש ייעד האדם מוסדות סניטריים ולא במה ציבורית".

"זו אחת העבודות הכי טובות שלי, עם הרבה משמעויות", אומר טרטקובר, "והיא עדיין רלוונטית היום".

הנטייה להגיב באלימות על ביקורת היא לא משהו חדש.

"ודאי, תראה מה הוא אומר שם. הוא קורא לאלימות נגד חנוך לוין".

יהיו כאן תקיפות אמנים על הרקע הזה?

"יהיה כאן הכול. אלימות וכוח ושחיתות".

טרטקובר אומר את הדברים בלי התלהמות ובלי פרובוקטיביות. הוא לא נסער. נשמע שהוא התעייף קצת מהניסיון לשנות משהו.

ב"ספר האדום" רואים עיסוק דרמטי בדמותו של נתניהו ב-96'-97'.

"אני לא מוכן לסלוח לנתניהו על המעורבות שלו בהסתה. אני לא יכול להאשים אותו ברצח רבין, אבל הוא היה מעורב בהסתה, ויש הדוגמאות שכולנו מכירים, המרפסת וארון המתים ברעננה. לא נשמע דבר כזה שאחרי רצח פוליטי הצד שממנו יצא הרוצח ינצח בבחירות. הכל בגלל שמעון פרס. במקום לומר לציבור 'אני ממשיכו של יצחק רבין, אני מוליך את הדגל', הוא הלך לדבר על שלום עם סוריה והפסיד את הבחירות בגדול. לרגל הבחירות עשיתי כרזה שנקראת 'המנצחים', כשבצד אחד רואים את פרס ורבין, וכשאתה הופך את הכרזה רואים את יגאל עמיר ונתניהו".

זה לא חריף מדי?

"אני יודע לעשות רק דברים חריפים. אני משתדל".

האמנת ש-20 שנה אחרי זה עדיין תתעסק עם נתניהו?

"לא, אבל אני גם לא מתעסק איתו יותר. אני רוצה להתרחק מזה. אולי קצת בספרים שלי... יש לי ספר שלא יפורסם, שנקרא 'בין המלחמות'. יש בו צילומי עיתונים, זה הפך למעין יומן, ויש כאן מנערות ליווי ועד פוליטיקאים מקבלי שוחד".

וכאן נתניהו כן מופיע?

"ודאי. מעניין אותי לעשות ספרים. לא מעניין אותי תגובות מידיות. אני לא בנוי לזה. זה לאנשים צעירים".

התייאשת?

"לא. את חלקי עשיתי. עכשיו שמישהו אחר ייקח את המקל".

התערוכה הקרובה תחזור מן הסתם לנושאים הפוליטיים. אתה חושש מהתגובה הציבורית?

"כבר עברתי את זה לפני 13 שנים, עם פרס ישראל. מישהו רצה לפנות לבג"ץ והייתה מתיחות סביב זה".

הוזכרת בפרשת השופטים בפרס ישראל. נדב העצני כתב ב"מעריב" שאתה מוציא את דיבת ישראל רעה.

"אני לא מוציא את דיבת ישראל רעה. הם לא מבינים כמה זה חשוב. אני מציג בכל העולם, וחשוב להראות שיש מבט אחר, והמבט שלי הוא של הומניסט. ישראל כבר לא מקבלת מבט כזה. היום לא הייתי מקבל פרס ישראל בשום פנים ואופן, כשבנימין נתניהו מתערב בזה. יש קיצוניות. ברגע שנכנס ראש הממשלה ואומר 'הירשפלד לא יכול להיות שופט', אז השתנו הערכים, לא מקבלים את הפרס לפי איכויות, אלא לפי קשרים".

הוא נזכר בכרזה שהכין במבצע "חומת מגן", שנקראה "שער הניצחון" והראתה ציור נוסטלגי של חיילים וחיילות צועדים לצד טנקים, כשמלמעלה משקיף פרצופו המחייך של יגאל עמיר. "זה באמת היה חריף, זה מה שהביא את גל המחאה נגד קבלתי את פרס ישראל. אולי הייתי שם קיצוני מדי, אבל בעצם זו הייתה מלחמת יגאל עמיר. יגאל עמיר עצר את אוסלו. זו עובדה. כשעשיתי את כרזת 'המנצחים' הייתה מסיבה, כולם היו בטוחים שניצחנו בבחירות, ואני הראיתי את הכרזה. ההרגשה שלי הייתה שמפסידים".

גם הפעם בשמאל חשבו שמנצחים.

"אני לא. הבת שלי אמרה, 'עזוב, אין מהפך, ביבי ראש ממשלה'. שמעתי לדעתה, התערבתי עם כמה אנשים".

נו, מעז יצא מתוק.

"הייתי מוכן להפסיד בגדול בהתערבויות".

יום יבוא וייאסר על כרזות כאלו?

"לא חושב שיגיעו לרזולוציה כזו".

הכרזה, משאת נפשו של טרטקובר, ירדה לדעתו מגדולתה. "פעם זה היה נחשב ליוקרתי בקהילת הגרפיקאים. פעם לוח מודעות היה נקודת ציון אורבנית חשובה. את כל המידע קיבלת שם, זה היה הגוגל. התחליף היה שלטי הפרסום הגדולים, שרואים בדרך מהעיר לבית בפרבר, ואחר כך בטלוויזיה, וזה יתחבר לך".

יש תחליף באינטרנט.

"וזה לא רע. אני אוהב נייר, אני אוהב את הריח של הדפוס. אבל גם אין איפה לתלות. 'קפה תמר' היה בשבילי במה. אהבתי לבוא לשם עם כרזה חדשה, עם נייר דבק, ולתלות. לפעמים הייתה איזו מריבה על מסר שהיא (שרה שטרן, הבעלים של בית הקפה המיתולוגי שעומד להיסגר בקרוב - י"א) לא רצתה".

מפתיע שאנשים לא התעצבנו.

"אנשים התעצבנו אבל לא פגעו בזכוכית, עובדה. אנשים היו מסתכלים ומגיבים. זה היה יפה, אבל זה נגמר".