חינכו אותנו שנים על אדם לאדם זאב. זה לא חייב להיות ככה"

לפני שבועיים, כשהחל תהליך ההתאגדות הפומבי בחברת אמדוקס, הגיעו פעילי הוועד של סאפ בישראל - חברת ההיי-טק הראשונה שהתאגדה בארץ - לשערי אמדוקס כדי להביע תמיכה ולסייע לוועד הטרי להסביר לעובדים המבולבלים מה בדיוק קורה פה. מעבר לאינטרס של אנשי סאפ להרחיב את מעגל ההתאגדויות בהיי-טק הישראלי, כדי להראות למעסיקים שמדובר בתהליך משמעותי ומקיף - כזה שאי אפשר להתעלם ממנו או לפטור אותו כשיגעון של בודדים - אפשר לראות בכך גם הפגנת סולידריות. מילה פחות מוכרת בסולם הערכים של מי שחונכו על תחרותיות, על מצוינות ועל חוזים אישיים, ולא העלו בדעתם שאי פעם יזדקקו לעזרת הקולקטיב.

"יש עדיין אנשים שאומרים לי 'הכול טוב, זה היי-טק', כי זה מה שהאכילו אותנו, ההייטקיסטים, כל השנים. ש'זכינו' לעבוד בהיי-טק", אומר אורי פנחסי, יו"ר הוועד הטרי של אמדוקס. "אבל כשאתה מדבר איתם יותר לעומק, אתה רואה שגם הם מוטרדים מהביטחון התעסוקתי, דווקא בגלל שכהייטקיסטים יש לנו יותר מה להפסיד. פועל בשכר מינימום ימצא עבודה אחרת בשכר מינימום, אבל משרה כמו שלנו, יותר קשה למצוא. אנחנו חיים בכלוב של זהב".

אלון בן-הרוש, יו"ר הוועד בנס טכנולוגיות, חברת ה-IT שהתאגדה כבר בפברואר 2014, אפילו נחרץ יותר כשהוא מדבר על השינוי התודעתי שעבר ההיי-טק בישראל. "הדימוי הזה של ההיי-טק, שאנחנו בטופ, היה נכון לתקופת הבועה, כשהעובדים היו צעירים, החברה תמיד גדלה, והמשכורות היו בשמיים. חשבנו אז שאנחנו מזן אחר, כי למדנו באוניברסיטה, ואנחנו משכילים ומיוחדים - כל מיני סיסמאות שהשתמשו בהן כדי לגייס אותנו לחברה. אבל המציאות השתנתה, אנשים התבגרו, גיל 45 שחשבו שלעולם לא יגיע - הגיע. וכל הסיפורים שסיפרו לנו כל השנים, כאילו אנחנו משפחה אחת גדולה, התגלו כלא נכונים. במשפחה לא מפטרים ילד שנהיה פחות רווחי ולא מקצצים לו בתנאים. לקח לנו זמן להבין שבסוף כולנו אותו הדבר. זה שעובד במסגרייה וזה שעובד בהיי-טק, גם אם ארוחות הצהריים של ההייטקיסט יותר מפנקות. לכולם חשוב לקום בבוקר ולדעת שאם הם עושים את העבודה שלהם טוב, הכול יהיה בסדר. שיהיה להם את כבוד האדם במקום עבודתו".

אין ספק, משהו עובר על תעשיית ההיי-טק המקומית. סאפ בישראל, אמדוקס, קומברס ונס טכנולוגיות הן הסנוניות הראשונות. התאגדויות נוספות נרקמות כיום מתחת לפני השטח, מחכות לשעת כושר שבה יצאו ויחתימו את העובדים. "את מדברת איתי עכשיו בפליאה על ההיי-טק", אומר יקי חלוצי, יו"ר איגוד עובדי הסלולר, ההיי-טק והאינטרנט בהסתדרות, "כשלפני שנתיים יכולנו לנהל אותה שיחה על הסלולר. בזמנו זה היה נראה מופרך באותה מידה. כאילו, מה להם ולהתאגדות".

מה באמת?

"מה שמניע את האנשים שם זה לא הכסף, יותר נכון לא רק הכסף. כי בהיי-טק, בהשוואה למקומות אחרים, השכר יותר גבוה ושחיקת השכר פחות גדולה. אצלם יותר חזק הצורך בביטחון תעסוקתי, שהוא מורכב יותר מכן או לא לפטר, אלא מאיך מפטרים ועבור מה.

"זו תעשייה שמתבגרת, והצורך בביטחון תעסוקתי הוא דרמטי אצל המבוגרים. וכשאני אומר מבוגרים, אני מדבר על אנשים שהגיעו לגיל ארבעים והשקיעו את מיטב שנותיהם בהיי-טק. הם מתחילים להרגיש שהם בבעיה ועולות אצלם השאלות של מה יהיה איתי ועוד כמה שנים אני אחזיק מעמד.

"אם פעם ההיי-טק נתפס כמקצוע לאוכלוסייה איכותית ומצומצמת, היום כל הודי יכול לעשות את זה. אני שומע מהעובדים שבכל מקום אומרים להם, אפשר להחליף אתכם בהודי שעולה יותר זול, אז עדיף שתשבו בשקט ותסתמו ת'פה. אני אומר את זה בבוטות, אבל זה המסר שעובר לאנשים וזה הפחד הגדול שלהם. כל הזמן מדברים איתם על הודים".

"12 במאי השחור"

למה מצפים ההייטקיסטים כשהם מדברים על ביטחון תעסוקתי? גד רביד, יו"ר ועד עובדי סאפ בישראל (הכוללת את סאפ ישראל ואת מעבדות סאפ) מסביר: "כולנו מבינים שאנחנו חלק מחברה דינמית בשוק תחרותי, ושיש לעתים צורך לפטר, אבל יש דרך לעשות את זה. באירופה מציעים תוכניות פרישה מצוינות שיש עליהן הרבה קופצים. למה לא להעתיק את השיטה? במקום לפטר בצורה אנושית, ההנהלות פה מתנהגות כמו בארצות הברית. אנשים עוזבים מהרגע להרגע עם ארגז קרטון, אחרי שהשקיעו את השנים הכי יפות שלהם בחברה.

"אנחנו בסאפ הבנו שאם לא נדאג לעצמנו, אף אחד לא ידאג לנו. וזה הוכיח את עצמו. לפני שנה, במה שאנחנו קוראים '12 במאי השחור', סגרו את הסניף שלנו בכרמיאל וחמישים איש הלכו הביתה, יחד עם עוד שלושים עובדים מרעננה. זו הייתה הסיבה שהתאגדנו, והיא הוכיחה את עצמה: לפני חודשיים היה גל פיטורים של 3% מעובדי סאפ בעולם. ובאורח פלא הוא דילג מעל ישראל והתקיים בארצות הברית ובהודו - מדינות שבהן אין לסאפ ועדים.

"ועד זה כוח, ואני אומר את זה במובן החיובי. בלעדיו לא תמיד סופרים אותנו. אני גם מבין את הציבור שלנו, שלא רוצה ועדים מקצועיים עם דימוי עצלני. כשהתחלנו לשווק את הוועד לעובדים, זו הייתה אחת הטענות הכי נפוצות נגדנו. אמרו לי 'אתה אלון חסן החדש, די מהר תהיו מושחתים ותהרסו את החברה'. הרבה חששו שזה יגרור את החברה לבינוניות".

אולי כי במקום להתאבד על העבודה ולעבוד שעות מטורפות כדי להוציא גרסה, אנשים ירגישו נוח לחתוך הביתה מוקדם ויותירו את הבמה למתחרים?

"זה לא נכון. האינטרס שלנו הוא לעזור לחברה להצליח. אם היא תדשדש או תיסגר, ממה נתפרנס? חינכו אותנו שנים על הפרד ומשול, אדם לאדם זאב, ולכן אנשים מניחים שגם הוועד יהיה תמיד לעומתי להנהלה. זה לא חייב להיות ככה. גם עם ועד עובדים, לא יהיה פה קיבוץ. כל אחד ימשיך בתנאים שהשיג לעצמו, כי אנחנו מעודדים מצוינות, וזה בסדר שמי שמוצלח יותר יקבל יותר".

מה אתם רוצים?

"אנחנו רוצים ביטחון תעסוקתי כמו בחברת חשמל ותנאים מדהימים כמו בגוגל. תנאים טובים כבר יש בסאפ, עכשיו צריך לדאוג לביטחון התעסוקתי. הוועד יכול לעשות את זה בשיתוף פעולה עם ההנהלה, כמו שעשינו למשל בשיווק מסלולי הפנסיה שהוצעו לעובדים. בהיי-טק אוהבים לומר שהם מעודדים חשיבה מחוץ לקופסה, אפשר להתייחס גם אל הוועד כסוג חשיבה כזה ולראות בו סטארט-אפ חברתי, שכולם יכולים להרוויח ממנו".

רביד אינו יו"ר הוועד היחיד, שמתמודד מול עובדים החוששים מפני ועד שימנע מהחברה להתייעל ולשגשג. זה נראה מוזר, אבל העובדים מעוניינים שהחברה תוכל להמשיך לפטר, מתוך אמונה תמימה אולי, שהיא מפטרת את מי שצריך כדי להיות טובה יותר.

פנחסי מאמדוקס: "אני מסביר לאנשים שגם אחרי שנחתום על הסכם קיבוצי, החוזים האישיים נשארים, ושעדיין יהיו פיטורים לפי ביצועים, ומי שלא יהיה טוב ילך הביתה. אבל אם היית עובד מצוין עשר שנים, ובשנה אחת שהייתה קשה, כי קרה משהו בבית, הביצועים נפגעו, אז תהיה תוכנית לשיפור ביצועים שתהיה מוסכמת וריאלית, לא כזו שאי אפשר לעמוד בה".

האמת שזה נשמע הוגן.

"ועדיין עובדים אומרים לי 'אתה בא להרוס חברה רווחית'. אני אומר להם 'היא רווחית, והלוואי ותישאר כזו, כדי שגם הילדים שלי יוכלו לעבוד בה'. האינטרס שלי שהחברה תישאר קיימת ורווחית אפילו גדול יותר מזה של ההנהלה, כי ההנהלה תסתדר גם אם החברה תיסגר מחר. לנו יהיה הרבה יותר קשה.

"אמדוקס היא לא סטארט-אפ שעושים עליו סיבוב, אנשים באים לפה לשנים, כי הם רוצים ביטחון. אנחנו לא מנסים להתעשר ולא נלחמים על עוד 30% תוספת בשכר, אלא רוצים לעבוד בכבוד בלי לפחד. זה נשמע טריוויאלי, אבל היום אנשים מפחדים לעשות לייק לדף שפתחנו בפייסבוק, כי הם מפחדים מההנהלה".

באמדוקס לא היו פיטורים מאז 2008, למה ביטחון תעסוקתי כל-כך מדאיג אותך?

"המרכז בהודו גדל, עובד ישראלי עולה מתמטית פי שלושה או ארבעה מעובד בהודו. זה מדאיג, כי אפשר להחליף אותנו בקלות. ויש פה שינויים. נגמר פרויקט, ואתה צריך למכור את עצמך לפרויקט הבא. לא כל אחד יודע לשווק את עצמו בקלות. יש אנשים שמסתובבים בראש מורכן ונלחצים. לעובד ותיק יתנו חודשיים-שלושה כדי למצוא פרויקט, לצעיר - חודש, לפני שיפלטו אותו החוצה".

ומי הגילאים שיותר מעוניינים בוועד? הצעירים שנפלטים ראשונים?

"התומכים הגדולים הם דווקא בני החמישים פלוס. הם הכי בעד. הם אומרים לי 'אם יציעו לנו הסכם פרישה טוב, אנחנו נפרוש'. חלקם חותמים בשיא הביטחון וחלקם בשקט שלא ידעו. גם הצעירים תומכים. דווקא גילאי הביניים, בני ה-45-35 הכי חוששים, כי הם מחזיקים את התיקים הכי גדולים על הגב - משכנתא, ילדים קטנים. מפחיד אותם ליצור זעזועים, בעיקר כשהם מרגישים שיש להם משכורת טובה, אז למה לעשות בלגן. כשיש לך אחריות ויש לך מה להפסיד, אתה הרבה יותר מפחד".

"אפשר גם בלי להיות חזיר"

בנס טכנולוגיות, חברה קבלנית שמספקת שירותים לחברות אחרות, המצב שונה. "דווקא גילאי ה-45, אלה שעוד חמש דקות יהיו ממילא פג תוקף בענף שמפלה גילאית, היו אלה שחששו הכי הרבה להצטרף להתאגדות", מספר בן-הרוש. "העובדים בגילאים האלה הם לרוב מוחלשים, כנועים, עובדים במשכורות נמוכות. כמה שניסינו להראות להם שלבד זה לא ילך ושכדאי שייהנו מהרוח הגבית, אנשים פחדו שאם ירימו ראש ויתנהגו כמו עובדים, המעסיק התיאורטי, אליו הם נשלחו לעבוד, יחליף אותם מיד באחרים".

אולי הרתיע אותם הדימוי המסואב והכוחני שיש לוועד עובדים?

"הסטיגמה היא על הוועדים הישנים. אנחנו מעוניינים במודל של שיתוף פעולה ולא בחברה שבה הוועד שולט. ובכל מקרה, אלון חסן זה לא מילה גסה. הרבה עובדים אצלנו יגידו לך הלוואי עלינו להיות כמו בנמלים, לא בגלל השביתות והסטייקים, אלא כי אלון חסן מספק לעובדים שלו ביטחון תעסוקתי. המאבק שלנו מבקש להפחית את התלות במעסיק שאליו אנחנו נשלחים, ולהגביר את האחריות שיש לנס כלפינו. שיפסיקו להתייחס אלינו כמו אל רהיט או חנות להשכרה. ושתהיה חלוקה יותר שווה של העוגה בכסף או בשווה כסף כמו ימי חופש או סבסוד קייטנות. לא עוד יחס של 99:1, אלא של 80:20. אפשר להרוויח גם בלי להיות חזיר".

ורביד מוסיף, מה שנשמע במעוז הקפיטליזם אפילו נאיבי יותר: "חבר סיפר לי על חברה שעשתה אקזיט, הבעלים לקח המון כסף הביתה, והעובדים הסתפקו במסיבה עם ארטיקים, כי הוא לא נתן אופציות. אנחנו רוצים לשנות את זה".

קצת בעייתי לדרוש אופציות בדיעבד.

"זה יכול לבוא גם בדרך אחרת. במקום שהבעלים יצא עם 200 מיליון דולר, הוא יכול לצאת עם 180 מיליון דולר ואת היתר לחלק לעובדים. לו זה לא ישנה את החיים, אבל למאתיים עובדים שיחלקו את העשרים מיליון, זה יעשה הבדל עצום. כמה שזה קלישאתי, יש כאן הרבה עניין של צדק חברתי וצמצום פערים".

יש עובדים עם חלומות יותר צנועים בתחום הרווחה? דרישות לשיפור היומיום?

"מישהי ביקשה שתמיד יהיו קוטג' וירקות במקרר שבמטבח. הכי פחות מעניין את העובד בהיי-טק זה שתסדר לו את המלון באילת בהנחה של ועד עובדים. אנשים אמרו לי 'לא חתמתי לוועד כדי שתציעו לי את לוטארקי יוון, אני יודע לעשות לבד חיפוש בגוגל ולהוציא דיל זול בעשרים דולר ממה שאתה תביא לי. הלכתי איתכם בגלל הפחד מהפיטורים".

פנחסי דווקא טוען שהפגיעה ברווחה מורגשת. בעיקר באירועים הפנימיים. "16 שנים אני בחברה - רק פעם אחת, בתחילת שנות האלפיים, יצאנו לנופש. בשנים שאחרי אנשים שאלו מתי זה יקרה שוב, ואז הפסיקו לשאול. פעם גם היו מסיבות בריכה בחוות רונית, חדר כושר - הכול נעלם. אפילו מסיבת פורים הייתה באמצע היום בלי בני זוג, כי לזה הספיק התקציב שהקצו למסיבה. הביאו לנו את עברי לידר וצמד שמתקלט בין 11 לאחת בצהריים. אם לפחות היו עושים את זה בסוף היום, אנשים היו יכולים לשתות את הבירות שהיו שם, אבל היה צריך לחזור לעבוד אחר כך. אמדוקס היא חברה רווחית, אבל רווחה אין פה. תקציב הרווחה בחברה הוא 60 דולר לעובד, מה שמספיק לאירוע קטן של טרקטורונים עם ארוחה במסעדה".

בימי הזוהר גם הייתה מעלית מיוחדת להנהלה שלכם. אני בטוחה שגם היא מבכה את ימי הבועה שלא יחזרו.

"היה לה גם קייטרינג מיוחד, וכמו המעלית, גם הוא לא קיים יותר. ועדיין ההנהלה חיה טוב וזה בסדר. אני רק מבקש שתזכור שגם אנחנו אנשים ולא מספרים".

אתם גם בעיקר גברים. איך זה שאין נשים בהתאגדויות של עובדי ההיי-טק?

"אני מנסה לשכנע שתיים שיצטרפו, וזה קשה. נשים אומרות שגם ככה הן משקיעות הרבה שעות בעבודה עצמה ויש ילדים על הראש, אז אין להן זמן לזה. להיות בוועד זה תהליך שסוחט אותך רגשית, כי אתה הולך לישון עם הדאגות בלילה. למזלי, אשתי תומכת בי. היא עובדת בנק ויודעת מה ועד יכול להשיג".

סטיגמה ושמה ההסתדרות

אחת האמירות שמרגיזות את ראשי הוועדים בהיי-טק היא זו של נפתלי בנט. בעת שכיהן כשר הכלכלה בממשלה הקודמת, אמר בנט שאם בחברה שבה שימש כמנכ"ל היה מוקם ועד, הוא היה רואה בכך כישלון ניהולי. "כשבנט מכר את סאיוטה, בתקופה שהיה בהיי-טק, הוא גרף מיליונים הביתה - ואחר כך הוא עשה אקזיט נוסף עם סולוטו", אומר עמיר בריגה, יו"ר ועד עובדי קומברס. "היה מעניין אותי לשאול אותו כמה מהעובדים שלו באותן חברות תוגמלו ובאילו סכומים? עבדתי בסטארט-אפ שנמכר לחברה אמריקאית ברבע מיליארד דולר. לא הייתי זוטר, הייתי מנהל פרויקטים, ואפילו שלושת אלפים דולר לא קיבלתי. אנשים היום מבינים שהידע והמעמד שלהם שווים יותר ממה שההנהלה מנסה להציג".

בקומברס, שעוברת בימים אלה טלטלה גדולה עם מכירת חטיבת הבילינג לאמדוקס ועם מעברם של מאות עובדי החטיבה הדיגיטלית לטק מהינדרה ההודית (ראו כתבה בעמ' 26), אתם ודאי מרגישים את זה על בשרכם.

"שש שעות אחרי שהתחלנו להחתים אנשים להצטרפות לוועד, כיסינו שליש מהעובדים. בהסתדרות אמרו לנו ששברנו שיא במהירות ההחתמה להתאגדויות בכלל. אנשים הבינו שהקרקע נשמטת להם מתחת לרגליים ורצו לפעול. אחרי ההודעה על מעבר עובדים לאמדוקס הגענו ל-65% חתימות. תוך חודש שברנו עוד שיא כשהכרזנו על סכסוך עבודה. ההנהלה בקומברס הרגישה שהיא יושבת באולימפוס ויכולה לעשות מה שהיא רוצה. היום היא מבינה שיש כוח לעובדים, ושאי אפשר לצאת למהלכים כאלה בלי לדבר איתנו".

היו עובדים שחששו שההתאגדות תפגע בהם?

"אמרתי למי שחששו מהפגיעה ברווחיות, תסתכלו על ההסכם הקיבוצי שהושג בסלקום ואיך שהחברה נסקה מאז. עובד שמרגיש מחויב ומתוגמל - רוצה להשקיע. מחקרים שהשוו את הפוריות והרווחיות של חברות מאוגדות לאותן חברות טרום ההתאגדות, הראו שאחרי ההתאגדות, חברות הצליחו יותר כי העובדים מרגישים יותר מחויבים".

ההנהלות בהיי-טק נתפסות כמתוחכמות יותר מאשר במקומות אחרים ביחס שהן מפגינות להתאגדות שמוקמת להן מתחת לאף. "התנכלויות כמו שהיו בפלאפון נחשבות היום לשיטה הישנה והלא משתלמת, שבית המשפט כבר אסר", אומר בן-הרוש. "בהיי-טק מה שפופולרי הוא לחבק אותך חיבוק דב שלא יאפשר לך לעשות כלום. אנחנו קוראים לזה מתקפת החיוכים האיראנים. ההנהלה אומרת שהיא כמובן בעדנו, אבל מושכת את המשא ומתן, כדי שלא נגיע לתוצאות".

לדברי ראשי הוועדים, מה שקורה עכשיו באמדוקס, מעניין במיוחד. במקביל לוועד בראשות פנחסי שזוכה לתמיכת ההסתדרות קם ועד נוסף שמכנה את עצמו ההתאגדות הפרטית של עובדי אמדוקס ומתמודד על מספר החתימות שיאפשרו להכיר בו כוועד יציג. "אני לא יודע מי באמת עוזר להם", אומר פנחסי, "אבל יש להם דף פייסבוק מתוחזק, שבו הם כותבים מאוד יפה, אולי בעזרת יחצן. ויש גם משרד עורכי דין שתומך בהם, שנוהג לייצג הנהלות ומפגין בדרך כלל גישה מיליטנטית כלפי התארגנויות עובדים. שאלתי אותם מי מממן אותו, ולא קיבלתי תשובה".

ליאור בטשטיין, ממייסדי הוועד הפנימי שרץ על הטיקט של "ועד דמוקרטי של העובדים נטו, ללא התערבות ההסתדרות', מכחיש כל רמיזה להשתייכותו להנהלה, ורואה במהלך שלו את הפוליטיקה הנקייה באמת; כזו שלא נזקקת לתיווכם של עסקנים חיצוניים "שעושים משא ומתן על דברים שאני לא רוצה". מצד שני, זה גם הטיקט המרכזי, וכמעט היחידי שהוא מציג - מלחמה בהסתדרות.

ניסיון להבין ממנו, מה תכל'ס מפריע לו במהלכי הוועד הקיים חוזר תמיד לאותה נקודה - "ההסתדרות שמנסה לכבוש את ההיי-טק ולהרוס את אמדוקס, בלי להבין בכלל את הדנ"א של החברה. אנחנו יכולים להשיג הכול בלעדיה", מכריז בטשטיין, "ובלי דמי החבר האסטרונומיים שהיא גובה. נעשה משוב שבו יעלה בדיוק מה מפריע לעובדים ועם הדרישות האלה נלך להנהלה".

אם רווחת העובדים כל-כך בוערת אצלך, למה קמתם רק אחרי שקם הוועד של פנחסי?

"הרבה עובדים חשבו להקים ועד במהלך השנים, אבל לא היה להם את האומץ. כנראה שההסתדרות ידעה לתמרן אותם שזה יקרה. אנחנו מציעים ועד שייבחר בבחירות דמוקרטיות עם שופט בדימוס".

פנחסי תהה מאין הכסף למשרד עורכי הדין שמייצג אתכם.

"עורך הדין שמטפל בנו הסכים לייצג אותנו כרגע ללא תשלום. אחרי שנהיה ארגון יציג, נשלם. אם לא נקבל את הכסף למימון עורך הדין, במסגרת ההסכם שנעשה עם ההנהלה, נגבה עשרה שקלים מכל עובד. זה עדיין הרבה פחות כסף מדמי החבר שתדרוש ההסתדרות. ויחצ"ן, אגב, אין לנו, אני לא מדבר יפה מספיק?".

"בישראל מבינים כוח"

עם היחס החשדני להסתדרות התמודדו ראשי כל הוועדים. "אני מבין את זה", אומר פנחסי מאמדוקס, "כי גם אני נרתעתי מההסתדרות בעבר, בגלל הדימוי הבעייתי שהיה לה והצורך לשלם דמי חבר אחרי החתימה על ההסכם הקיבוצי, אבל אז התחלתי לעבוד איתם. ראיתי שהם לא מושלמים, אבל הם בטח לא מושחתים.

"הדיבורים עליהם הזכירו לי איך כשישבתי בפרויקטים של אמדוקס בחו"ל, אנשים אמרו לידי 'למה הכנסנו את אמדוקס לפה, הם רק רוצים עוד כסף', אז אני מבין כמה זה לא נעים שרואים אותך ככה. לפעמים אני אפילו מרגיש צורך להתנצל בפניהם, על זה שהם כמונו - עובדים קשה והרבה שעות - אבל לא מקבלים את המשכורות שלנו".

זה מאוד יפה מצדך, אבל כולם יודעים שההסתדרות רחוקה מלהיות מסכנה.

"מסכים לגמרי. אמדוקס היא חברה עם אין-סוף אמצעים, שתעמיד אין-סוף עורכי דין כדי למחוץ אותך. וההסתדרות היא הכוח הגדול ואולי היחידי שיכול להפחיד אותה. לא סתם בחרנו בה".

רביד מסאפ בגישה דומה: "הלכנו על ההסתדרות, כי בישראל מבינים כוח. בעיקר בהיי-טק, מעוז הקפיטליזם, שם אתה צריך לצדך את הגוף הכי חזק במשק. לא היה קל לשכנע אנשים ללכת איתה. אנשים דיברו איתי על ההסתדרות עם הפנקסים האדומים מ-1930 כאילו שאנחנו לא ב-2015. הם גם לא רצו לשלם 150 שקל דמי חבר, כאילו הם לא מרוויחים יפה בהיי-טק. היו גם את אלה שחששו שיגידו להם איך להצביע וייקחו אותם באוטובוסים לקלפי. והיו את יוצאי רוסיה שבשבילם ההסתדרות היא סמל לקומוניזם ולשחיתות. אחד העובדים פה אמר לי שבישראל ממילא הכול מסתדר בקומבינה, אז בשביל מה צריך ארגון עובדים".

בסוף הצלחתם. עברתם גם הפגנות בדרך?

"האמת, מעולם לא הפגנו. בסך הכול, אנחנו ועד ידידותי למשתמש". *e