פילנטרופיה כסיבה לעושר

העשירים המופלגים זקוקים לסיבה ציבורית כדי להוסיף ולהתעשר

ביל גייטס / צילום: רויטרס
ביל גייטס / צילום: רויטרס

לא קל להיות עשיר מופלג, בהחלט לא. ברבע השלישי של המאה ה-20, בני הדור השלישי והרביעי של שושלות עושר באמריקה התחילו להיפגש ב"קבוצות תמיכה" מיוחדות, כדי למצוא עידוד ונחמה בעוניים, זאת אומרת בעושרם. הם היו מלאים רגשי אשמה, הם רצו להיות כאחד האדם, הם ניסו להתנער מהרגלים של בני טובים.

בימים ההם, בארוחת ערב אחת, אמר מולטי-מיליונר יהודי מלוס אנג'לס, שירש את עושר הוליווד של משפחת אשתו, שהוא מצטער שירש, ושהלוואי והיה עני, או לפחות מעמד בינוני. בן-שיחו, מולטי-מיליונר יהודי מבוסטון, שגם הוא ירש את עושר משפחתה של אשתו, אבל היה פטור בהחלט מנקיפות מצפון, השיב לו בלגלוג: "אז תתרום".

בארוחת ערב משפחתית בימים ההם, בפרוור אמיד של סיאטל, בצפון מערב ארה"ב, התפתחה שיחה נרגזת בין הבן המצליח מדי ובין אמו הספקנית. "ביל", אמרה אמא, "אינך צריך כל כך הרבה כסף, מדוע אינך תורם אותו?" ילד הפלא של הטכנולוגיה העלית, שעתה זה הנפיק את חברת התוכנות שלו בבורסה, והפך בן-לילה למיליארדר, רטן בקוצר רוח. "אמא, אין לי פנאי, זו הסחת דעת, נראה כשאגיע לגיל 60".

על-פי אבא, לביל ולאמו היו שיחות כאלה עוד מילדותו המוקדמת. אמא היתה מנסה להאט את הקצב, ולהוסיף עכבות. לביל תמיד אצה הדרך. פעם, בגיל 12, הוא התחצף לאמא בשולחן האוכל. אבא עשה משהו שלא עשה מעולם, ולא יחזור ויעשה: הוא השליך מים קרים על פרצופו של הילד. "תירגע", הוא אמר לו. ביל השיב, "תודה על המקלחת".

התערבותו של אבא היתה נחוצה גם הפעם. ביל גייטס האב הזכיר לביל גייטס הבן, שכסף צריך סיבה והצדקה; והרבה מאוד כסף צריך הרבה מאוד סיבות והצדקות.

כשאמא מתה מסרטן

ביל גייטס היה צעיר מאוד, מרוכז מאוד בעצמו (עדיין לא הקים משפחה), והקשרים היסטוריים לא דיברו אל לבו. רוקפלר-שמוקפלר, הוא אמר, או לפחות חשב, כאשר הזכירו לו את פנייתו החדה של ג'ון די. רוקפלר, האיש העשיר ביותר עלי-אדמות, בשנים הראשונות של המאה ה-20. קודח הנפט הגדול ביותר באמריקה נחקר אז על מונופוליזציה. הוא החליט להתחיל לחלק את הונו לצדקה. כמוהו עשה גם איל-הפלדה אנדרו קארנגי, וכמותם עשו בשנים הבאות גם מיליארדרים נוספים, ובהם שמות יהודיים מפורסמים כמו גוגנהיים ולהמן.

ביל גייטס עמד בסירובו להיות נדבן עד לאחר מות אמו מסרטן, ב-1994. תחת הרושם של מחלת אמו ומותה, ובהשפעת העצב העמוק שירד על אביו, הוא החליט שלא לחכות עד גיל 60. הוא הקציב מאה מיליון דולר לקרן משפחתית, והעמיד את אביו בראשה. הקרן הזו תגדל עד 30 מיליארד דולר, תהיה המוסד הפילנטרופי הגדול והחשוב ביותר מאז ומעולם, תשפיע באופן ממשי על חייהם של מאות מיליונים - ותשנה ללא הכר את דימויו הציבורי של ביל גייטס הבן.

"תאוות בצע היא דבר טוב"

זו לא היתה אבולוציה פשוטה. היא היתה תוצאה - לפעמים מאולצת, ולפעמים טבעית - של שינוי ערכים כללי. שנות ה-80, שהקפיצו את גייטס לליגת המיליארדרים, התייחדו במה שהסוציולוגיה העממית כינתה "דור האני" (Me Generation). הימים היו ימי רונלד רייגן, שבהם קיצוץ מסים הועלה למדרגה של עיקרון מקודש, לעתים קרובות על חשבונו של היגיון פיסקאלי; הבורסה בוול סטריט חזרה וגאתה אל שיאים, שלא נראו דוגמתם מאז שנות ה-20; הסטודנטים למנהל עסקים בברקלי, קליפורניה, הריעו בהתלהבות להכרזתו הידועה לשמצה של סוחר הבורסה אייוואן בוסקי, "תאוות בצע היא דבר טוב".

האורגיה הסתיימה עם ההתמוטטות בוול סטריט, ב-1987, והמשפטים הסנסציוניים שבאו בעקבותיה (בוסקי ולקוחו המפורסם ביותר, מייקל מילקן, הורשעו בדין; מילקן נשלח לעשר שנות מאסר, בוסקי שילם 100 מיליון דולר קנס, ושלטי ההוקרה על נדבנותו הוסרו מן הקיר בבית המדרש לרבנים של ניו יורק). ממילא, בעידן שלאחר 1987, אנוכיותו של גייטס נעשתה רעה לעסקים. סוף שנות ה-90 ציינו משבר קיומי במיקרוסופט, שכמעט הניב את פירוקה בידי בית משפט פדרלי. הופעותיו של גייטס בשימועים של בית המשפט הוקרנו על כל מרקע טלוויזיה, והרושם שהוא עשה היה דוחה במיוחד.

"דילגנו על 100 שנה"

ב-1996 עשה גייטס את הצעד הפילנטרופי הראשון שלו, כאשר קיבל עליו לחבר ספריות בשכונות עוני אל האינטרנט. הסכום היה צנוע יחסית, 10.5 מיליון דולר, שהתחילו בתריסר מחשבים בספריות בברוקלין, ניו יורק, אבל ה"ניו יורק טיימס" הודיע, כי בזה "מיקרוסופט הגיחה אל במת הנדבנות" ("יצאה מן הארון", בתרגום מכאני מאנגלית).

בספריה בעיירה אחת במדינת דרום דקוטה, שבה התגוררו 300 בני אדם, לא היה אפילו קו טלפון. נדבנות גייטס הקפיצה אותה אל עידן חדש באמצעות מעבד פנטיום של 133 מגהרץ. "דילגנו על 100 שנה", התמוגגה הספרנית המקומית.

זו היתה העתקה כמעט מלאה מספר הזכרונות של קארנגי, האיש שנדבנותו איפשרה את הקמתן של 1,679 ספריות ציבוריות באמריקה.

"הבוז המוסדי"

המעבר מן הנדבנות הקמעונאית לנדבנות הסיטונית בא באביב 1999, בעיצומם של הדיונים בבית המשפט בוושינגטון על בקשת הממשלה לפרק את מיקרוסופט. מלינדה וביל גייטס הודיעו כי הם תורמים 3.3 מיליארד דולר, וזמן קצר אחר כך, חמישה מיליארד דולר לקרן הנושאת את שמם. אלה היו התרומות הגדולה ביותר מאז ומעולם לקרן כלשהי.

באותו הזמן, ובלי קשר ועם קשר, ביל גייטס הכריז כי הוא מוכן להבטיח שיוותר על 95% מרכושו, ובלבד שהממשלה הפדרלית תניח לו לעשות עסקים על-פי רצונו. הממשלה לא הניחה, ובית המשפט ציווה על פירוק מיקרוסופט. השופט הפוסק כתב, כי החברה "הפגינה פעם אחר פעם את הבוז המוסדי שהיא רוחשת הן לאמת והן לשלטון החוק, המחייב ציות מצד ישויות קטנות ממנה".

למזלה של מיקרוסופט, ימי נשיאותו של ביל קלינטון הסתיימו והלכו. ממשל ג'ורג' בוש הבן הודיע, שאין הוא רוצה עוד בפירוקה, והוא יסתפק בהענשתה. מי היה מסוגל לנחש שמעמדה המונופוליסטי יסתיים זמן לא רב אחר כך במעיהם של יצורים מוזרים, אייפון ואייפד. סגנו של ביל גייטס יכריז, שאף אחד מהם אינו מבשר "שינוי מהותי" בעולם הטכנולוגיה. את יהירותה של מיקרוסופט סיים אפוא כוח היצירה של יריביה.

"הבה נתחייב"

הקפיצה הגדולה של "קרן מלינדה וביל גייטס" היתה זקוקה לדמות-אב סמכותית אפילו יותר מזו של ביל האב. האיש שדחף את ביל גייטס לזרועות החסד והצדקה, והפך אותו לפילנטרופ במשרה מלאה, היה וורן באפט. בניגוד לאב הביולוגי, הוא אפילו לא היה זקוק לכוס מים קרים. סוף סוף, מי יכול לעמוד בקסמיו של המגיד מאומאהה. כנראה גם עזרה הבטחתו המפורסמת של באפט, להעביר את הונו, בהדרגה, לרשות קרן גייטס.

ב-2010, באפט וגייטס קראו לכל עשירי אמריקה לתרום לפחות את חצי הונם לצדקה מבלי לחכות לזיקנה מופלגת, או למוות. Giving Pledge, נקראה היוזמה ההיא, "הבה נתחייב".

על-פי אתר הרשת של היוזמה, בחמש השנים האחרונות חתמו עליה 131 מעשירי העולם. אפשר למצוא ביניהם שמות קלאסיים, כמו רוקפלר, ונערים שזה מקרוב באו, כמו מארק זאקרברג. אפשר למצוא שם כמה שמות יהודיים בולטים, כמו ברונפמן, ברוד, פרלמן, בלומברג, מילקן (כן, זה שישב בבית הסוהר לפני 25 שנה) - אם כי מצוא לא תמצאו שם את שלדון אדלסון או את רון לאודר. אגב, נעדרים משם גם רוב השמות הגדולים של עמק הסיליקון.

נדבנותם של אנשים עשירים לקהילתם היא אולי גלגול מאוחר מאוד של מצב עניינים בן אלף שנה ויותר. רוזנים ונסיכים בשיטה הפאודלית קיבלו עליהם אחריות ישירה לחיי צמיתיהם, האיכרים שהיו כפופים לשלטונם. לימים, בפרוש הקפיטליזם, רוזני-תעשייה באמריקה יקבלו עליהם את האחריות לעובדיהם. כך יצמחו ערי התעשייה הקטנות של המערב התיכון, שתחילה לא היו אלא שיכוני עובדים סביב בית החרושת (והן ידועות באנגלית כ-company towns).

"הצדקה לרמת הכנסותיה"

הכלכלן והוגה הדעות המזהיר ג'ון קנת גולבראיית כתב פעם (במסה ב"ניו יורק טיימס", 1981), כי מרכזיות חדשה לפילנתרופיה הסתמנה בשוך המאה ה-19, כאשר דאגה לחלשים נעשתה אינטרס עצמי של אצולת הממון. האצולה ההיא היתה זקוקה לסיבה מתקבלת על הדעת לצבירת כסף ולבזבוזו, "איזו שהיא הצדקה לרמת הכנסותיה".

לא היה אפשר עוד להיאחז ב"דרוויניזם החברתי", זה שראה בעושר המופלג בידי מעטים "תוצאה של ברירה טבעית". סוף סוף, גם אם הדור הראשון לעושר נאבק עליו והרוויח אותו, הדורות הבאים נולדו אל תוכו וגדלו בו. לא היה שום דבר דרוויניסטי בהתפנקותם ובהתנוונותם. מי שגדלו בריביירה לא יכלו לטעון שהם בבואתו של תהליך, המעדיף את החזקים ואת המוכשרים.

לעזרתו של העושר המורשתי באה הפילנתרופיה. כוהן דת בפטיסטי, פרדריק גייטס, השפיע על רוקפלר להתגייס לעזרת בתי חולים, אוניברסיטאות וכנסיות. בעקבותיו הלכו ילדי רוקפלר ונכדיו, וכן הרימן ולימאן וקנדי.

אבל האם זה היה מלכתחילה תפקידם של העשירים? האין זה עניינה של המדינה לממן את בתי החולים ואת האוניברסיטאות, ולסבסד את העניים? במערב התעשייתי שלאחר השפל הגדול ומלחמת העולם השניה, התשובה היתה מובנת מאליה. המדינה היתה הכתובת. המשברים הכלכליים של שנות ה-70 וה-80, ואחר כך של תחילת המאה ה-21, גילו את חולשותיה של המדינה: את חוסר יעילותה, את חוסר הדמיון שלה, את מגבלותיה הפיננסיות והפוליטיות.

הימין האמריקאי השתעשע, ומוסיף להשתעשע, בתקווה שנדבנותם של יחידים תחזור ותמלא את התפקיד של רוקפלר ושל קארנגי לפני מאה שנה. סוף סוף, גם פרוגרסיביים מן השמאל לא יוכלו להתנגד לשימוש מועיל, שעושים עשירים בכספם לטובת הכלל. השאלה היא רק איזו השפעה על מהלך העניינים תיפול בחיקם של העשירים, בין אם מכוח רצונם, ובין מכוח האינרציה. אבל זו שאלה נפרדת. בינתיים, נכונותם של העשירים לשרת את סביבתם היא מבחן בגרותם - ותבונתם.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

צרו איתנו קשר *5988