לא אוהבת אותם שבעים

הטור הפותח בגיליון "להיות רעב" של מגזין "ליידי גלובס"

ורד רמון ריבלין / צילום: שי יחזקאל
ורד רמון ריבלין / צילום: שי יחזקאל

1. הוא ישב מולי בפינת האוכל במטבח עם ארונות העץ הכתומים, מרח ברעבתנות גבינה לבנה על פרוסת הלחם, ואז מרח עוד שכבה.

"תראי כמה שזה טוב, תאכלי", הוא דחק בי.

"אבא, עזוב אותי, לא מסוגלת", הדפתי אותו.

הסתכלתי על הפרוסה המרוחה בנדיבות והרגשתי גועל. גועל מהמרקם השומני של הגבינה, מכל הגוש הזה, שגרם לי תחושת זרות ורתיעה.

"מה יש לך, למה את לא אוכלת כלום? מה יהיה איתך? תראי את החברות שלך, כמה שהן מלאות ויפות. תראי איזה פנים יש לתמי, כמו תפוח, בריאות וזוהרות. רק את ככה חלשה ומצומקת", הוא הטיח בי בפעם המי יודע כמה בעודו מביט בפרוסה המרוחה בתאווה גדולה. "מה אני יכולה לעשות, לא מסוגלת", התגוננתי מכווצת.

זו התמונה הצרובה לי מילדות. מאז שאני זוכרת את עצמי לא יכולתי לאכול. היא הייתה חסרה אצלי, תחושת הרעב.

"תראי", הייתה אמא פותחת את המקרר, "כמה אוכל. את צריכה להגיד תודה. יש ילדים שהיו מתים שיהיה להם אוכל, ואת מתייבשת".

אבל אני לא הרגשתי רעב. יכולתי להעביר ימים שלמים בבית הספר בלי לאכול.

ההורים ממש התביישו ברזון שלי, וגם אני.

הייתי די אבודה כשבסוף הלכנו לרופאה, אמא ואני. "לילדה אין תיאבון", התלוננה אמא בצער, ולי נקרע הלב מלצער אותה ככה. וחוץ מזה תנסו אתם לישון בלילה לקול צלילי בטן מקרקרת.

"מה אכלת היום?", התעניינה הרופאה.

"ארטיק", עניתי.

"ארטיק זה יפה מאוד", היא הרגיעה, "את יכולה להסתדר".

לא אשכח את היום ההוא בטיול בית הספר כשישבתי עם החברים בארוחת הבוקר באכסניה, וממש מרחתי גבינה על לחם, מין שכבה דקיקה שקופה, כמעט לא מורגשת, אבל אני הרגשתי התעלות. הנה, שתי פרוסות אכלתי. פיתחתי תיאבון.

אנחנו מזלזלים בה, בתחושת הרעב, רואים בה נטל, מטרד, מקור צרותנו, אילו רק יכולנו לנטרל אותה. אבל תנסו לחיות בלעדיה. הייתי שם, אני יודעת איך זה. לא משהו.

2. אנחנו יושבים במסעדת אבו גוש. השולחן לידנו כבר גמר לאכול. לא נשאר כלום מצלחות השיפודים, מהפיתות והחמוצים, וגם החומוס נוגב עד תום ונשטף בבקבוקי הבירה. ועכשיו איך שהם נראים. שבעים. שבעים מדי. כל האנרגיה והדריכות, הערנות והלהט בעיניים, שנראו אך לפני שעה, כשהיו רעבים ותאווים לאכול, מתפיידים לתוך סוג של אפתיה, רפיסות, נפילת מתח, חידלון. אני מסתכלת עליהם ורואה בסביאה מוות קטן. לא אוהבת אנשים שבעים מדי. לא במסעדה וגם לא בחיים.

3. תשאלו אותו, הייטיקסט מצליח מאוד, רב מעללים. היא, שנשואה לו, עסוקה בליהנות מהחיים. אנחנו לא מכירות ממש טוב, אבל היא התחילה לספר לי על החלומות שלה להקים מיזם מקסים ושאפתני. "תרגיעי, זה לא יקרה", אמר לה בעלה, "את לא מספיק רעבה".

בלי הרעב לא היינו מגיעים לכל זה. הרעב הוא הכוח המניע הכי חזק שאני מכירה, הוא המנוע שמקדם את העלילה. בשביל להקטין את המתח שהוא יוצר, תהיה מוכן לעשות הרבה דברים שלא היית מוכן לעשות כך סתם.

אנשים שבעים מדי הם לא הפרטנרים שהייתי רוצה לידי, לא בעבודה ולא בחיים. הם קצת מתים מהלכים. משהו בליבידו שלהם פתור מדי, נינוח מדי, לא מגורה. הם מוטלים ככה בשובע שלהם, שרועים מלאים, מפוטמים, כבדים.

רק הרעב יכול לגרות אותך לזוז, להניע אותך לפעול, לעשות משהו, להיות מחודד, דרוך, ערני, נמרץ. אלה האנשים שמעניין איתם. הם רעבים. לידע, להישגים, לאהבה, להשפעה, להערכה. והם יעשו הרבה בשביל זה.

4. לפעמים זה בא ממקום פתולוגי, מחסך אדיר. אם נצרב בך זיכרון הרעב המייסר, אתה לומד לחטוף את מה שנותנים מיד כשמציעים לך, כי אתה זוכר את החוסר, ופוחד שלא יהיה יותר. ואתה תוקע, גם אם אתה בכלל לא רעב.

כמה פעמים קרה שפעלתם מתוך רעב רגשי? זו הישרדות כוזבת, רעב לא רציונלי נטפל גם לאנשים שבטנם מלאה.

5. כשהרעב דורך קשתו הוא מריץ אותנו. הוא מייצר אנרגיה. בלעדיו הרבה ממה שהגעתם אליו לא היה קורה. בלעדיו אני חוזרת להיות הילדה הקטנה שצריך להציל ממלתעות האדישות.

ומה באמת קרה לילדה הזו? היא צמחה להיות תיכוניסטית שלא הבינה על מה הבנות בהפסקה מדברות כשהן מתענות מריחו של טוסט חם. היא עדיין לא גילתה את טעמו של הרעב. ייקחו עוד כמה שנים עד שזה ינחת עליה במכה. זה יקרה עם הגיוס לצבא. רעב גדול.

חודשיים ימים ו-10 קילו אחרי, הבנתי בפעם הראשונה בחיים שאני צריכה להפסיק לאכול. מה שרק התפיח את התאווה לאוכל.

משעה שהתפתח אצלי רעב, נאחזתי בו. הוא לובש צורה ופושט צורה, אבל הוא שם, נוכח. וגם כשהוא מעיק, ומציק, ומכביד ולא מרפה, אני לא מתלוננת. אני זוכרת איך זה כשהוא איננו.

יובל נוח הררי בספרו 'ההיסטוריה של המחר', משרטט קווים לדמותם של אנשי העתיד. מבוססי אינטליגנציה מלאכותית, הם ישיגו עליונות בעידן שלא יזדקק לתודעה ורגשות. עידן שכבר מעורר בי געגועים עזים לתקופתנו אנו. האם הם באמת יוכלו לעשות את העבודה בלי רעב? האם יישאר טעם?

■ ורד רמון-ריבלין היא העורכת של מגזין "ליידי גלובס".