הטובים והרעים

מה משותף ל"באים לבנקאים" ולפופוליסטים של הגז?

רקפת רוסק עמינח ציון קינן לילך אשר טופילסקי  / צילום: תמר מצפי רמי זרנגר
רקפת רוסק עמינח ציון קינן לילך אשר טופילסקי / צילום: תמר מצפי רמי זרנגר

באים עקום. יש משהו מעורר סקרנות, אתם חייבים להודות, באנשים בוגרים, רהוטים, אינטליגנטיים ומנומסים להפליא ברוב ימות השנה, המסוגלים לנמק בתוך שכנוע עצמי עמוק מדוע זה לגמרי לגיטימי להטריד את ילדיה של מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק-עמינח. האקט הבריוני והבלתי מוסרי הזה, מצד מי שלרוב נחשבים אוהבי אדם ומקבלי האחר, לובש לפתע חליפה של צידוקים מלאי פאתוס ובבל"ת. "לבת של רוסק יהיה קל יותר להבין שאמא שלה חזירה עם משכורת שמנה, לעומת הילדה שמעקלים לה את הבית בגלל חוב לבנק" - כך אחד ההסברים שנשמעו השבוע מפי אוהדי "באים לבנקאים". נראה אותם, הגיבורים, קוראים לעצמם "באים לילדים".

ציר הרשע. קשה שלא להבחין בקווי הדמיון בין חברי הקבוצה מלמעלה לבין מי שהפכו את הדיון בסוגיית הגז למלחמה של אור בחושך, טובים מול רעים. שוב אותה ראיית עולם דיכוטומית שבה יש אנחנו והם, אבירי הצדק מול כוחות האופל. כמו ג'ורג' בוש הבן ששרטט את ציר הרשע, אלא שהפעם מצטרפים לשמרנות הטקסנית המאפיינת את הניאו-ליברלים חסידי ההפרטה האולטרה-סוציאליסטים, כמו אידיוטים שימושיים שמדקלמים סיסמאות על פירוק מונופולים ועל גאולת האדמה. מי שלא מיישר קו הוא מושחת, מי שמדבר מעט אחרת בעצם "מדבר נובלית", על שמה של ענקית הגז נובל אנרג'י. האמת הלא קדושה נמצאת, כמו בהרבה מקרים, באמצע. לא בצד של הטייקונים ולא בצד של הרולניקים.

שניים לטנגו. לפני כמה ימים פגשתי את בשאר אל מסרי, היזם משכם שמקים בשנים האחרונות את העיר הפלסטינית "רוואבי". הייתה זו סגירת מעגל מוזרה אך מעודדת: 13 שנים אחרי שראיתי מקרוב איך הווילה של אביו בהר גריזים הופכת מפקדה צבאית בשיאו של "חומת מגן", אל מסרי גוזר את הסרט סביב מה שהוא מכנה "המדינה שבדרך", פרויקט חייו. למרות הכריזמה והשאפתנות הלאומית-כלכלית שהוא מפגין, בסוף גם הוא אומר לי: "צריך שניים לטנגו, ואני לא רואה שזה קיים היום". המשפט הזה, האח התאום של ה"אין פרטנר" הישראלי, הולך ומשתרש, נצרב גם בתודעה של הפלסטיני הממוצע. על פי נתוני המרכז הפלסטיני למחקר מדיניות וסקרים, עד 2009 שיעור הפלסטינים שתמכו בפתרון 2 מדינות לשני עמים עמד על 70%. בשנים האחרונות, לאחר שבנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה פעם אחר פעם, השיעור הזה צנח ל-50%-55%. רוב הפלסטינים מעידים על עצמם בסקרים כבעלי רצון טוב לפיוס, וטוענים כי לתפיסתם ישראל היא סרבנית השלום. מה קורה בישראל? אותו דבר בדיוק. הישראלים מאמינים שהפלסטינים הם-הם הסרבנים. אז הנה רעיון: בואו נחליף סקרים, ניתן לפחות את הקרדיט לכך שהרצון הטוב קיים בשני הצדדים. כל אפשרות אחרת היא שיח חרשים שמקדם לעברנו מדינה דו-לאומית וסוף הציונות, או מדינת אפרטהייד. עכשיו רק צריך לבחור.

מקום אחר. מי שמכיר קצת את מערכת הבריאות הישראלית לא הופתע במיוחד מהדוח שפורסם אתמול (ד'), שהראה כי בתי החולים של שירותי בריאות כללית (בילינסון, סורוקה, מאיר ועוד) מצטיינים במדדי האיכות ועולים על בתי החולים הממשלתיים. במידה רבה, הדבר משקף את הפער בין איכות הניהול והשירות שמספקות קופות החולים לבין זה שמספקים בתי החולים שבבעלות המדינה. הקופות אימצו זה שנים סטנדרטיים של מדידה, תחרותיות ושירותיות, בעוד בתי החולים סברו שהם לא חלק מהמשחק הזה. "כשאביגדור קפלן התחיל לנהל את הכללית בתחילת שנות ה-90, הוא ביקש לבצע סקר שביעות רצון. לקח שנתיים עד שהרופאים הבינו למה צריך את זה ומה זה משנה מה הקהל חושב על הביצועים שלנו", סיפר אתמול ד"ר ערן הלפרן, מנכ"ל המרכז הרפואי רבין (בילינסון והשרון). "לשאול מה חושב הבן אדם על הרופא או הרוקח? זו הייתה רעידת אדמה אז, אבל היום אנחנו במקום אחר לגמרי", הוא הוסיף. באיחור של שני עשורים, הגיע הזמן שגם בתי החולים הממשלתיים יגיעו אל המקום הזה.

צרו איתנו קשר *5988