מומחה חינוך: "מערכת החינוך בישראל סבירה בהחלט"

"מערכת החינוך בארץ סבירה בהחלט, והיא גם משתפרת. אבל אצלנו, החלשים הם קבוצה גדולה מאוד, במסות, הרבה יותר מאשר במדינות אחרות. לכן, אם היו שואלים אותי לא בטוח שהייתי ממליץ להקטין את הכיתות באופן שווה בכל הארץ. צריך להשקיע בחלשים" - כך אומר ל"גלובס" נחום בלס, חוקר בכיר במרכז טאוב ומומחה לכלכלת חינוך, על רקע "מחאת הסרדינים" של ההורים המוחים על הצפיפות בכיתות.

לדבריו, "כל חלוקה מחדש של המשאבים, אפילו אם מדובר בכזו שכוללת תוספת כספית, גוררת ביקורת מצד מישהו - בין אם זה מעמד הביניים, חילונים או דתיים - בעיקר משום שזה לוקח לכל קבוצה כזו את היתרון התחרותי. אבל, המדינה צריכה להסתכל על הדברים במבט רחב ולקבל את ההחלטות הנכונות".

מחאת הסרדינים, נזכיר, נולדה על רקע החלטתה של מנכ"לית משרד החינוך מיכל כהן שלא לאפשר לרשויות המקומיות להפחית על חשבונן את מספר התלמידים בכיתות, כדי שלא להרחיב את הפערים הגדולים גם כך בין רשויות עשירות לעניות. ולמרות ששנת הלימודים כמעט שהסתיימה, פורום ועדי ההורים היישוביים צפוי להשבית את הלימודים בכל בתי הספר היסודיים ביום ראשון הקרוב, לאחר מספר שביתות קצרות במקומות שונים.

לטענת ההורים, 40 תלמידים בכיתה הוא מספר לא סביר, ויעד של 32 תלמידים הוא "לא בשמיים". לפי נתוני ה-OECD, הממוצע בישראל עומד על 27 תלמידים לכיתה - גבוה בהרבה מהממוצע במדינות המפותחות, העומד על 21 תלמידים לכיתה - אבל גם רחוק מ-40. עם זאת, הורה שנכנס בבוקר לכיתה צפופה והומה, שאין בה אפילו מקום לתלות מעיל, מרגיש שהממוצע משקר. נכון, יש הרבה כיתות קטנות מהממוצע הזה, ומיד נראה מדוע, אבל יש גם לא מעט כיתות, כרבע מכלל הכיתות בארץ, שבהן מספר התלמידים מתקרב ל-40.

לדבריו, "כל התוספת של הכיתות על ידי הרשויות היא די זניחה ממילא. 85% מהשעות ביסודי ניתנות על ידי משרד החינוך; 5% ניתנות על ידי משרד החינוך ביחד עם גורמים אחרים כמו עמותות; 5% מהשעות ניתנות על ידי ההורים ורק 5% על ידי הרשויות המקומיות. הרשויות המבוססות רוצות לתת יתרון לילדים שלהן - ויכול להיות שמשרד החינוך צודק שהוא מתנגד לכך".

אבל האם זה בכלל אפשרי להקטין את מספר התלמידים בכל כיתה; והאם הכיתות באמת צפופות כפי שמתארים אותן? לדברי בלס, "יש המון כיתות שבהן יש אפילו פחות מ-20 תלמידים לכיתה, ולא מדובר בכיתות חינוך מיוחד אלא בכיתות רגילות לגמרי, למשל בערבה או במקומות שיש בהם מעט ילדים. זה קורה בעיקר משום שהמערכת מפוצלת לזרמים שונים: ממלכתי, ממלכתי-דתי, ערבי, חרדי ועוד. קחי לדוגמה עיר שיש בה נניח 1,000 תלמידים, ונניח שהיא מעורבת כמו עכו. ללא הפיצול בין הזרמים היה צריך מקסימום 25-30 כיתות, אבל אם 1,000 תלמידים מתחלקים ל-700 תלמידים בממלכתי, 200 בממלכתי-דתי, ו-100 בבית ספר ערבי - אז יש יותר מדי כיתות, וכל זה בהתאם לחוק.

"תוסיפי לזה את העובדה שלכל החינוך הדתי - ממלכתי-דתי או חרדי - יש אישור לפצל כיתות לבנים-בנות, אז בכל מקום שיש בשכבת גיל מספר אי-זוגי של כיתות, צריך להוסיף כיתה. אם הייתה רק כיתה אחת - מפצלים אותה לשניים".

- זה לא תמיד היה כך?

"לגבי החרדים זה תמיד היה כך, אבל מספר הילדים עולה (אם כי הגידול נבלם מעט - ראו ידיעה נפרדת, ה.י.ל). בחינוך הממלכתי-דתי זה היה בעבר מכיתה ד' בלבד, ורק לפני שנה אישרו את זה לכול הכיתות, כי יש תהליך מתמיד של התחרדות בחינוך הממלכתי-דתי. זה מוסיף כיתות קטנות, ומשפיע על הממוצע".

נציין כי, בתי הספר הדתיים מקבלים תקצוב גם של שעות תפילה, שמתרגם לעתים להקטנת כיתות".

- אין פלא שמחאת ההורים נשמעת יותר ביישובים החילוניים. במגזר החילוני הכיתות באמת הכי צפופות.

"המחאה מוצדקת במובן זה שהייתה החלטת ממשלה ב-2008 להקטין את הכיתות ל-32 תלמידים - והממשלה אינה עומדת בה. למרות שניתן לכך תקציב, בבתי הספר היסודיים רוב התקציב הזה לא בוצע".

"ניתוח של עלות-תועלת"

לכאורה, הרעש, האלימות, חוסר היכולת לתת יחס אישי, או יחס כלשהו, לתלמיד, מדברים בעד עצמם: מובן מאליו שצריך להקטין את מספר הכיתות, וגם 32 הוא מספר לא קטן מספיק. ויש גם חוקרים הסבורים שמבחינת הלמידה עצמה, אין כל הבדל בין 40 ל-32 תלמידים - ובשני המקרים מדובר במספר שאינו מאפשר למידה. עם זאת, לא בטוח שסיסמת המחאה - "32 זה לא בשמיים" - היא מציאותית, וגם הטענה ש-40 תלמידים זה מספר גבוה מדי לא הוכחה מחקרית, טוען בלס.

"אם היו שואלים אותי, לא בטוח שהייתי מקבל החלטה להקטין את הכיתות, בגלל המשמעויות שלה. עוד לפני עניין הכסף - ומדובר בכ-9 מיליארד שקל - שזה המון כסף שצריך לחשוב טוב מה לעשות איתו. מדובר בכ-15 אלף מורים שפשוט אינם בנמצא. ואם היינו מתחילים לגרד את התחתית של החבית כדי למצוא מורים, לא בטוח שהיכולת האישית של המורים שהיינו מגייסים הייתה טובה דיה. זה חשש רציני. זה גם היה פוגע בעיקר ברשויות החלשות כי המורים הטובים היו מגיעים רק לרשויות החזקות.

"נעשו ניסיונות לא טובים מהסוג הזה, למשל בקליפורניה. היה מחסור במורים, ואז המקומות החזקים שאבו את המורים הטובים, והמקומות החלשים נאלצו לגייס מורים חדשים - וזה גרם לפערים גדולים. חוץ מזה, קשה ללמוד ממה שקורה בארה"ב, כי שם מדובר בהקטנת הכיתות מ-25 תלמידים ל-17. זה שונה מאוד ממה שקורה בארץ, ומפתיע לגלות שלא נעשה בארץ שום מחקר מסודר שיבחן את ההשפעות של הקטנת הכיתות על הלמידה עצמה.

"אין ספק שלמורים יותר קשה ללמד בכיתה של 40 ושלתלמידים יותר קל בכיתות קטנות. האינטואיציה והניסיון החינוכי מצביעים על כך שהאווירה החינוכית היא יותר טובה, ואולי כך תהיה גם פחות אלימות ויותר תשומת לב אישית. אבל האם הדברים האלה באים לידי ביטוי בתוצאות הלימודיות - זה עוד צריך להיבדק".

- אז מה, נשאיר את הילדים ללמוד 40 בכיתה כי לא עשו מחקר?

"זה שלא נעשה מחקר לא אומר שלא צריך להקטין את הכיתות. כולנו רוצים יותר לעצמנו, רוצים רמת חיים יותר גבוהה - אז למה שלא נרצה את זה גם בבתי הספר? אנחנו רוצים שתהיה סביבה נעימה, להבטיח שהמורים יוכלו לתת יותר תשומת לב - זה לגיטימי וחשוב. אפשר גם לשאוף לכך שילמדו בכיתות בשטח של 75 מ"ר מרובע ולא של 49 מ"ר, ושתהיה תקרה אקוסטית לא רק בפרוזדורים אלא גם בכיתות.

"מצד שני, מדובר בסכומים מאוד גדולים, וחייבים לעשות ניתוח של עלות-תועלת. האם זה המקום שבו האימפקט של השקל הוא הטוב ביותר? בכלל לא בטוח. זה גם תלוי מה רוצים להשיג. בעיני צמצום הפערים הוא המטרה הכי חשובה, אבל משרד החינוך מעמיד את קידום הלמידה בראש סדרי העדיפויות".

בארץ נושאים עיניים לעתים קרובות למערכות החינוך של סקנדינביה, ובעיקר לזו של פינלנד, כדוגמה למערכת חינוך מצוינת, גמישה, שמעניקה חופש רב למנהלי בתי הספר. אולם סביר להניח שזרם המהגרים העצום לאירופה יחייב גם אותן להתאים את עצמן למציאות המשתנה - שבישראל היא כבר עובדה קיימת.

"גם המערכות הטובות מתחילות היום להתמודד עם שאלות חדשות. בסקנדינביה יש מספר הולך וגדל של עובדים זרים, והם צריכים להתמודד עם בעיות שלא היו להם כשהם היו הרבה יותר הומוגניים", אומר בלס.

על פי הנתונים של בלס, קבוצת הילדים החלשים ביותר בישראל מבחינה לימודית (לפי תוצאות מבחני PISA), מונה כמעט 16% מהילדים, לעומת 8% בממוצע ה-OECD ולעומת 3.3% בפינלנד. גם קבוצת הילדים הכי חזקים קטנה יותר אצלנו, אולם היא מונה 2.2% מהילדים, לעומת 3.3% בממוצע ה-OECD. אבל עוד נחזור לנתונים האלה בהמשך.

מחאת הסרדינים הנוכחית היא גלגול נוסף של מחאת מעמד הביניים מ-2011, וגם הפעם לא נשמע כמעט קולן של השכבות החלשות ממש. אולם לדעתו של בלס, עם כל הכבוד למחאת ההורים הנוכחית, צריך לטפל קודם כול ביישובים החלשים באמת. לדבריו, צמצום הפערים בחינוך צריך להיות המטרה הראשונה במעלה, והוא בתורו יעלה את ממוצע ההישגים של כל התלמידים, יגדיל בטווח הארוך את יכולתם של יותר תלמידים להיכנס למעגל העבודה, ובקיצור - ייטיב עם החברה כולה.

"התקצוב הקיים איננו דיפרנציאלי מספיק. קודם כול, בגני הילדים ובחטיבה העליונה אין תקצוב דיפרנציאלי בכלל, יש רק תוכניות פרטניות שאמורות לטפל בילדים מסוימים, אבל בעיקרון התקציב ברהט ובחולון זהה. למעשה, מצבן של הרשויות החלשות רק הולך ונהיה רע. ניקח לדוגמה את חולון מצד אחד, ואת רהט מצד שני.

"ברגע שהוחלט להוסיף סייעת לגנים שיש בהם מעל ל-30 ילדים, אז בחולון העירייה תשתתף בחצי מהעלות, וברהט היא תשתתף רק בעשרה אחוזים. אבל, לפני כן, רהט לא הייתה צריכה להשתתף בכלום, וגם עכשיו אין לה מאיפה להביא את התוספת הזו. ובכל מקרה, בגן עצמו התוספת תהיה זהה - אדם אחד נוסף - למרות שברהט היא הייתה צריכה למעשה להיות גדולה בהרבה. אם בחולון יש 32 ילדים בגן - אז ברהט צריכים להיות 22. לגננת ברהט צריכים לשלם יותר ולפתוח את הגן ליותר שעות, ושזה יהיה על חשבון משרד החינוך ולא על הרשות המקומית.

- למה? מה לדעתך ההבדל בין ילד מחולון לילד מרהט?

"ברור שיש שונות רבה גם בתוך הערים. שכונה כמו ג'סי כהן בחולון היא גם פריפריה. הפריפריה היא לא רק גיאוגרפית אלא בעיקר במונחים חברתיים

"אבל, לשאלתך, יש הרבה הבדלים בין ילד מחולון לבין ילד מרהט. בחולון, למשל, התלמידים מגיעים למערכת החינוך מוכנים יותר. יש להם יותר מחשבים בבית, הקריאו להם יותר סיפורים, ההורים שלהם רואים חדשות וקוראים עיתונים, ומסבירים לילדים מה קורה.

"הדבר השני הוא, שהם קרובים יותר לכל דבר. שהם במרחק של שעה נסיעה לביקור במוזיאון או באוניברסיטה. הם גם מקושרים יותר. אבא אחד בוועד ההורים; ואבא אחר מכיר מישהו ממשרד החינוך. הם יודעים למי לפנות אם הם צריכים להשיג משהו. מנגד, אף ילד בחולון לא ידע להבדיל בין צמח רעיל לצמח רגיל - דבר שהילדים הבדואים יודעים היטב. אבל את הדברים שנדרשים במערכת החינוך, הילדים ברהט יודעים פחות טוב. בתוך המערכת יש להם חיסרון יחסי - וזה נכון גם לגבי ילדים בנתיבות".

- ההורים בחולון לא ישמחו לשמוע זאת. רבים מרגישים שגם ככה הילדים שלהם לא מקבלים מספיק.

"אולי הם לא ישמחו, אבל המדינה צריכה להסתכל במבט רחב. אתן לך דוגמה נוספת. יש הרבה דברים שנעשים בשיטת המצ'ינג, למשל תקן לפסיכולוג בבית הספר. אם משרד החינוך משתתף ב-65% מעלות הפסיכולוג, אז בתל אביב אין בעיה להוסיף את האחוזים האחרים, אבל בנתיבות לא רק שיש בעיה למצוא בכלל פסיכולוג, אין גם את הכסף לכך, אז הרבה פעמים פשוט אין פסיכולוג. אז משרד החינוך הרוויח תקן לפסיכולוג שהוא יכול להעביר אותו לתל אביב, או שהוא יכול להשתמש בכסף למשהו אחר בכלל".

- איך היית מחלק את הכסף?

"אם אני רוצה להעלות את הממוצע של ההישגים הלימודיים - הדרך הנכונה היא להשקיע הרבה יותר בחלשים. בארה"ב בדקו וגילו שכדי להפוך תלמיד חלש לתלמיד ממוצע נדרשת תוספת של חמישים אחוז לפחות, ושם הבעיות הקשות הן יותר קשות. השיטה הנוכחית של התקצוב - שמשלבת תקצוב לכיתה ותקצוב לתלמיד - פוגעת מאוד בתלמידים. כיתות גדולות בבתי ספר חלשים לא מקבלות מספיק פיצוי על עומס התלמידים".

- איך עושים זאת?

"צריך תודעה מהרמה הבכירה ביותר ועד לרמה הנמוכה ביותר - שזה היעד. מחויבות אמיתית לנושא צמצום הפערים, תוכניות יעילות, הכשרת מורים. כסף הוא לא הפתרון היחיד כשמדובר בחינוך".

לא מה שחשבתם: קצב הגידול של התלמידים הערבים והחרדים הואט

ב"נאום השבטים" היפה שנשא נשיא המדינה רובי ריבלין בראשית החודש, הוא אמר: "כיתות א' היום מורכבות מכ-38% חילונים, כ-15% דתיים לאומיים, כרבע ערבים וקרוב לרבע חרדים. דבר אחד ברור: התהליכים הדמוגרפיים המעצבים מחדש את פניה של החברה הישראלית יצרו למעשה 'סדר ישראלי חדש', שבו החברה הישראלית מורכבת מארבעה מגזרים, ואם נרצה - ארבעה 'שבטים' מרכזיים: שונים מהותית אלה מאלה, שילכו ויתקרבו זה אל זה בגודלם".

נתונים חדשים שפרסם מרכז טאוב בשבוע שעבר מלמדים כי קצב הגידול של התלמידים במגזר החרדי הואט מאוד. אם בין השנים 2005 ל-2010 הוא גדל ב-2.2%, עד 2013 גדל מספר תלמידי י"ב החרדים ב-0.3% בלבד.

- למה מיוחסת העצירה הזו בגידול?

"יש ירידה גדולה בשיעור הילודה במגזר החרדי ובמגזר הערבי. יש שקושרים את זה להקטנה בקצבאות הילדים וליוקר המחיה. שיעור התלמידים החרדים בגני הילדים עלה ב-3.5% משנת 2000 עד 2005, אבל בין 2010 ל-2012 הוא עלה ב-0.2% בלבד, בין היתר משום שחלק עברו לזרם הממלכתי-דתי בגלל חוק טרכטנברג. גם העלייה בגידול המגזר הערבי והבדואי נבלמה. דווקא החינוך הממלכתי היהודי גדל - בעיקר בגלל חוק טרכטנברג, אבל גם בגלל העלייה בשיעור הילודה.

"זה משנה את התמונה כליל. אם חשבנו בזמנו שב-2014 50% מהמערכת הם ערבים וחרדים, אנחנו רואים שב-2013 המספר עומד על 44% בגני הילדים. זה הבדל גדול מבחינת ההיערכות, אבל זה לא כל כך משנה מבחינה מהותית. שתי הקבוצות הללו הן הקבוצות החלשות - אחת מהן לא מקבלת את האתוס הדמוקרטי ואחת לא את האתוס היהודי. אז אם מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, זו הגדרה שלא תקפה, לא לגבי החרדים ולא לגבי הערבים.

"מעבר לנושא התקציבי, צריך לשנות את הדיסקט. לא יכול להיות שבהנהלת משרד החינוך אין ייצוג לשתי הקבוצות האלה. אין סיבה שערבי לא יהיה מנהל אגף החינוך היסודי במשרד החינוך - שלא יהיה אחראי לחינוך הערבי; ואין סיבה שחרדי לא יוכל לעשות זאת. יש לנו שר בריאות חרדי לא רע.גם תוכניות הלימוד צריכות להביא את זה בחשבון, וגם שיטות ההוראה. למשל, אולי במגזר הערבי צריך לקחת בחשבון אפיונים תרבותיים אחרים. הערבים בארץ לומדים בעצם ארבע שפות - ערבית מדוברת, ערבית כתובה, עברית ואנגלית, ואילו יהודים לומדים רק שתיים".

- אבל הוויכוח על חשיבותם של לימודי הליבה נמשך, ובינתיים לא לומדים.

"המצב אצלנו הוא מצב כלאיים לא טוב. בהולנד, למשל, יש חינוך דתי, וגם הוא מחויב לתוכנית הלימודים הכללית, ואילו בארה"ב החינוך הדתי לא מקבל גרוש מהמדינה. אני חושב שצריך להכניס שינויים בהסתכלות על זה גם אצלנו. בחינוך החרדי הראייה צריכה להיות בהתאם לבנים-בנות. בנות לומדות את כל לימודי הליבה עד י"ב, חלקן גם ניגשות לבגרות. בנים עד כיתה ו' לומדים קצת, ואח"כ לא לומדים לימודי ליבה בכלל.

"למשל, אפשר לחשוב במונחים יחסיים - שהתשלום יהיה באופן יחסי ללימודי הליבה שילמדו, כך שככל שתלמדו יותר - תקבלו יותר. או שהתשלום יהיה יחסית ללימודים שמכירים בהם. אפשר להכיר בחלק מהלימודי הקודש, למשל בגמרא במקום בספרות עברית, אבל אנגלית, מתמטיקה ואזרחות - חייבים ללמד".

- זה נראה בלתי אפשרי כרגע מבחינה פוליטית.

"בממשלה הקודמת היה אפשר ללכת בכיוון הזה. אם מגלים כבוד והתחשבות, ואותם הכללים צריכים לחול גם לגבי הערבים, בעזרת הרבה גזרים ומעט מקלות אפשר לשתף אותם בתוך החברה. זה לא נכון שהם רוצים להיות עניים".

"קונים בכסף כיתות קטנות והומוגניות יותר; בסגנון של 'אני לא רוצה שהילד שלי ילמד עם משה מזרחי'"

חלק מהכעס על מצבה של מערכת החינוך מתבטא בכך שיותר ויותר הורים מחפשים מסגרות פרטיות לילדים. הסיבה לכך היא לא רק הצפיפות בכיתות, אלא גם האווירה האלימה ואוזלת היד של המערכת בטיפול במקרים של אלימות ובריונות. עם כל הכבוד לאג'נדה שלפיה "לא מוותרים על אף ילד", לעתים קרובות במאמץ להשאיר ילד אלים אחד, גורמים עוול לכיתה שלמה.

על פי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בשנת תשע"ב למדו בישראל כמעט 200 אלף תלמידים במוסדות חינוך מסוג "מוכר שאינו רשמי" - כ-21% מן התלמידים בבתי הספר היסודיים באותה שנה; שלושה רבעים מהם בחינוך החרדי, כ-20% במגזר הערבי, ורק 4% במגזר העברי שאינו חרדי (למשל בתי ספר אנתרופוסופיים ודמוקרטיים).

- אין חשש שהמספרים ילכו ויגדלו?

"זה זניח במונחים לאומיים. הצרה היא שבמקרים רבים זה כיסוי לבריחה מישיבה משותפת עם ילדים אחרים. רוב הזמן לא מתאהבים בחינוך האנתרופוסופי או שהילד גאון במדעים, אלא פשוט קונים בכסף כיתות קטנות והומוגניות יותר, בסגנון של 'אני לא רוצה שהילד שלי ילמד עם משה מזרחי'. אני מתנגד להקמת בית ספר שהוא בריחה מאינטגרציה".

- ומה עם הייחוד החינוכי?

"אני בעד שגם בבתי הספר הציבוריים תהיה אפשרות לתת ייחודיות פדגוגית או אחרת".

רבים אינם יודעים זאת, אולם להורים יש אפשרות להשפיע על תוכנית הלימודים בבית הספר שבו לומדים ילדיהם, עד ל-25% מהתוכנית הרגילה. על פי נהלי משרד החינוך, לשם כך על 75% מההורים בשכבה להגיש הצעה בכתב למנהל. בפועל, זכות זו כמעט שאינה מנוצלת. "אם ההורים היו רוצים, הם היו מתארגנים ומחליטים שמקדישים יותר למדעים ולאמנויות למשל, אבל הם בוחרים לפנות לבית ספר פרטיים משיקולים חברתיים גרידא".

 אינפו תלמידים