הנקראות ביותר

"בליטיגציה בביהמ"ש יש ריח של אבק שריפה, יש פחד"

עו"ד יחיאל כשר: "כיום, אני אומר למתמחים ולעורכי דין צעירים שלא יפחדו להיות יצירתיים. מקסימום יגידו להם במשרד שהרעיון שלהם לא טוב. משפטים זו לא טכנאות, זו יצירתיות"

עו”ד יחיאל כשר / צילום: יונתן בלום
עו”ד יחיאל כשר / צילום: יונתן בלום

הבית

רעננה. רחוב ירוק ושקט. בניין סטנדרטי, לא חדש, 4 קומות, 8 דירות. דופלקס. בסלון ממתין לי עו"ד יחיאל כשר, חמוש במשקפיים ובטריקו שחורה. על הספה יושבים שני ילדיו. אשתו גם כאן. הגעתי לראיון משפחתי, כמעט. "אנחנו גרים כאן כבר 17 שנה. כשהתחתנו, גרנו שלושה רחובות מפה. דורית מרמת-גן ואני מהרצליה, אבל רצינו לגדל את הילדים כאן, עם מערכת חינוך טובה. זו הייתה תקופה כזאת, כשגרנו לצד אנשים כמונו, בתחילת דרכם כבעלי מקצועות חופשיים, שיש להם הורים שיכולים לעזור, אבל הם לא מיליונרים. הרצליה לא כל-כך רחוקה, רמת-גן יותר", הוא פונה לדורית, שמצחקקת: "אז הייתי צריכה יותר שכנוע".

שטיח אדום תחת שולחן המונח על רצפה פשוטה למראה. מזנון. רמקולים. מסך טלוויזיה מתבקש. המטבח פתוח לסלון, שבו גם שולחן האוכל, והמדרגות שמוליכות לקומה השנייה. משדר ענייניות וצניעות, כמו בן-שיחי, שמציין, כבר מראש, ש"אני לא מישהו שמקושר מאוד לחפצים. את הסלון החלטנו שאנחנו עושים עם מעצבת-פנים".

אלא שמתחת לנינוחות היחסית מסתתרת אהבה סוערת, ששמה קבוצת הכדורגל של מכבי נתניה. "ולאהוד את מכבי נתניה", מטעים כשר, "זה לא כמו לאהוד את מכבי תל-אביב, הקבוצה שכל הילדים אוהדים. אני מלווה אותה, כבר 40 שנה, בכל משחק בית וחוץ. גם הבן הגדול שלי בעניין. עם הזמן, זה הפך למסגרת חיים נספחת למסגרת החיים הנורמלית. וכשקרו קרייסיסים קיצוניים במועדון, באתי לעזור. הייתי מנהל בפירוק. וגם אז ישבתי ביציע עם האוהדים. אמנם היום אני לא מקלל כמו כשהייתי תיכוניסט, אבל צועק כשהכדור נכנס בצד הנכון".

את נתניה, העיר, אפשר לראות מהמרפסת למעלה. הנוף פתוח. וביום בהיר, מספר כשר, רואים אפילו את הארובות של קיסריה, "ואם אתה מתעקש, גם את הרי השומרון". ממול ויטרינה חוצצת. מסביב אדניות גדולות. אבל השאלה אילו עצים צמחו פה, נענית ב"אין לי מושג, אשתי תוכל להגיד לך. אני אחד עם שתי ידיים שמאליות. אם אני אטפל בזה, זה לא ישרוד הרבה זמן".

בדים, תאנים ושקדי מרק

"אבא שלי, אברהם, נולד ב-1930 בעיר לודז' בפולין. יחיאל, הסבא שאני קרוי על שמו, יהודי אמיד שעסק ביבוא בדים ועור מגרמניה, נפטר לפני שנולדתי. הוא הצליח להציל את עצמו, את אשתו ואת שלושת ילדיהם אחרי שהגרמנים כבשו את פולין. בת נוספת נולדה בארץ, שאליה הגיעו באמצע שנת 40'. זה קרה אחרי שסבא חזר מטיול ברחוב, ואמר לבני משפחתו: 'הם הולכים להרוג את כולם'.

"סבי השקיע חלק משמעותי מעושרו בקניית סרטיפיקטים מקונסול הונדורס בפולין, שהיה יהודי מומר, ומיד אחר-כך יצאה המשפחה מהשטח הכבוש, הצטרפה בהסוואה למשלחת דיפלומטית מאיטליה, קיבלה סרטיפיקטים לארץ-ישראל ועלתה לאונייה. באמצע הדרך, איטליה הכריזה מלחמה על אנגליה, האונייה שבה על עקבותיה, נעצרה ע"י ספינת-מלחמה בריטית, ושוחררה. ספינה אחרת לקחה אותם למלטה, משם לאלכסנדריה, וברכבת לתל-אביב. שם גילה סבי שרוב ההון ששמר לעצמו הלך, כי הבנקים פשטו רגל.

"בגיל 10 נחת אבי, משפחה של הפועל-המזרחי, ברחוב גרוזנברג בתל-אביב, למד בתיכון שהיה חצי-ישיבה, אבל הפסיק להיות דתי ב-1948. הבית שלנו לא היה דתי, אבל שמר על המסורת, עם קידוש בערב שבת, וסידור לא הפוך. אבי נפטר ב-2001.

"אמא שלי, איילה, תבדל"א, נולדה בשנת 31' באנטוורפן, בלגיה. הוריה התגרשו בגיל צעיר והיא עברה עם אמה לפולין, שם היה לסבה בית-חרושת גדול לכלי מתכת, עם תחנת רכבת משלו. במלחמה הם חיו בחלק שכבשה בריה"מ, אך כיוון שסבא, יחיאל מאיר, היה קפיטליסט מובהק, הוא נשלח עם המשפחה לסיביר. אבא שלה, שחי באותן שנים באנגליה, גילה שבתו בחיים רק אחרי שהמלחמה נגמרה. אמא הגיעה ארצה ימים ספורים אחרי הכרזת המדינה, ומתגאה עד היום שיש לה מספר חיילת בצה"ל עם מעט ספרות.

"הוריי נפגשו בשנת 50' ברכבת, והתחתנו די מהר. לאבי לא היה אומץ לבקש את מספר הטלפון שלה, אז חבר שלו לקח ממנה. גרו בירושלים. אבא למד פיזיקה. עברו לגבעתיים ומשם לרמת-גן. ב-52' נולד אחי הגדול ישראל. אבי ואחיו קיבלו בירושה את בית-החרושת לשקדי מרק ולאטריות שסבא פתח. אמי ניהלה את הייצור. לימים, כעו"ד, טיפלתי במכירתו.

"אבא שלי עשה תואר שני בפיזיקה בטכניון, ובגיל הרבה יותר מבוגר השלים דוקטורט. בגיל מאוד צעיר הוא התחיל להיות מורה בביה"ס 'אהל-שם' ברמת-גן, ואחרי כמה שנים עבר לגימנסיה הרצליה בת"א. הוא היה המחנך שלי בשמינית. זה היה הרבה פחות מוזר ממה שניתן לחשוב.

"נולדתי בשנת 61' ברמת-גן. בגיל 5, עברנו להרצליה-פיתוח, המון שטחים פתוחים, מעט ילדים בני אותו גיל, אוספים תאנים בקיץ, לביה"ס הולכים ברגל או תופסים טרמפים מהילדות. הולכים לים. משחקים כדורגל. והחל מגיל בר-מצווה הייתי נוסע בשבתות למשחקים של מכבי נתניה. למרות שהיינו כיתה ריאלית, חלק מהחברים שלי, עד היום, משם, מהגימנסיה.

"בשיעורים תמיד רציתי להביע דעה. להתווכח. במיוחד בהיסטוריה. הייתי מאוד בולט, אבל פחות חרוץ. ציונים סבירים. עד שלקראת הבגרות לקחתי את עצמי בידיים. אבי מעולם לא בא לאסיפת הורים. הוא נהג לומר: 'תלמדו בשביל עצמכם, לא בשבילי. מצידי, תעבדו בזבל'".

למה משפטים?

"היה ברור לי שאני רוצה להיות עו"ד מאז שהייתי ילד קטן, בן 7-8. זה התחיל כשצפיתי בטלוויזיה, עוד כששידרה שלוש פעמים בשבוע, שעתיים בערב, בסדרה 'מעצר ומשפט'. כל פרק נחלק לשניים: חלק שבו מנהלים מרדף וחלק שבו מנהלים משפט. חשבתי שזה מה שאני עושה בביה"ס, כי הייתי ילד וכחן. כשמורה אחת כעסה עליי ופלטה 'וכחן אחד', אמרתי לה שאני לא רואה בכך עלבון. זה נראה לי מקסים ומעניין ועד היום אני חושב שזה מקצוע יוצא דופן, מקצוע של אנשים. אתה צריך להבין אנשים, לשכנע אנשים, להתעמת מחשבתית או מילולית עם אדם אחר, בלי להעליב או ליצור מתחים, ועדיין להשיג את המטרה. הגימנסיה שבה למדתי לא רחוקה מבית-המשפט ברחוב וייצמן בת"א, וכשהייתה שעה חופשית הייתי מעגל לשעתיים, והולך לראות משפטים פליליים.

"בצבא התגייסתי לתותחנים, כי היה לי חשוב להיות קרבי, אבל לא הייתי זריז מאוד. בתותחנים יש אפשרות להיות קרבי וגם להפעיל את הראש. במלחמת לבנון הייתי מפקד צוות תומ"תים (תותח-מתיינע) מעל שדה-התעופה בביירות. השתחררתי שבוע לפני תחילת הלימודים באוניברסיטת ת"א. באתי למשפטים כדי להיות עו"ד פלילי, אבל זכיתי ללמוד חוזים אצל פרופ' נילי כהן ופרופ' דניאל פרידמן, שהייתה להם תרומה לבחירה שלי. למדתי גם אצל פרופ' אוריאל רייכמן ופרופ' עמוס שפירא. פרופ' יובל לוי לימד אותי עונשין, ולימים נהייתי מתמחה, שכיר ושותף.

"יובל לוי השפיע על החלק המקצועי של חיי יותר מכל אחד אחר. איש ישר, הגון, רהוט באופן יוצא דופן. מנטור. נותן ללמוד, להתקרב, לא עושה ממך קטן. מישהו שאתה גאה להיות העוזר שלו. סוג של אבא מקצועי. בעל שפה עשירה. גם באנגלית. עם קסם אישי רב. ויכולת לספר סיפור. חלק גדול ממה שליטיגטורים עושים זה לדעת לספר את סיפור המעשה, ולשלב פלפל משפטי בטיעונים שמביטים על הסיפור מלמעלה. בליטיגציה בביהמ"ש יש התפתחויות, יש דרמות, יש פחד מבעית להפסיד, יש ריח של אבק-שריפה.

"זה היה משרד קטן - יובל, עו"ד שכיר, מתמחה ואני - ודי מהר היה לי מעמד בולט. לקראת סוף ההתמחות הגיע עו"ד חדש, רמי אמיר, היום שופט מחוזי, שגם ממנו למדתי כמה וכמה דברים, כמו צורת הכתיבה. היה במשרד הווי של אהבת המשפט, ובימי שישי היינו יכולים לשבת שעות ולדון בפסקי-דין.

"כיום, אני אומר למתמחים ולעורכי-דין צעירים שלא יפחדו להיות יצירתיים בצד המשפטי. מקסימום יגידו להם במשרד שהרעיון שלהם לא טוב. משפטים זו לא טכנאות, זו יצירתיות".

מערכת המשפט

"אני עו"ד שמופיע כבר 30 שנה בבתי-משפט. ולטעמי, ראוי לתת למערכת המשפט בארץ הרבה כבוד שמגיע לה, כדי שתוכל למלא את הפונקציות שלה. יש המתרפקים בנוסטלגיה על מה שהיה פעם, אבל אם אני משווה את המערכת לתקופה שבה התחלתי להיות עו"ד, הנוסטלגיה מטעה, מערכת המשפט היום טובה יותר משהייתה. ואחת הסיבות לכך היא שתפיסת החיים של אנשים מוכשרים השתנתה. אנשים שמאוד רוצים להצליח ולהרוויח יותר כעורכי-דין, מסכימים להיות שופטים הרבה יותר מאשר פעם, וזה משפיע לטובה. אני בדרך-כלל נתקל בשופטים שראוי שיהיו בתפקידם. כשהתחלתי להיות עו"ד, היו כמה וכמה שופטים שהדעה המקובלת לגביהם הייתה שאינם מתאימים לתפקידם. היום זה קורה הרבה פחות. עורכי-דין אמנם אוהבים לדבר סרה בשופטים, אבל ברוב המקרים זה פשוט לא נכון".

סדר יום

"קם ב-07:00. אלא אם יש לי משפט ואני צריך להגיע יותר מוקדם. אוכל, קורא עיתון, יוצא ב-08:00. מגיע לעבודה, במגדל המרובע בעזריאלי, קצת לפני 09:00. הדלת שלי פתוחה חלק ניכר מהיום, ונכנסים עורכי-דין שכירים, גם לא מהמחלקה שלי, להתייעץ, לשאול שאלות בתיקים שבהם הם אחראים מולי. אני מאוד אוהב את זה, מאוד נהנה לתת עצות, ועצם הפניות אליי מחמיאות לי. קורא המון. כותב המון. כל דבר שאני חותם עליו אקרא ואתקן לפחות 17 פעמים. בנוסף, בין פעמיים לשלוש בשבוע יש הופעות בבתי-משפט.

"עוזב בין 21:00 ל-22:00. לפעמים, אם צריך, נשאר יותר, או לוקח מזוודה לשבת, להשלים חומרי קריאה. חשוב לי שאת ארוחת הערב, הארוחה המרכזית ביום, אוכל בבית, על השולחן שעליו אתה כותב. במהלך היום אני נהנה משירות נפלא, מכינים לי סלט. מנסה להילחם תמידית בהיותי שמן, יש לי אפילו מאמן כושר, אבל אני יותר מבטל מאשר עושה. ביום שישי משתדל לא לעבוד בכלל. עושה קניות לבית, ישן בצהריים, ובערב קידוש. בשבת לפעמים גם נוסעים, כי האישה מתעקשת שניסע לאיזה מקום, ובערב הולכים לכדורגל. בפגרות משתדל לנסוע לחופשות משפחתיות".

סוד ההצלחה שלי

"אהבת אמת של משפטים כמקצוע, כידע, כמהות. הרגשת מחויבות ללקוח שהחליט שהוא מאמין בי. ולהיות בן-אדם".

לולא הייתי עו"ד

"קשה לי לחשוב על השאלה. אני מניח שהייתי עוסק בפוליטיקה, או הולך ללמוד ארכיאולוגיה".

בעוד 10 שנים

"אני מאוד מקווה - בדיוק מה שאני עושה היום".

רזומה

אישי: עו"ד יחיאל כשר (54). נולד ברמת-גן וחי ברעננה. נשוי לדורית (52, עקרת-בית, לשעבר מזכירת מנכ"ל בליכוד העולמי), אב ל-3: אלון (25, מסיים לימודי תקשורת בבינתחומי), תומר (23, סטודנט למשפטים באוניברסיטת ת"א), דנה (16 וחצי, תיכוניסטית)

מקצועי: מומחה בליטיגציה אזרחית-מסחרית, לרבות תובענות ייצוגיות, דיני תאגידים, עתירות לבג"ץ, בוררויות וליטיגציה מורכבת. עורך-דין משנת 87'. משרד עוה"ד פרופ' יובל לוי: סטאז', עו"ד, שותף, שותף בכיר. ראש מחלקת ליטיגציה במשרד שהתמזג לפני מספר חודשים עם משרד עוה"ד תדמור. המדריך האמריקני Best Lawyers בחר בו כ"ליטיגטור הטוב ביותר" לשנת 2013

בין הלקוחות: בנק דיסקונט. לאומי-קארד. Pay Pal. חבר משרתי הקבע. עידו חג'ג' וקבוצת חג'ג'. שירביט חברה לביטוח. לשכת עורכי-הדין - הוועד הארצי. קבוצת מלונות ים סוף. שניב תעשיות נייר. יסודות יניב וקניון פארק הקרח אילת. קרן שמרוק. איסכור מתכות ופלדות, ועוד

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות