הנקראות ביותר

"סיקור נרחב מדי של התאבדות עשוי לגרור מקרי התאבדות נוספים"

ד"ר סמי חמדאן, מומחה למניעת התאבדויות וחבר המועצה הלאומית למניעת אובדנות: "סיקור אינטנסיבי של התאבדות עשוי לגרום לאנשים בעלי נטייה אובדנית להרגיש שזו דרך לקבל חשיפה, ולכן חשוב לא לדווח על זה בבולטות"

ד"ר סמי חמדאן / צילום: כפיר סיון
ד"ר סמי חמדאן / צילום: כפיר סיון

מחקרים מעריכים כי כ-20% מהישראלים חוו דיכאון קליני בשלב כלשהו במהלך חייהם, וכ-6% מהישראלים חוו דיכאון קליני בשנה האחרונה. ל-20% מהם יש מחשבות אובדניות. על-פי הנתונים המדאיגים, כ-70% מהסובלים מדיכאון כלל לא יודעים על כך, לא יודעים לנתח את הסימפטומים ולא זוכים לטיפול נכון.

לדברי ד"ר סמי חמדאן, פסיכולוג קליני, מומחה למניעת התאבדויות מהאקדמית תל-אביב-יפו וחבר המועצה הלאומית למניעת אובדנות, אנשים אלה נמצאים בימים אלה בסיכון גבוה לשים קץ לחייהם. זאת בשל הסיקור הגבוה ורחב ההיקף של התקשורת את מקרה התאבדותו של תת-ניצב אפרים ברכה.

loading

לפי ד"ר חמדאן, קיים קוד אתי שהוצג בפני בכירים בתקשורת, לפיו יש לסקר באופן נכון מקרי התאבדות, במיוחד כאלה שנמצאים בפרופיל גבוה ומהווים פרשה תקשורתית שנמצאת במרכז סדר היום הציבורי.

"הקוד האתי כולל מספר בסיסים מאוד פשוטים", אומר ד"ר חמדאן. "אין לפרסם את פרטי ההתאבדות - כי זה יכול לתת רעיונות לאדם שנמצא במצב מצוקה. צריך להימנע מהסבר של איך האדם שם קץ לחייו, ולהימנע מלצלם את המקום שבו זה קרה".

עוד בנושא נתח שוק וצרכנות


- מה באשר להיקף הסיקור?

"הסיקור האינטנסיבי וכל החשיפה עשויים לגרום לאנשים בעלי נטייה אובדנית להרגיש שזו דרך לקבל חשיפה, ולכן חשוב לא לדווח על זה בבולטות. במקרים שיש התאבדות של אדם מפורסם, חשוב להיות מאוד זהירים במיוחד. חשוב להדגיש באותו אייטם שיש מצבים שיכולים להוביל למצב נפשי קשה, אך לא בהכרח להתאבדות, ואפשר לקבל סיוע. האייטם לא ישפיע על רוב האנשים, אבל מספיק אדם אחד שנתון בלחצים די דומים - והוא יאמין שהוא מצא את הפתרון".

על-פי הקוד האתי שנוסח, התקשורת הישראלית נכשלה בסיקור ונקטה בחוסר אחריות.

המועצה הלאומית למניעת התאבדויות ממליצה לעורכים להימנע מפרסום בעמוד הראשון פרשת התאבדות ולהימנע משימוש בפונטים גדולים, להימנע משימוש במילים סנסציוניות ודרמטיות, ובעיקר - וזה סעיף קריטי ממנו נוטים להתעלם עיתונאים המורגלים בעולם של סיבות ותוצאות - להימנע מתיאור נסיבות חד-ערכי למקרה הטרגי.

במילים אחרות, מומלץ לא לקבוע חד-משמעית כי "אהבה נכזבת" או "חקירה פלילית" - ואפילו לא "לינץ' תקשורתי" או שיימינג ברשתות החברתיות - הם שהביאו ישירות להתאבדות.

"יש לסקר את מקרה ההתאבדות באופן שמתאר את המורכבות שלו", מסביר ד"ר חמדאן. "האדם לא התאבד בעקבות פרסום כזה או אחר על חקירה פלילית, אלא ייתכן שהחקירה הפלילית והלחצים שהוא היה נתון בהם הובילו אותו למצב נפשי מסוים, ללחצים ולהשפלות, וזה יכול להוביל למצב נפשי של דיכאון. ואז להבהיר שחלק מהאנשים שנכנסים למצב כזה רואים בהתאבדות כמפלט למצוקתם הנפשית, וזה עיוות של מצב המחשבה ההגיוני שלהם".

- כלומר לא כל אדם שנתון בחקירה פלילית, לשם הדוגמה בלבד, הוא פוטנציאל להתאבדות.

"לא. לא כל האנשים, וגם לא כל אדם שנכנס למצב של לחץ. זו המורכבות. יש שורה ארוכה של גורמים נפשיים, ובהם גם מרכיבים גנטיים שיכולים להוביל בני אדם עם מבנה אישיות מסוים, שעשוי לפתח דיכאון, להתאבדות. התקשורת יכולה לסייע בכך שהיא תדגיש שניתן לטפל במצב נפשי כמו דיכאון".

התקשורת אינה מעודדת התאבדות, אומר חמדאן, אך יש לה "תפקיד מאוד חשוב במניעת התאבדות". לדבריו, יש לדווח על מקרי ההתאבדות בעמודים הפנימיים, ולספק מידע על מקורות תמיכה נפשיים.

- ומה קורה כשמדובר במקרה בפרופיל כה גבוה, שאין יכולת להצניעו בעמודים הפנימיים?

"דווקא במקרים שיש התאבדות, והסיפור הוא מסביב לאירוע, חשוב לשקול טוב האם הפרסום של מקרה ההתאבדות והתכנים תואם לעניין הציבורי. צריך להדגיש את הסבל, ולא את התוצאה שלו במקרה זה. להבהיר שבסבל הזה גם ניתן לטפל. צריך לאזן ולהגיד שבמצב של מיעוט מאוד ספציפי שסובל ממצוקה נפשית, יש פתרונות מצילי חיים".

- יש נטייה ציבורית גם לשפוט את האנשים ששמים קץ לחייהם. שהם אלה שלא בסדר.

"זו נטייה שמאפיינת הרבה אנשים, כי אנשים צריכים לקבל תשובה, ויש המון חוסר ידע סביב הנושא. רוב מצבי ההתאבדות הם לא מהחלטה רציונלית, אלא ממצוקה נפשית גדולה שבה תהליך קבלת ההחלטות מוטל בספק, בטח שביחס למצב נפשי רגיל. לא נוכל לנבא התאבדות, אבל הסטטיסטיקה מדברת על כך ש-90% מהמתאבדים עושים זאת בשל הפרעה פסיכיאטרית, שיכולה להיות גם דיכאון, חרדה או פוסט-טראומה".

- אנשים עשויים לקרוא את סיקור ההתאבדות של תנ"צ ברכה, ולחשוב שזו מנת חלקם של מי שמעורבים בפרשיות דרמטיות, שמרוחקות מחיי היום-יום שלהם.

"נכון. לכן, נכון גם לכתוב את הסימפטומים, כדי שאנשים יוכלו לזהות אחרים בסביבתם שנמצאים בסיכון גבוה".

ניתן למנות מספר מאפיינים אשר שילובם מהווה סימן אזהרה משמעותי לאובדנות אצל הפרט (מקור: עמותת בשביל החיים):
- עיסוק בנושא המוות, דיבור על התאבדות, על המוות ועל כך שאין סיבה לחיות
- הימנעות ממפגש עם חברים או השתתפות בפעילויות חברתית
- חוויות של אובדן, במיוחד אובדן של יחסים או איום מאובדן משמעותי קרב
- שינויים דרסטיים בהתנהגות, שינוי בדפוסי שינה, תיאבון או משקל
- איבוד עניין בתחביבים, בעבודה בבית-הספר וכו'
- נתינת דברים מיוחדים או יקרים לאנשים קרובים
- היסטוריה של ניסיונות אובדניים בעבר
- לקיחת סיכונים מיותרים, פזיזות ואימפולסיביות ותחושות של חוסר שליטה
- איבוד עניין בהופעה חיצונית
- שתייה מופרזת של אלכוהול או צריכת סמים מוגברת
- ביטוי של חוסר תקווה
- אובדן אנרגיה כללי וירידה ביכולת התפקוד
- התרחקות ממוקדי עזרה אפשריים וסירוב לקבל סיוע

10 המלצות שיש לשקול לפי סיקור מקרה אובדני
 10 המלצות שיש לשקול לפי סיקור מקרה אובדני

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נתח שוק וצרכנות?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של השבוע
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!