הכירו את הבעלים של מגה שחמקו מאור הזרקורים

ארגוני הקניות של הקיבוצים ושרגא בירן, האיש שעשה מיליארד שקל מהפרטת קרקעות קיבוצים ומושבים ■ האם החיבור של מגה לקיבוצים מסביר את שתיקתן של ח"כ שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון? ■ וגם: עצה קטנה למר "יוקר המחיה זה פופוליזם" שסטוביץ'

1. כשחברה פונה לבית המשפט בבקשה לארגן את חובותיה, כשהיא מגיעה למצב של חדלות פירעון ונמכרת למרבה במחיר "תמורת" תספורת נדיבה לחובותיה, או כשהיא מגיעה, חלילה וחס, למצב של פירוק ומובלת לבית הקברות העסקי - האצבע המאשימה, באופן טבעי, מופנית לבעלים. זה קרה בקריסה של קלאב-מרקט, שבה חטפה משפחת בורוביץ-מוזס אש וגופרית; זה קרה במקרה של יצחק תשובה ודלק נדל"ן וזה קרה גם במקרה של נוחי דנקנר.

עד שהגיעה רשת מגה, הרשת השנייה בגודלה בישראל, על 6,000 עובדיה. פתאום הבעלים של מגה הם שם קוד, שם צופן שמאחוריו אין שם ואין פנים. זה רק ה"בעלים", משהו אמורפי כמו קבוצת אלון, החברה האם של מגה, כאילו שמאחורי ה"בעלים" של מגה מסתתרות דמויות מצוירות.

מי שחטף בכל זאת אש היה דודי ויסמן, שאכן נושא באחריות כמי שניהל את קבוצת אלון וכיהן כיו"ר מגה במשך תקופה ארוכה, אבל אחריותם של שני בעלי הבית האמיתיים של הרשת נדחקה כמעט לחלוטין הצדה. שמו של שרגא בירן, אחד מעשירי ישראל, אמנם עלה בימים האחרונים באופן מינורי, אבל הציבור לא עשה היכרות כלל עם בעלת המניות הגדולה בפועל ברשת מגה. אז נא להכיר: הקיבוצים. כן, הקיבוצים הם-הם בעלי המניות הכי גדולים במגה. "ארגון הקניות של הקיבוצים", השם הלא ברור הזה, מחזיק 47% ממניות החברה האם של מגה, שרגא בירן מחזיק 42.4% ואילו דודי ויסמן מחזיק 10.6% בלבד מהרשת (שניהם באמצעות חברה משותפת).

מדוע איש לא בא בטענות לקיבוצים? מדוע מתייחסים לארגון הזה, בעל המניות הגדול ביותר ברשת הקמעונאית השנייה בגודלה בישראל, כאל ארגון רפאים, כאילו שתפקידו בקריסת מגה היה תפקיד של עציץ, להושיב את נציגיו בדירקטוריונים המתאימים בקבוצת אלון ותו לא? איפה האחריות שלהם כדירקטורים? איפה האחריות שלהם כבעלים? מה, הכול זה הניהול הכושל של ויסמן? מה בדיוק עשו נציגי הקיבוצים בדירקטוריונים? השקיפו מהצד, חלמו או התפעמו מויסמן? מדוע התקשורת מתעלמת לחלוטין מ"ארגון הקניות של הקי בוצים", ארגון שיש לו נציגים ושותפים לקריסת מגה וארגון שיש לו גם נכסים לא מעטים?

יש לנו תשובה לא רעה לשאלה האחרונה.

2. שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון מייצגות את התפיסה ה"חברתית" בכנסת. יש להן, במיוחד ליחימוביץ', נגישות גבוהה לתקשורת. יחימוביץ' היא חדת לשון והיא גם פועלת רבות למען זכויות עובדים ויש לה רקורד מוכח וחיובי בנושא. בין אם מסכימים עם תפיסותיה ובין אם לאו - יחימוביץ' היא חברת כנסת חרוצה. אבל במקרה של מגה, התרחש דבר מה מוזר. גם יחימוביץ' וגם גלאון התקשו להפנות אצבע מאשימה לבעלי המניות הגדולים במגה, הקיבוצים בכבודם ובעצמם, ופנו ללבם של הספקים, הבנקים והנושים האחרים בבקשה למנוע את קריסת הרשת ולקבל את הסדר החוב המוצע על ידיה. הקיבוצים? הס מלהזכיר.

האם אין איזשהו יסוד למחשבה שאם היה מדובר באיש עסקים פרטי היו השתיים חובטות בו ללא רחם (בצדק)? האם אין איזשהו בסיס למחשבה שרק בגלל שמדובר בקיבוצים, מקור קולות מרכזי למדי של מפלגת העבודה ומפלגת מרצ, התקשו יחימוביץ' וגלאון למלמל משהו על אחריותם של הקיבוצים לקריסתה של הרשת? ועוד תהייה: לאן נעלמו כל ה"חברתיים", אלו שמכריזים על עצמם כ"דואגים לאינטרס הציבורי", אלו שמרעישים עולמות בנושא הגז ומציגים את עצמם כשוחרי החברה, הדמוקרטיה וחסידי אומות העולם, ובהם כמה וכמה אנשי תקשורת? לאן נעלם ונאלם קולם בנושא של מגה? מה, גורלם של 6,000 עובדים "קטן" עליהם מבחינה חברתית?

המסקנה העגומה שלנו מכל הסיפור הזה היא אחת: לפעמים, הכול פוליטיקה, והערכים החברתיים הם רק כסות מזויפת לכל הפוזה המשיחית שעוטים על עצמם אנשים, במעין דאגה לזולת. הציבור, האינטרס הציבורי, הדמוקרטיה הישראלית - אלה הן רק מילים גבוהות מאוד וריקות מאוד מתוכן, כדי לכסות על המניעים האמיתיים.

3. אז בואו נעשה היכרות עם בעל המניות הגדול ביותר ברשת מגה, "ארגון הקניות של הקיבוצים". ובכן, מדובר בכמה וכמה ארגונים של קיבוצים, המחולקים לפי אזורים. שני הארגונים הבולטים הם משקי הנגב וגרנות, שעליו כתבנו פה בעבר, ומי שעמד בראשו תקופה ארוכה הוא איציק בדר, שהיה יו"ר קבוצת אלון, החברה האם של מגה.

הגופים הנוספים השותפים בארגון הגג הזה הם משקי עמק הירדן, משקי הדרום, משקי הגליל העליון, אלונית, משקי עמק יזראל ומשקי עמק בית שאן. לכל הארגונים יש, במשותף, נכס מאוד מרכזי ששווה הרבה מאוד כסף: כ-23% ממניות תנובה, תאגיד המזון הגדול ביותר בישראל (ואחד הספקים הגדולים של מגה). שוויין של מניות הקיבוצים בתנובה מוערך בקרוב ל-2 מיליארד שקל (לא כולן שייכות לבעלי מגה, אבל חלק לא קטן).

אבל זה לא הכול. לגרנות, למשל, יש החזקה של 50% בעמל, רשת בתי אבות, החזקות בחברת ליסינג, בעלות על לולים של עופות, רפתות, גידולי אבוקדו ופרי הדר שנמכרים לרשתות השיווק ומיוצאים ע"י אגרקסקו, חברות שמנהלות תשתיות מים וביוב, מפעלי קירור והשקעות בקרן הפרייבט אקוויטי טענא, ויש לגרנות גם שליטה באמבר, מכון לתערובת מזון, יבואן ויצרן של מספוא לבעלי חיים - רכיב המהווה יותר מ-50% מעלות ייצור החלב הגולמי.

על פי העדות של גרנות, כפי שהיא מופיעה באתר הבית של הארגון, מדובר בתשלובת חקלאית-תעשייתית הכוללת כ-20 מפעלים ותאגידים, השייכים ל-42 קיבוצים ומושבים, עם מחזור שנתי מצרפי של יותר מ-3 מיליארד שקל (!). לפי הערכות, שאותן חשפנו ב-2011, הארגון הזה מרוויח עשרות מיליוני שקלים בשנה.

בקיצור, לא מדובר בארגון פושט יד ורגל, אלא בארגון שיש לו נכסים ששווים מיליארדים. אם רק היה רוצה, היה יכול להושיט את ידו ולהכניסה עמוק יותר לכיס כדי להזרים עוד יותר כסף למגה, ובכך לממש את ערכיה ואת תפיסותיה של התנועה הקיבוצית. נו, טוב, כשהכסף מדבר, כל הערכים יכולים ללכת לעזאזל.

4. אם יחימוביץ' וגלאון מחפשות איזשהו שם המייצג את ארגון הקניות של הקיבוצים, אז בבקשה: עמית בן יצחק, יו"ר גרנות, שהחליף את בדר בשנה שעברה ומשמש כיום יו"ר קבוצת אלון.

5. בעל המניות השני בגודלו ברשת מגה הוא שרגא בירן, כאמור, אחד מעשירי ישראל. סיפור התעשרותו של בירן מרתק, ומרתקת עוד יותר ה"חזרה בתשובה" שלו בשנים האחרונות עם סיסמאות על צדק חלוקתי והפרטות חברתיות, במיוחד כשזה נוגע לתחום הנדל"ן.

"הזדמנות נוצרת ברוחו של האדם החופשי, הרשאי והיכול ליזום, ותקוות ההישגים מניעה אותו לפעול וליצור. ההזדמנות אינה נוצרת מעצמה" - כך הציג עו"ד בירן את תמצית אמונתו בספר שכתב, "בשבחי האופורטוניזם - מבוא לתורת ההזדמנויות". בירן מחייך כששואלים אותו איך קומוניסט בנעוריו הפך לניאו ליברל בבגרותו. הוא טוען בלהט שפעילותו כיום היא למען האיש הקטן, שבכל זאת יש לו זכות קניינית בשכונות הרכבת הישנות, זכות שאפשר להפוך אותה למתחם מגורים מודרני במסגרת התחדשות עירונית ולהביא אושר לשכבות המצוקה - אם רק יפקידו את היזמות והניהול בידיים הנכונות.

במקרה של בירן, הזדמנות חייו דווקא נוצרה מעצמה. בסוף שנות ה-80' של המאה הקודמת, כשהופסק האשראי המסובסד לחקלאות, התמוטטה המערכת ההתיישבותית הקואופרטיבית. קיבוץ אחרי קיבוץ, מושב אחרי מושב, ארגון קניות אחרי ארגון קניות - מה שהוביל בהמשך להסדרי הסיוע לקיבוצים ולמושבים (חוק גל) בסך מיליארדי שקלים מקופת הציבור. למשבר היה גם ממד פסיכולוגי עמוק: אובדן האמון ביכולת הניהול העצמית של היישובים והמפעלים הקואופרטיביים.

בירן הבין את המצב, והוא הבין עוד משהו: יש שם נכסים אדירים - שליטה בקרקעות בהיקף עצום, שותפות מבוזרת בנכסי נדל"ן במרכזי ערים, מפעלים, מכוני תערובת, שותפות ברשת ריבוע כחול, שותפות בתנובה, בחברה לאספקת דלק, ועוד ועוד. וכל זה בידיהם של אנשים הנמצאים באובדן דרך. מכל החבילה הזאת בחר בירן בנדל"ן - בקרקע החקלאית של הקיבוצים והמושבים. כלומר, בהפשרת הקרקע החקלאית.

מבחינתו של בירן, נוצרו מעצמן עוד שתי הזדמנויות. האחת - אריק שרון הפך לשר השיכון והאחראי על מינהל מקרקעי ישראל, בעידן שבו לא היו כללים למניעת ניגוד עניינים. השנייה - התחיל גל העלייה מברית המועצות, והמדינה הייתה כולה מגויסת לקליטת העלייה. בירן הפך לאחד מיועציו הלא רשמיים של שרון לענייני מקרקעין ומי שסייע אפילו בניסוח הצעות החלטה למועצת מקרקעי ישראל.

כך נולדה ההחלטה ההיסטורית של מועצת מקרקעי ישראל שמספרה 533. עוד לפני שהציבור למד לבטא את המילים "הפשרת קרקע חקלאית", ולפני שהעיתונאים הבינו מה מתרחש שם במינהל מקרקעי ישראל, החלטה 533 קבעה שבהפשרת קרקע חקלאית הקיבוץ או המושב יהיו זכאים ל-50% משווי הקרקע אחרי שינוי ייעודה.

בירן כבר היה מחובר למושב כפר מל"ל של שרון, לקיבוץ רמת רחל, לגליל ים, לברקת. התעריף, כך מספרים בהתיישבות, היה בתחילה 17% מהשווי במקרה של הצלחה. בירן היה מחובר גם לצמרת עסקני התק"מ ותנועת המושבים.

המכה הגדולה הראשונה של בירן הייתה בפארק ההיי-טק הראשון במדינה - פארק אזורים מצפון למחלף גהה. הרבה לפני שהתחיל דיון ציבורי על גובה ההטבה לחקלאים, נולד פארק ההיי-טק הזה על אדמות מושב כפר מל"ל של שרון. בירן הוביל גם את ההפשרה של אדמות רמת רחל בירושלים, אזור התעשייה באדמות מושב כיסלון, מושב ברקת (איירפורט סיטי), קיבוץ גליל ים (הרצליה), והדובדבן - קרקעות תנובה בתל אביב במסגרת השוק הסיטונאי. החקלאים זוכרים לו לטובה את מלחמותיו נגד המינהל למען זכויות מקסימליות.

כך, עם רגל אחת יציבה על הקרקע וקשרים עם צמרת המערכת הקואופרטיבית, נכנס בירן לשני תחומים נוספים - רבוע כחול (מגה הקורסת) ועסקי הדלק (אלון) - ונולדה האימפריה שלו שגדלה בניהולו של ויסמן.

רק עניין אחד העיב על ההצלחה - התקוממות הציבור על גובה הפיצוי לחקלאים. בירן הפך לסמל של התעשרות החקלאים, ושלו עצמו, על חשבון אדמות הציבור. התקשורת התחילה להבין מה קרה כאן, הוקמה הקשת הדמוקרטית המזרחית שמייסדיה קיבלו במה ב"גלובס", והחל תהליך קיזוז בגובה הפיצוי לחקלאים. חגיגת הקרקעות של בירן הסתיימה בבג"ץ הקרקעות המפורסם של הקשת הדמוקרטית, אבל הוא כבר היה מולטי מיליונר. על פי הערכות, הוא שווה מאות מיליוני שקלים לפחות ויש אומרים שיותר ממיליארד שקל. את ההזדמנויות שלו הוא ניצל היטב.

אחרי ששופטי בית המשפט העליון סיימו את הקראת ההחלטה ההיסטורית בבג"ץ הקרקעות, עסקני החקלאות ובראשם בירן יצאו המומים למסדרון. בירן, במבט רושף, אמר לח"מ: השופטים האלה קראו יותר מדי "גלובס".

כך, במעין אירוניה של הגורל, בלי בירן, ספק אם בית המשפט העליון היה ממציא את המושג "צדק חלוקתי", שעורר רוחות חדשות בציבוריות הישראלית. הבעיה היא שצדק חלוקתי, לפי תפיסת בירן, לא התרחש במיוחד עם קריסת מגה, שהוא, להזכיר, בעל המניות השני בגודלו.

6. הקריסה של מגה (אם יהיה אישור של הסדר החובות זה יהיה הישג, אבל ההתנהלות שלה בשוק הקמעונאי להבא תקבע את גורלה) והקשיים של שופרסל, שנעה מתוכנית הבראה אחת לאחרת ולא ממש מצליחה להרוויח, הם תוצאה של המהפך הדרמטי שעבר שוק הקמעונאות בשנים האחרונות - מדומיננטיות של שופרסל (במיוחד לאחר רכישת קלאב-מרקט) ומגה לדומיננטיות של רשתות הדיסקאונט. תיארנו זאת כאן בעבר, ואפשר לראות את המגמה הזאת היטב בגרפים המצורפים.

רמי לוי ייצג את המגמה הזאת באופן הטוב ביותר - המכירות שלו למ"ר גבוהות באופן משמעותי מאלה של שופרסל (עד פי 4) והשינוי בניצולת השטח שלו מסביר גם את שיעורי הרווחיות התפעולית המשופרים שלו. אבל כיוון שהסקטור הקמעונאי הוא תחרותי מאוד וכנראה בעל שטחי מסחר עודפים, אפשר לראות גם את השחיקה ברווחיות התפעולית של רמי לוי וויקטורי. בכל מקרה, התחרות תפסה את מגה ושופרסל במערומיהן. הן פספסו את המגמה, הן לא היו יעילות מספיק, הן זגזגו בין כל מיני "אסטרטגיות" והן משלמות על כך מחיר כבד. מגה מתגלגלת בבתי משפט, שופרסל מתקשה להרוויח. היתרון הבולט של שופרסל הוא המיקומים המצוינים שלה במרכזי הערים.

מהצד האחר יש ספקי המזון - ארבע חברות מאוד דומיננטיות, יש יאמרו יותר מדי דומיננטיות, עם כוח תמחור: אסם, שטראוס, החברה המרכזית (קוקה-קולה) ותנובה, שהרווחיות התפעולית שלהן די בריאה (ראו גרפים) לאורך השנים, גם אם היא לא חריגה משמעותית מהממוצע העולמי. בכל מקרה, הרווחיות היציבה של ספקי המזון וככל הנראה היבואנים (הדוחות שלהם אינם פומביים) והשחיקה המתמדת וההפסדים ברווחיות של הרשתות מייצרת מתחים גדולים בין הרשתות לספקים.

שופרסל, למשל, מנסה להחדיר באגרסיביות את המותג הפרטי שלה, גם בתחום החלב. ויקטורי יזמה ייבוא מקביל של משחות השיניים קולגייט ושל פסטה ברילה והקימה עליה את היבואן יוני שסטוביץ', שכינה בסוף השבוע, בראיון למגזין G של "גלובס", את היבואנים המקבילים "פרזיטים" ומבחינתו יוקר המחיה בישראל הוא פופוליזם.

אז יש לנו הצעה למר שסטוביץ': התנדב לשלוח לנו את הדוחות הכספיים של קבוצת שסטוביץ' בעשר השנים האחרונות כדי שנדע באמת אם כל הסיפורים של הרווחיות הגבוהה של יבואנים מסוגך הם "פופוליזם". כתובת המייל רשומה למטה. יש לנו תחושה מוזרה שהם לא יגיעו לעולם.

eli@globes.co.il

השוק הקמעונאי הגדולות דעכו, רשתות הדיסקאונט פרחו
 השוק הקמעונאי הגדולות דעכו, רשתות הדיסקאונט פרחו

השוק התעשייתי, ארבע קבועות מאוד דומיננטיות
 השוק התעשייתי, ארבע קבועות מאוד דומיננטיות

צרו איתנו קשר *5988