שקט שיהיה פה

המסקנה שהזמני הוא העתיד היא בעצם תמצית כל הרעש שמסביבנו. במילים אחרות - העניין הזה, שכל רגע משהו חדש קופץ או קורה, אומר ששום דבר לא נמשך יותר מרגע אחד, ולכן, כל מה שיש פה וכל מה שיהיה הוא אוסף בלתי נגמר של רגעים קצרים, שהופכים את כולנו לאנשים קופצניים, שמדלגים מדבר לדבר: מטקסט לתמונה, מאימוג'י אחד לאחר. טונה של רגעים קצרים שעושים הרבה רעש.

זה מגיע מכל כיוון, מכל מדיה ובכל רגע. תעשייה שלמה של שיווק, מומחי דיגיטל ואנשי טכנולוגיה, קמה בבוקר כדי לתפוס רגע אחד מכל אחד מאיתנו. הרגע הזה שבו אני אקרא את הווטסאפ או אקליק, או אעשה פעולה כלשהי בפייסבוק, רק משהו קטן. אולי גדול; הרגע הזה, שבו הצליחו לשבות את עיניי, למשוך את תשומת לבי, ייחשב לרגע של ניצחון. הרגע שלאחר מכן כבר יהיה רגע של מישהו אחר. בדינמיקה הזאת יהיו רבים שינצחו. אבל גם רבים שלא. התחרות על הרגעים קשה מאוד.

סיכויי הניצחון יגדלו ככל שהטכנולוגיה תהיה מדויקת יותר. ככל שהטכנולוגיה תתפתח, כך הרעש שנקבל יהיה מותאם בדיוק לתדר שבו אנחנו מוכנים לקבלו. הוא יהיה מדויק כל כך, עד שיידע בדיוק באיזה מצב רוח אנחנו, מה אנחנו רוצים או צריכים באותו הרגע. הוא יהיה מותאם להרגלים שלנו, למיקום שלנו ולמצבנו הנפשי באותו הרגע. לא יהיו יותר רעשי רקע או רעשים בלתי מכוונים - נהפוך הוא. לנו זה בכלל לא יישמע כמו רעש, אלא כמו קונצרט המתנגן בהרמוניה נפלאה.

הארעי הפך לקבוע

בכלל, אם נחליף את המילה רעש במילה זמניו*ת, נגלה שמה שאיבדנו בדרך הוא הקביעו*ת, הרצף. השקט של הזמן המתמשך - הדבר הזה שאינו זז ממקומו, אינו משתנה. הקביעות מקנה שקט. תשאלו את עובדי חברת החשמל. אנשים שואפים לקביעות, כי היא מקנה ביטחון ושלווה. את חוויות הילדות מהבית שגרנו בו, העיר שבה חיינו, מקום העבודה הקבוע שלנו, וכן, את אותם המותגים המוכרים שאנו רוכשים פעם אחר פעם החלפנו בחוויות מסוג חדש: בתים בשכירות, תרבות של ניידו*ת, החלפת מקומות עבודה והרבה מאוד החלפות מותגים ופלטפורמות קנייה. שום דבר אינו קבוע יותר וודאי שאינו מתמשך יותר מאשר רגע אחד. איך ייתכן שוויתרנו על הביטחון? מה הדבר שניצח את תחושת הקביעות והוודאות? מה חזק יותר מדממה?

באופן פרדוקסלי, קיימת אצלנו מוטיבציה לדברים הקבועים, ממש כפי שקיימת גם מוטיבציה לדברים הזמניים. אלה אמנם אינם בטוחים כמו הקבועים, אבל יעילים - חוסכים כסף וגם זמן ומאמץ. הדברים הזמניים חוסכים גם אנרגיה, וזהו, מתברר, גורם מנצח. הרעש קורה כשהמשאלות מתגשמות. הרעש הוא המחיר של הגשמת כל מה שאפשר. דג הזהב הקפיטליסטי שואל אותנו, אתם רוצים אינסוף אפשרויות? אינכם צריכים לעשות הרבה, רק לקרוא הודעה או להקליק כאן, כאן וכאן. ואנחנו? שוחים עם הזרם כמו דגים. רוצים יותר מהכול - ובזול. לחוויית השפע - שמדמה שהכול מונח לפנינו, מהודו ועד כוש, מסין ועד אמריקה - אין מחיר. לא ניקח? ודאי שניקח. את כל מה שרק אפשר. התחושה הנעימה של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות היא תחושה שמנצחת קביעו*ת. תשאלו את אנשי ההיי-טק.

תמורת מיקסום אפשרויות אנחנו מוכנים לוותר על הרבה מאוד דברים: פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מוותרים על חנות הנעליים השכונתית, על הסופר שקנינו בו כל כך הרבה שנים. על הבנקאי שאנחנו מכירים עוד מאז שטיפל בהורינו. "לא נורא", אנחנו אומרים לעצמנו, "שם זול יותר" או "זה טוב יותר". וככה נכבשת עוד גזרה ועוד אחת. מתחילים מסניף הבנק, ממשיכים בחנות הנעליים, עוברים לקניית בגדים בנקסט, קונים בסופר מהאפליקציה, קונים חלקי חילוף לאוטו מ-eBay וכך הלאה. כל פעולה כזו מספקת עוד נתון למאגר הנתונים שנאספים עליכם ברשת. כל קנייה כזו היא עוד מידע עליכם. וכל מידע עליכם פירושו עוד הצעות עתידיות בעבורכם. זהו מעגל סגור אינסופי של קשר עם כל ממשק אינטרנטי בעולם. ברוכים הבאים לעולם שבו הכול רועש או זמני.

למעשה, העולם הזה אינו נורא כל כך. מי שנולד לתוכו לא מכיר משהו אחר. הצעירים לא יכולים לדמיין את עצמם מתעמקים בטקסט, או עושים פעולה שאורכת יותר מחמש שניות. סנאפצ'ט, אפליקציה של תמונות שנעלמות מיד לאחר שהן מועלות לפלטפורמה, דחתה הצעת רכש מפייסבוק ב-3 מיליארד דולר. היא מסתמנת כהנפקה החמה של הנאסד"ק השנה, בשווי מוערך של 15 מיליארד דולר. החיים הם כמו סנאפצ'ט: דברים באים ונעלמים, והם שווים הרבה מאוד כסף. צר לי לבשר לכם, אבל הרעש כאן כדי להישאר. וזה הרגע שבו אנחנו, כולנו, הופכים להיות צרכנים נוודים, צרכנים שעוברים ממקום למקום, מרעש לרעש, רק כדי לקנות את מה שאנחנו חושבים שטוב עבורנו, גם אם הוא קצת מרעיש לנו בדרך.

"מצב טיסה" קיומי

הבשורות הטובות הן שכשהרעש יהיה גדול מדי נוכל לברך לשלום את טרנד השקט. בהתחלה הוא יבוא קטן וביישני. לפתע נראה אנשים סוגרים את הנייד בזמן ישיבה, במקום לענות לווטסאפים. פתאום נראה אנשים מעבירים למצב "טיסה" כדי להיות עם הילדים ללא הפרעות. ואז, לאט-לאט נראה את התופעה מתחזקת. כמו כל דבר בעולם הטרנדים, כשהטרנד מגיע אל ראש ההר כבר נוצר עומס שקשה לשאתו ומתחילים לחפש את מה שחסר, וזה, מן הסתם, שקט. מרחב שבו לא קופצים ממקום למקום. בלי הודעות אינסופיות, הצעות שיש רק עכשיו ולא יהיו מחר. בלי אפליקציות קופצות, משתדרגות, מתעדכנות. פתאום נהיה מוכנים לשלם כסף רב על המקומות שאין בהם קליטה ונוריד אפליקציות שייתנו לנו שקט. הטכנולוגיה בשירות השקט הנפשי. איך לא חשבו על זה קודם?

כל אלה יחזקו את הנטייה לברוח מהמציאות אל מחוזות הסחת הדעת. אנשים יבקשו לברוח, להתנתק, להפסיק, ולו לרגע, את הרעש, ליום או לשבוע. לחזקים ייחשבו אלה שמצליחים לסגור את האייפון לטובת שקט והתנתקות מוחלטת, אלה שיצליחו להתנתק לכמה ימים כשהם בחופשה - בלי לענות לנייד, בלי לענות לבוס, בלי לדעת מה קורה ומה הפסידו. אנשים כאלה הם הדבר הבא. אלה שיצליחו לשים את עצמם מעל הרעש ייחשבו המ*אמצים המוקדמים של טרנד השקט, והם אלה שבאמת ייהנו מהחיים.