בעקבות הטורקיז

הדבר הראשון שלופת אותך כשאתה יורד מהמטוס זו הלחות הגבוהה בשילוב עומס חום שמתיישב עליך. אבל אז אתה רואה את החוף, את רצועת הטורקיז הבוהקת, ומבין הכול. אתה מבין למה, נניח, בחרה קיית מידלטון לחגוג את ירח הדבש שלה עם הנסיך וויליאם דווקא פה. על החוף כל העת גורפות מנקות את העלים הנושרים והאצות הנפלטות אל החול. החול הלבן חייב להיות נקי. הבתוליות הזכה, שמזוהה עם סיישל, היא גם פרי עבודה מאומצת. ויצא שזו העבודה שלי לנפוש שם.

רצועת הטורקיז משנה את צבעה בכל כמה שניות. מכחול בלומרין עז דרך כחלחל ירקרק ועד לשקוף תכול. קשה להתיק את המבט שננעץ בדרמה המימית הזו, מה שגורם להתמסר לנעיצת עיניים במשך שעות ארוכות, להתמגנט בסוג של מדיטציה מהפנטת. עד שנופל על הראש בחבטה בלוט שמנמן מהעץ שמעל, ומתאפסים. אין שמשיות על החוף, עלוות הצמחייה העבותה היא זו שמספקת הצללה טבעית. עצי קינמון, מנגרוב, קזוארינה, מהגוני, דקלים. על החוף כמעט ולא מורגש החום, הבריזה רכה וממזגת ביעילות. סלעי בזלת ענקיים נטועים בחופים הלבנבנים ומעצימים את האימפקט הדרמטי. שוניות האלמוגים מזמינות לצלילות שנורקלינג קלילות, אך גם לצלילות מושקעות, שיפגישו אתכם בשוניות עם דגים ססגוניים, בהם גם דולפינים.

מודעות סביבתית

סיישל ממוקמת במערב האוקיאנוס ההודי ומתגוררים בה כ-90 אלף תושבים על שטח של 455 קמ"ר. היא מונה כ-115 איים, שהמרכזיים בהם הם: מאהה, פרלין ולה דיג. עיר הבירה ויקטוריה נמצאת על האי מאהה. זוהי מדינה צעירה יחסית. הראשונים שהתיישבו בה בסוף המאה ה-18 היו הצרפתים, שהביאו איתם במשלחת גם עבדים הודים ואפריקנים. הם גידלו תבלינים, סוכר, קפה ותירס. בתחילת המאה ה-19 השתלטו על סיישל הבריטים, ויחד איתם גדלה באי אוכלוסיית העבדים האפריקנים. עם השנים נוצרו הרבה חיבורים בין שליטים אירופאים ושפחות אפריקאיות שנמכרו על ידי סוחרים ערבים, כמו גם חיבורים עם אסיאתיות. כך נוצרו טיפוסים חדשים של מיזוגים בין גזעים, מסורות ודתות. בשנת 1976 השתחררה סיישל מהשלטון הבריטי והפכה לרפובליקה עצמאית בחבר הלאומים הבריטי. ועדיין, השפה השלטת היא צרפתית, לצד האנגלית והקריאולית.

כ-80% מהתושבים הם קתולים. רובם מחזיקים באזרחות צרפתית ובריטית. הם מתפרנסים בעיקר מדיג, חקלאות ותיירות. המטבח הקריאולי בסיישל מאופיין בהשפעות הודיות וסיניות, כמו קארי, חלב קוקוס, למון גראס, וכן השפעות צרפתיות ואפריקאיות.

הטמפרטורה קבועה כל השנה. כ-30 מעלות, אבל הלחות גבוהה מאוד - כ-88%. במרץ-אפריל לח במיוחד ואין ממש רוח. ביתר החודשים יש בריזה קלה. מי שיגיע לאי בדצמבר-ינואר עשוי להיתקל בגשמים, אך בשנים האחרונות בתקופה הזו מזג האוויר יבש יחסית, עם טפטופים קלים.

גם הכבישים, כמו החופים, בולטים בניקיונם. העלים הנושרים תדיר מטואטאים הצידה מדי יום. המודעות הסביבתית גבוהה. בבתי הספר משקיעים בהטמעת מסר הקיימות. המקומיים שומרים בהקפדה על אוצרות הטבע שלהם. הם אינם בונים בתים שגובהם עולה על עצי הקוקוס שבסמוך להם. קוקוס, אגב, הוא אחד הסמלים של סיישל. הצבים הענקיים באיים ניצלו מהכחדה הודות למאמציהם של ארגוני הסביבה.

המקומיים בולטים בתודעת השירות הגבוהה והיחס החם. אני הגעתי ומיד התמסרתי לשריצה נמרצת על החוף, אבל ישראלים תזזיתיים ממני בחרו לצאת לצלילות, לשיט, טיולי טבע ומסעות גילוי וחקירה במעבר מאי לאי. מאהה היא נקודת המוצא לכל הטיסות לאיים האחרים.

באי פרלין צומח 'קוקוס הים' המפורסם, שמשקלו עשוי להגיע ל-20 ק"ג, ומהווה מוקד עלייה לרגל. אגוז הקוקוס הענק בעל שתי הלחיים מזכיר אגן ירכיים נשי ואילו העץ הזכרי מייצר תפרחות בצורת איבר מין גברי. אני בחרתי לעשות גיחה במכונית לג'ונגל במאהה והתוודעתי לעולם צומח עשיר. צמחים נדירים נפרשים באיי הגרניט, שגובהם הרב מספק כמות גשמים רבה. כך, בין היתר, תפגשו שם את עץ המדוזות, את נפנטס, הצמח הטורף של סיישל ואת סחלב הווניל. בהמשך יצאתי לשוק הדגים והפירות הססגוני, המדיף ניחוחות כבדים של יוצאי ים, בעיר הבירה ויקטוריה. אבל הלחות הכבדה הבריחה אותי חזרה לבריזה הידידותית והמתחשבת שעל החוף. ז'אן קלוד, איש צוות החוף, דואג שהישראלים סביבי לא יפריעו למנוחתי. הוא ממש מוטרד ממי שמדברת לידי בקול רם. "הישראלים רעשנים", הוא אומר לי. "והאחרים, הצרפתים?", אני שואלת. "הצרפתים אוהבים לתצפת על האחרים, הם דואגים לברר מאיפה כל אחד". והאנגלים? "אוהבים לזוז". והרוסים? "לא מבינים אנגלית וממהרים לכעוס".

2 מיליון דולר סיכון

היזמית טלי יטיב, 50, מטיסה ישראלים לסיישל בטיסה ישירה בת שש שעות בלבד, אליה הצטרפתי כאורחת. חברת ספיריט שהקימה מארגנת את הטיסות לאיי סיישל aשלוש פעמים בשנה, בסוכות, בדצמבר ובפסח.

"אני רואה בזה ייעוד", היא אומרת, "לפתוח לקהל הישראלי יעדים שהגישה אליהם מסובכת. כשאתה מגיע בקלות הרבה יותר קל לך ליהנות. אם זה מסובך, הרבה פעמים אנשים מוותרים לגמרי על התענוג".

החוזקה שלה היא הרוח היזמית, אבל גם האומץ. "אני מעזה לעשות דברים ראשונה ולהסתכן עם כסף. אני חוכרת מטוסים בעלויות עתק. אני לוקחת סיכון על שני מטוסים ומלונות עוד לפני שמכרתי כרטיסים. זה מפחיד, אבל תמיד זה מסתדר".

בחרת עיסוק עתיר לוגיסטיקה עם מקדם סיכון גבוה.

"היו לי גם שנים קשות, לא אגיד שלא. אבל אם הייתה שנה קשה בטיסות הישירות, אז זה התקזז עם הטיסות שאני מפיקה לחברות".

מה הגבולות שלך בלקיחת סיכון?

"אני לוקחת סיכון על כמעט חצי מיליון דולר, ארבע פעמים בשנה, כלומר 2 מיליון דולר סיכון עוד לפני שמכרתי טיסה. ואני לבד, אין לי שותפים, אבל הבנקים מאמינים בי. החברה צוברת הון ואני לא נוגעת בו, כי אני משקיעה בפרויקטים חדשים, לא מושכת לעצמי את הכסף. אני כל הזמן עסוקה בבניית היעד הבא. זה מה שאני עושה, בונה יעדים. הקהל שלי מבקש ממני: 'תביאי את המקום הבא'. אני בניתי את זנזיבר ואת סיישל ומאוריציוס".

איך את מתגברת על הפחד שמא לא תצליחי למכור אחרי שהתחייבת במיליונים?

"יש לי ביטחון פנימי בעצמי, יש לי קשרים שבניתי שנים, יש לי קהל שוחר איכות, שהולך איתי שנים. אני יכולה להגיד ללקוח שלי: 'אין לך מה לחפש בזנזיבר, היא פחות מתאימה לך', גם אם אני צריכה למכור את זה. לא אעשה את זה בכל מחיר, כי אני פועלת לטווח הארוך. אם חלילה פעם אחת אפשל, הוא לא יחזור אליי".

לגדול באפריקה

ההיכרות שלה עם אפריקה מתחילה בגיל צעיר מאוד. "ההורים שלי היו בשליחויות כל החיים, בגבון, בחוף השנהב, בצרפת. עברתי ממקום למקום כילדה והייתי צריכה להסתגל לתרבויות שונות. אם לא הייתי גדלה בכמה ארצות כשהייתי קטנה, לא בטוח שהיה לי את זה. בכל פעם שעברנו למדינה חדשה, הייתי יושבת כמו זומבי בכיתה במשך שנה, עד שלאט לאט למדתי להסתגל. ההסתגלות הזו אפשרה לי להתחבר לעמים ותרבויות שונות ביתר קלות".

היא למדה בבצלאל עיצוב מוצר ובמקביל החלה לעבוד במשרד החוץ כמפיקה במחלקת מש"ב, בחיבור עם מדינות עולם שלישי. "גיליתי שאני טובה בהפקות. אחרי כמה שנים, כשהוציאו את הפעילות הזו למכרז, החלטתי להיכנס לזה באופן עצמאי. הייתי בת 25 כשזכיתי במכרז עם חבר, והתחלנו לספק את כל שירותי הקרקע לאורחים ממדינות עולם שלישי - בתי מלון, מרצים, אוטובוסים, ארוחות, תכנים".

בתחילת שנות ה-90, בתקופת פריחת ההייטק, החלה להתמחות בסדנאות מנהלים והפקות שטח, שבהן היא עוסקת עד היום. היא בלטה בענף ועד מהרה הוצע לה לשמש מנהלת שיווק של התיירות היוצאת בחברת סקיי הכיכר. שנה וחצי אחרי, הפכה להיות המנכ"לית. "התאהבתי", היא אומרת על התפקיד. "גיליתי שבתחום של הפקות בחו"ל השמים הם הגבול. אתה מפתח קונספטים של חופשות. קל לך לברוא חלום".

היא התחילה לחכור מטוסים עבור חברות הייטק גדולות, בהן אמדוקס, נייס וקומברס, והפיקה עבורן טיולי תמריץ. בהמשך התמנתה כמנכ"לית דיסקברי של אי.די.בי, אבל העדיפה להשתחרר מהשכירות לטובת חיים עצמאיים כבעלת חברה. חברת ספיריט שהקימה ב-2006 שווה היום כ-20 מיליון שקל.

למה היית צריכה חברה עצמאית שלך?

"ראיתי שאני מצליחה להביא רווחים גבוהים של 10% מהמחזור, 30 מיליון שקל, ושאלתי את עצמי: למה לא אעשה לביתי? בתיירות לא מרוויחים המון כסף, אז אם אני יודעת לעשות 3 מיליון שקל רווח, למה שלא אעשה את זה לעצמי? רציתי גם לעשות טיסות ישירות, והקונספט של דיסקברי היה טיולי נישה, לא לחכור מטוסים.

"לקום ולעזוב משכורת גבוהה כמו שהייתה לי באי.די.בי רק בנאדם מטורף מסוגל לעשות, וזה לא שהיה לי הון מהבית. באתי מבית שלא היה בו, ואני חדורת מוטיבציה. להורים שלי לא היה לתת לי ועשיתי הכול לבד בעשר אצבעות. תמיד הלכתי אחרי הלב שלי".

היא הפכה מומחית בטיולים קונספטואליים: טיולי אוכל, טיולי אקסטרים, טיולי מוזיקה. "אני נהנית לשבת על מסלולים, לבחור בתי מלון, לשבת עם ספקים בחו"ל. את הניהול הפיננסי, לעומת זאת, אני שונאת".

מה מניע אותך בעשייה הזו?

"לרגש אנשים. כשהם אומרים לי: 'וואו, לאיזה מקום הבאת אותי', אני מרגישה שהצלחתי לתת לאדם רגע של אושר. זו פסגה".

מה גילית שמייחד את הישראלים בחופשות לעומת תרבויות אחרות?

"הישראלים נהנתנים מאוד. הם אוהבים הרבה מאוד גירויים. הם רוצים שהאוכל יהיה טוב, שהנופים יהיו אקזוטיים. הגרמני, למשל, מסתפק במועט. הוא לא צריך יותר מדי. האמריקאי אוהב המון אוכל בחופשה.

"הישראלי רוצה גם לראות וגם לטייל וגם לקנות וגם אקסטרים ואוכל ברמה הכי גבוהה. הוא רוצה הכול. בגלל זה מדינות עולם שלישי, כמו תאילנד, נותנות לישראלים פתרון טוב. במעט כסף יחסית הם מרגישים עשירים. הם קונים מסאז'ים ואנשי שירות בבתי המלון, שיפנקו אותם ויכרכרו סביבם.

"הצרפתי, יש לו את הוואקאנס שלו. תני לו את השאלה הקבוע שלו בחורף, שם הוא עושה את הסקי, ואת בית הקיץ שלו בפרובאנס או יעד אחר שיש בו ים, והוא מסופק. הם לוקחים בית צנוע. הם לא צריכים יותר מדי. הם לא זזים יותר מדי כמו הישראלים. הישראלי רוצה שישרתו אותו. הוא חייב המון ריגושים בחופשה.

"הישראלי אומר לעצמו: אם שילמתי על חופשה, אני צריך לנצל עד הסוף, לנסוע כמה שיותר בסביבת היעד, לחוות כמה שיותר. ישראלים מוציאים המון כסף על אקסטרות. כשאנחנו בחופשה אנחנו לא עושים חשבון לכסף. כשהישראלי בחופשה הוא פורק עול".

זה פיצוי על המתח שהוא מנת חלקנו?

"כן. על המתח והחיים הקשים שיש לנו פה, למרות שלא הייתי גרה בשום מקום אחר. אני גרה בכפר אורנים, שייכת למעמד בינוני, ואני אומרת לך שאנשים כאן חיים ברמת חיים מאוד מאוד גבוהה. לכולם שני רכבים חדשים, עוזרת פעמיים בשבוע. אבל לישראלים אין שקט, אין להם שלווה פנימית. הם חייבים גירויים מבחוץ".

להחליף עולם בשש שעות

בחנוכה הקרוב היא עומדת לחנוך לראשונה טיסה ישירה, בת שמונה שעות, למאוריציוס. לפני עשר שנים הייתה זו יטיב שהפגינה חלוציות כשהחלה להפעיל טיסות ישירות לסיישל. בשלוש השנים האחרונות נרשם זינוק משמעותי של כ-50% במספר הישראלים שטסים ליעד. "השנה יש לי שתי טיסות מלאות בסוכות, 560 איש במטוסי 767 של אל על.

"זה קהל איכותי שלא מחפש את המוצר הזול. יש תופעה אצל ישראלים: כשזה זול מדי הם שואלים את עצמם: 'למה זה כל כך זול'. הם נעשים חשדניים. זו הסיבה שמעולם לא מכרתי מוצרים זולים. לסיישל אנשים חוזרים שוב ושוב, כי ארגנתי טיסה קצרה שבה בתוך שש שעות אתה מגיע לעולם אחר שאתה לא מכיר. אפריקה, נופים בתוליים ומזג אוויר טרופי כל השנה".

למה ויתרת על זנזיבר כיעד?

"כי שם אפשר להוריד מחירים לרמות מאוד נמוכות. כשגיליתי שעומדות להיכנס לשוק הזה חברות סיטונאיות גדולות הבנתי שזה לא מתאים לקהל שלי. הקהל שלי לא יבוא כשבאים כל ההמונים. הם רוצים שקט".

מה המשמעות של היות אישה בתחום המורכב והלוגיסטי הזה?

"להשיג אישורי נחיתה במדינות האלה זה האתגר הכי גדול. הייתה עכשיו משלחת שהגיעה ממאוריציוס לרשות הפלסטינאית. הקונסול של מאוריציוס בישראל לא הצליח להביא את המשלחת לישראל, גם לא משרד החוץ. אני, עם הקשרים שלי, התחברתי לפלסטינאים והזמנתי אותם אלינו. שכנעתי אותם שאני רוצה לארח אותם ליום כיף בירושלים ובזה הייתי השגרירה הכי טובה. הם אמרו שהם לא ישכחו את היום הזה. בזכות זה אני מקבלת את אישורי הנחיתה ביעדים המסובכים האלה.

"במאוריציוס יש 20% מוסלמים, הם לא אוהבים אותנו. באופן אישי אני מצליחה ליצור קשרים בגלל הצרפתית שלי שהיא שפת אם, וגם בגלל שאני אישה. זה פותח דלתות ביתר קלות. כשאישה באה עם הרכות והאמהות, בלי אגו, בלי משחקי כבוד, בלי כוחנות - היא משיגה יותר מגבר. אני מכירה את המנטליות ואני יודעת איך לגשת אליהם, איך לעזור להם. גם הקשרים שיש לי עם הממשלה בסיישל הם מעבר לעסקי תיירות.

"אני לא נכנסת למאבקי כוחות ואגו. כשניהלתי את המהלך האחרון מול הפלסטינאים, אמרתי להם - אותי מעניין רק תיירות יוצאת, זה לא פוליטי. יכול להיות שאם זה היה גבר הוא היה נכנס איתם לעימותים. גם ברשות הפלסטינאית רוצים כסף, כמוני. ברגע שאתה מזהה את המוטיבציה של הצד השני - אתה יכול להגיע איתו למפגש רצונות".

בתור מי שחיי העבודה שלה הן חופשות של אחרים, מה החופשה האוטופית שלך?

"מלונות טובים, שמש, ים. תמיד תמצאי אותי בסיישל, במלדיבים או במאוריציוס. גדלתי בצרפת אז אני נוסעת הרבה לפרובאנס, נורמנדי ודוויל".

עדיין יכולה להתרגש מזה?

"קל לרגש אותי. אני כמו ילדה, מתרגשת מכל דבר, ממוזיקה, נופים, סרטים. אני אוהבת לגלות עולמות חדשים".

מה משתנה בתרבות הנופש הישראלית?

"התכנון, היעדים. הישראלים שבעים כבר. הם רוצים כל הזמן שנמציא עבורם את הגלגל. הם אומרים לי: כבר הייתי בגואטמלה, בבורמה ובקמבודיה, לאן אסע השנה?'".