"חייבת להיות דרך כלשהי להתמודד עם הידיעה שפחד ולחץ יכולים להביא להשלכות הרות אסון. איזשהו טריק של התודעה: היכולת לא לחשוב על זה. כי אחרת זה כמו ציפור טרף ענקית, אשר צלה המרחף משתק את הניצוד, והוא ניצב בלא תנועה על הקרקע ככל שהטורף מתקרב, והצל גדל, והופך בלתי נמנע"
[דיוויד פוסטר וואלאס, The Pale King, בעיבוד קל]
על העומס בחדרי המיון בישראל כתבו ועוד יכתבו רבות (גם אנחנו נעסוק בנושא בהמשך), אבל יש לפחות אוכלוסייה אחת שכבר לא רואים שם: חולי אסתמה. "כשהייתי מתמחה, בסוף שנות ה-80, חצי מהמיון היו חולים אסתמטיים", משחזר ד"ר בנימין מוזס, פנימאי, חוקר אפידמיולוגיה ופובליציסט שעוסק ביחסים שבין רפואה וחברה. "היום, בזכות המשאפים הקטנים, כבר כמעט לא רואים אותם שם. ברגע שיש לך משהו בתיק ואתה יכול להיות מוכן בריל טיים, זה שינה את המחלה".
רק עצם האפשרות של משאף זמין הורידה את החרדה, ובאופן טבע הצטמצמו גם ההתקפים.
"נכון. זה נרמל את החיים של החולים האסתמטיים באופן שאי-אפשר לתאר. אנשים לא היו יוצאים לטיולים כי הם פחדו שיקרה להם משהו בדרך. זו הייתה מחלה שבעיקרה הייתה חרדתית, והחרדות העצימו התקפים בצורה בלתי רגילה. היינו רואים אנשים שנכנסו למיון, ראינו את החרדה בעיניים. אי-אפשר היה להרגיע אותם".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
