אירופה למתקדמים

כמו פליטים ממלחמת האזרחים בסוריה שמצטופפים על רציפי תחנת הרכבת של בודפשט, כך גם אנחנו חולמים על המסע המופלא של הכדורגל הישראלי מערבה. הם בורחים מדאע"ש, אנחנו מ"לה-פמיליה" (למרות שהאחרונים שורפים, לפחות בינתיים, רק את המועדון), וכולנו מייחלים לקצת נורמליות ברוכה במקום שבו הטמפרטורות הגבוהות יחסית לעונה, חיסלו את שארית נפלאות התבונה. הערב ישדר ערוץ 1 את המשחק הלא מאוד מעניין בין ישראל לאנדורה, הכנה למה שאמור להיות "הדבר האמיתי" בתחילת השבוע הבא במשחק החוץ מול וויילס, זה שלאחריו נדע אם יש עדיין למה לחכות או שמא (מה שסביר יותר להניח), אפסו כל התקוות. ערוץ 1, שמשדר העונה את משחקי ליגת העל, עשוי בהחלט להישאר מהקיץ הבא עם נבחרת ישראל בלבד, לא ממש בשורות טובות בעידן שבו גם אהדת הכדורגל עוברת הפרטה: יותר ויותר אוהדי כדורגל מתעניינים במה שיהיה למכבי תל-אביב להציע בליגת האלופות, מאשר בסיכוי הקלוש שלפיו נבחרת ישראל תהיה בין "המועמדות הסופיות" לטורניר ה"יורו" שייערך בקיץ בצרפת. הערב לפחות, אמור לתחזק את האשליה: מול אנדורה החלשה צפוי ניצחון רב שערים שלמרבה הצער כנראה לא יהיה שווה דבר, ביום ראשון בקארדיף, מול הוולשים החזקים .

המתופף הקטן

"וויפלאש", ו' 22:00, "יס 1"

יש תפקידים נפלאים שעלולים להרוס קריירה של שחקן. זה בדיוק מה שקרה לשחקן המוכשר ג'יי.קיי סימונס שבמשך עונות ארוכות של "אוז" המופתית, התעלל בטוביאס ביצ'ר האומלל, בתפקידו כנאצי-אמריקני מרושע, אימת הכלא וכל מי שלא משתייך לאחווה הארית, כמו שחורים, היספאנים ואיטלקים. קצת כמו אנטוני הופקינס שלנצח יישאר בזיכרון הקולקטיבי רק כחניבעל לקטר מ"שתיקת הכבשים", כך גם סימונס לוהק מאז במשורה לתפקידים אחרים. לא עושה רושם שזה הפריע לו במיוחד, שכן לא מדובר בכוכב הוליוודי טיפוסי שנוהה אחר חיי הזוהר המזויפים. הסרט הזה, בתפקיד המורה הקשוח שמנסה להפוך מתופף מוכשר למושלם, זיכה אותו ב"אוסקר" הנכסף (כשחקן משנה), אחד מתוך שלושה, די מפתיעים, שבהם זכה הסרט הקומפקטי והטוב מאוד הזה. אז לקול הלמות התופים אפשר להתרגש לא רק מהסרט הזה, אלא מהעובדה שאחת לכמה חודשים אפשר ליהנות מערב שבת שאינו מלא בסרטים רעים.

הגמר של בר

"אקס פקטור", ש' 21:15, ערוץ 2

במוצאי שבת תסתיים מסיבת הרווקות הארוכה בהיסטוריה, זו שידועה גם בשם "אקס פקטור". זמרים זימרו, שופטים שפטו ומעל לכולם התנשאה לה, תרתי משמע, האייקון הישראלי הכי גדול של העשור האחרון בתחום השואו-ביז, בר רפאלי. הפופולריות העצומה של הגברת רפאלי (או רפאלי-עזרא, כפי שתוכלו לקרוא לה בקרוב), עליי להודות, היא חידה בעיניי. גם ב"אקס פקטור" היא מצליחה בעיקר להיות יפה וזוהרת, לחייך חיוכים מושלמים למצלמה ולא להתבלבל, למרות המורכבות של שידור חי (תשאלו את אסתי גינזבורג כמה זה קשה). זה בסדר גמור כמובן, אבל לא מלהיב.

מה שאי אפשר להגיד על המוזיקה בתוכנית: העונה הקודמת, הראשונה, סיפקה יופי של שואו, עם קרב ראש בראש של עדן בן בסט ורוז - הזוכה הכי לא צפויה אי פעם בתוכנית ריאליטי כלשהי. יפה לראות שהעונה הזאת הצליחה אפילו להעלות על קודמתה: רפאלי התחדדה, השופטים נכנסו לתפקידיהם ומצליחים לשמר לפחות מראית עין של ויכוחים אמיתיים, בעיקר תודות לפאסיב-אגרסיב של עברי לידר (ללא ספק המוזיקאי והמנטור הכי טוב בין הארבעה) והמוזיקה, כאמור, ברמה גבוהה על גבול המרגשת. השלושה שהגיעו לגמר היו באמת הטובים ביותר העונה: שילוב של קול נפלא, כישרון מוזיקלי ואנרגיות במה טובות מאוד יחסית למי שזה (עדיין) לא מיקצועם. אז נכון, פורטיס, כהרגלו, היה לפעמים קצת לא ברור, שירי מיימון תרמה פאדיחה לפנתיאון (כאשר לא הכירה את "אלינור ריגבי" של הביטלס), אבל בסך הכול יצר שלם גדול מסך חלקיו ועונה טובה מאוד לתוכנית שהפכה להיות ריאליטי המוזיקה המשכנע ביותר על המסך.