הנה כמה נתונים שיגרמו לכם להיות יותר אופטימיים לשם שינוי

3 דברים טובים שאפשר וצריך לומר על תקציב הביטחון, הרגולציה והאבטלה בישראל שיגרמו לנו להיות קצת אופטימיים לשם שינוי ■ טור חג / אלי ציפורי

קניות, קניון / צילום: שאטרסטוק
קניות, קניון / צילום: שאטרסטוק

אז מה, הכול פה בישראל כל כך רע? הכול פה מושחת? הכול פה קומבינות? זה המסר שאנחנו מקבלים לאחרונה מהרבה קוראים, שמקוננים על התמונה השחורה שמצטיירת מהתקשורת, בין היתר, גם מטור זה. או.קיי, הם אומרים, הכי קל זה למתוח ביקורת, להעלות אנשים על המוקד, לסנוט בהם, לכתוב, שוב ושוב, שיש לנו מדינה רקובה ומושחתת, שיש לנו ממשלה ועסקים שמרמים את הציבור, שחולבים אותו, עושקים אותו, רומסים אותו. הכי קל לכתוב שזו מדינה שמעשירה את עשיריה ומייסרת את החלשים והעניים בה וגורמת להרחבת הפערים החברתיים. הכי קל לעיתונאים, אומרים לנו בעצם הקוראים, זה להיות פופוליסט, אהוב הקהל, לטפטף לו, לחזור ולטפטף לו, את מה שהוא הכי אוהב לשמוע: שדופקים אותו. הכי קשה, הם אומרים, זה לכתוב שהמציאות היא לא שחור ולבן והיא לא עד כדי כך שחורה משחור.

הם מפנים אותנו לשורה של נתונים כמו מכירות כלי הרכב החדשים ששוברות שיאים, כמו גביית המסים ששוברת שיאים, כמו השקעות ההון סיכון שנמצאות בשיא, כמו מכירות סמארטפונים בישראל, שהגיעו בשנת 2014 לשיא של 2.85 מיליון מכשירים, אף שכל מכשיר לא בדיוק עולה פרוטות ומדובר בהוצאה של אלפי שקלים. הרי זו לא רק צריכה של עשירים בקצה העליון של החברה הישראלית, הם אומרים, אלא צריכה של מעמד הביניים ומטה. אז הנה, הם אומרים, יש לאנשים כסף (טוב, חלקו שחור, זה ברור) ויש בכל זאת "חלחול" למטה של נתוני הצמיחה. תראו גם את כל סקרי האושר למיניהם, הם מטיחים בנו, הישראלים הם בין המאושרים בעולם. טוב להם פה, אז מי שמכם, העיתונאים, לקבוע שרע פה כל כך?

ברוח דברי הקוראים וברוח החג, החלטנו להתעקש ולהיות אופטימיים (טוב, רק טיפה אופטימיים, לא צריך להגזים) לפחות פעם אחת בשנה, ולשקף זאת באמצעות שלושה נתונים בולטים על המשק הישראלי. יותר מאופטימיות, שלושת הנתונים משקפים את הפוטנציאל של המשק הישראלי - ונניח לרגע את הוויכוחים הלוהטים באיזו מצב הוא נמצא כרגע או מהו מצב האזרחים בו.

1. תקציב הביטחון הוא נושא שעולה לכותרות בכל פעם שמוגשת הצעת תקציב, מלווה במלחמות שגרתיות וקולניות למדי בין משרד האוצר למשרד הביטחון, שהתוצאה שלהן היא פחות או יותר ידועה. מי שמסתכל על חצי הכוס הריק טוען, בצדק רב, שהוצאות ביטחון כבדות כל כך גוזלות כסף מהתקציבים האזרחיים, ששיעורם כחלק מהתוצר נמצא בתחתית בהשוואות עולמיות. הרי תקציב המדינה, כפי שצוין בדוח לוקר על תקציב מערכת הביטחון, נמצא במתח מתמיד בין צורכי הביטחון לבין צרכים אזרחיים כמו חינוך, רווחה, בריאות ועוד, והוצאות ביטחון גבוהות מדי שנה מקשות על השגת יעדי צמצום הפערים בחברה ואספקת שירותים ציבוריים ראויים. בגרף שצירפנו רואים בבירור ששיעור תקציב הביטחון כחלק מהתוצר הוא בצמרת בהשוואות העולמיות (5.8% בישראל לעומת 1.5% במדינות ה-OECD בממוצע) ורק אפשר לדמיין מה היה קורה במשק אם השיעור הזה היה יורד לרמה נמוכה יותר. צריך להיות הוגנים ביחס למערכת הביטחון, כפי שנכתב בדוח לוקר: צורכי הביטחון של ישראל שונים מצורכי הביטחון של מדינות OECD המשמשות מדד להשוואות. ועם זאת, כותבי הדוח מדגישים שאי-אפשר ולא נכון להתעלם לחלוטין מההשוואות האלו שכן שוקי ישראל מצויים בתחרות מול א ותם שווקים ומנהלים מערכת יחסי גומלין נרחבת איתם.

עד כאן חצי הכוס הריק, אבל צריך להסתכל גם על חצי הכוס המלא:

א. שיעור תקציב הביטחון כחלק מהתוצר הולך ויורד עם השנים. מרמה של כ-9% ב-2002 לרמה נוכחית של כ-6%.

ב. תקציב הביטחון לא מנע מתקציב החינוך להפוך לתקציב הכי גבוה בפועל במדינת ישראל, משהו בסביבות ה-50 מיליארד שקל. הרי תקציב הביטחון כולל תשלום גמלאות שאינו כלול בתקציב החינוך (בסביבות 7 מיליארד שקל לפחות מדי שנה) וגם תקציב שיקום (בסביבות 5 מיליארד שקל מדי שנה), כך שגם הוצאות כבדות לא מנעו גידול יפה בתקציב החינוך, הרבה מעבר לגידול הטבעי מדי שנה. הנה כמה עובדות: ההוצאה האזרחית עלתה מכ-60.8% מסך ההוצאה בסוף שנת 2006 לכ-66.4% בסוף שנת 2014, ואילו ההוצאות המקומיות של מערכת הביטחון ירדו משיא של כ-23% מסך ההוצאה במהלך שנת 2008 לכ-20.4% בסוף שנת 2014.

ג. מסקנה מסעיף ב: הכלכלה הישראלית מצליחה לתפקד לא רע, למרות ההוצאות הביטחוניות החריגות בהשוואות עולמיות. יחסי החוב-תוצר נמצאים במגמת ירידה עקבית, מרמה של יותר מ-80% משנת 2006 לרמה של כ-67% משנת 2014 ורמת הגירעון ב-12 החודשים האחרונים עמדה על כ-2% "בלבד".

2. זה לא סוד גדול שקשה לעשות עסקים בישראל, שהביורוקרטיה, המשפטיזציה והפקידותיזציה בישראל משגעות את כולם. וזה לא רק מה שחושבים אנשי העסקים ה"גדולים" שמטבעם הם אינטרנסטים, אלא גם בעיקר עסקים בינוניים וקטנים, שהם למעשה המנוע העיקרי של הסקטור העסקי ושל הצמיחה במשק. לעודף הרגולציה יש גם "תעודה רשמית": ציוניה של ישראל נמוכים במיוחד במדדים של מורכבות רגולטורית והחסמים ליזמות הם גבוהים מאוד בהשוואות בינלאומיות. עודף הרגולציה הישראלית גם משתקף היטב בדירוג של הבנק העולמי על קלות עשיית עסקים. הטבלה שצירפנו מספרת את כל הסיפור. בין 189 מדינות נמצאת ישראל במקום ה-40 הכללי. מדינות כמו סלובקיה, פרו ובולגריה מקדימות אותנו. יש שיאמרו, זה לא עד כדי כך רע. לדעתנו, זה דווקא מקור לאופטימיות משום שזו צרה כלכלית שאפשר להתגבר עליה, לפתור אותה ובכך לקדם את המשק. שימו לב שישראל נמצאת בתחתית הטבלה בפרמטרים כמו השגת אישורי בנייה, חיבור לחשמל, רישום נכס ואכיפת חוזים - כל זה בידינו!

צריך להבין: איש לא מדבר על הסרת הרגולציה לחלוטין ומתן אפשרות לעסקים "להשתולל" בג'ונגל העסקי, כפי שכמה אנשים מנסים לצייר זאת. רגולציה נמצאת ותימצא בכל מקום בעולם העסקים, והיא גם הכרחית, כי פשוט צריך גם "שוטרים" שיעמדו על המשמר. אבל במקרים רבים עודף רגולציה מוביל לעודף שחיתות. זה לא מפליא שהשחיתות השלטונית מקיפה פקידים, אנשי ממשל, מאכערים ויועצים שעובדים עם הסקטור הציבורי. הרי במקרים רבים הביורוקרטיה האיומה והרגולציה הרב-שכבתית בישראל היא מנוע של שחיתות ויוצרת מנגנונים עוקפים שחלקם הם על הגבול הדק שבין כשר ומסריח במקרה הטוב לשחיתות פלילית במקרה הרע. הרי אם ישראל נמצאת בתחתית הטבלה בהשגת אישורי בנייה, ברור לגמרי שיהיו אנשים שינסו לקצר תהליכים, לעגל פינות, לשחד אנשים ולשלם להם טובות הנאה. האם מישהו מתפלא שעיקר השחיתויות שנחשפו בשנים האחרונות מקורן בענף הנדל"ן?

ודבר נוסף על רגולציה, שאנחנו חוזרים עליו שוב ושוב: לעתים השאיפה האובססיבית שלה לתקן את העולם, לרדוף אחרי מטרות דמיוניות ולרצות עיתונאים צמאי דם בכל מחיר גורמת הרבה יותר נזק מתועלת לצרכנים. איש אינו רוצה, כאמור, רגולציה חלשה; כל משק חייב רגולטורים חזקים שיתקנו או ינסו לתקן את עיוותי השוק ויעמדו מול קבוצות שיש להן יותר מדי כוח ויותר מדי כסף. אבל בישראל המצב שונה לגמרי: יש כאן יותר מדי רגולטורים, שנוטים יותר מדי להתנגח זה בזה ולדבר יותר מדי על "השליחות הציבורית" שלהם או להתרברב תכופות מדי על מלחמתם "למען האינטרס הציבורי". מה שמשעשע בכל העניין הזה הוא ש"למען האינטרס הציבורי" הם תוקעים תהליכים, תוקעים החלטות ובדרך משקיעים אנרגיות אדירות בתדמית שלהם בעיתונות (תוך יחסי תן וקח מושחתים מבחינה אתית - כתוב עליי מאמר נחמד ואני אדליף לך ללא הפסקה) ובתדרוכים זה נגד זה.

שנה טובה / איור: גיל ג'יבלי
 שנה טובה / איור: גיל ג'יבלי

3. נתוני האבטלה הישראליים יכולים לשמש מקור לקנאה מצד מדינות רבות, כפי שאפשר היה ללמוד מהנתונים הרשמיים המתפרסמים באופן שוטף וגם מדוח פורום קהלת לכלכלה שפורסם השבוע. על פי הדוח, בתחילת שנות ה-2000 שיעורי האבטלה בישראל היו גבוהים ביחס למדינות מפותחות אחרות וכרגע שיעור האבטלה בישראל נמוך ביחס לממוצע במדינות ה-OECD. שיפור מרשים עוד יותר חל בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה בישראל, הנחשב לנתון המשמעותי יותר בשוק העבודה - מדובר בשיעור באוכלוסייה שמשתתף בכוח העבודה המוגדר כמספר המועסקים והבלתי מועסקים (המובטלים). בתחילת שנות ה-2000 ישראל הייתה מאופינת בשיעורי השתתפות נמוכים ביחס למדינות המפותחות, אולם הגידול המהיר במספר המצטרפים לכוח העבודה הביא לכך שבשנת 2013 שיעור ההשתתפות בישראל היה גבוה מזה של ארה"ב וממוצע מדינות ה-OECD. דוח פורום קהלת מציין שהירידה באבטלה בעשור החולף הורגשה בעיקר בקרב בעלי רמות השכלה נמוכות יחסית ושיעורי התעסוקה של גברים חרדים ונשים ערביות גדלו בשנים האחרונות, אף שהם עדיין נמוכים מאוד בהשוואה לקבוצות אחרות.

זה חצי הכוס המלא, אבל יש גם חצי כוס ריק: שיעורי האבטלה ושיעורי ההשתתפות בכוח העבודה הם אכן נמוכים, אפילו מאוד, בהשוואות בינלאומיות, אבל הבעיה הגדולה היא שחלק גדול מהמשרות שנוצרו הן בשכר נמוך מאוד (על בעיית השכר בישראל - ראו עמ' 26-27). בקיצור: האבטלה ברצפה, אבל המשרות הן לא איכותיות, שיעור גבוה מהן חלקיות ובשכר מאוד נמוך. איך מטפלים בבעיה? השקעות-השקעות-השקעות וחינוך-חינוך-חינוך. השקעות, בעיקר תעשיות ייצוא המתגמלות יותר עובדים, מגדילות את העוגה ומייצרות משרות איכותיות ועל הקשר בין השכלה לרמת השכר הרי איש לא מערער.

הסיכום שלנו: בואו נהיה קצת אופטימיים, לשם שינוי.

שוק העבודה
 שוק העבודה