בודדה במערכה

פנתאטלון, או קרב חמש, הוא ענף ספורט אולימפי שראשיתו ביוון העתיקה, אי-אז לפני כ-2,500 שנה. היוונים שאפו לייצר את הספורטאי המושלם, שהוא מבחינתם למעשה הלוחם האולטימטיבי, שיכולותיו הגופניות מביאות לו את הניצחון בשדה הקרב. לכן במשחקים האולימפיים כלל ענף זה ריצה, קפיצה לרוחק, זריקת דיסקוס, הטלת כידון והיאבקות.

לפני כמאה שנה בא הקץ על החמישייה הזו, שעודכנה למקצועות מודרניים. על המהפך אחראי מי שייסד את המשחקים האולימפיים המודרניים דאז (1912), הברון פייר דה קוברטן, שהמשיך את הקו היווני בתפיסה שלפיה ספורטאי הפנטאלתון הוא מעין לוחם על. אך הפעם הדימוי לא נגע ללוחם בשדה הקרב בנוסח יוון אלא ללוחם בצבא פרשים בנוסח המאה ה-19 ותחילת ה-20. המקצועות שנבחרו היו לפיכך סיף, שחייה, רכיבה על סוסים, ריצה וירי.

תחרות הפנתאטלון אינה דומה לאף תחרות אחרת, ושלא כמו טריאתלון, היא גם אינה נערכת ברצף. הקונספט הוא יום תחרויות עם חמישה מקצים נפרדים, כאשר הזכייה נקבעת על-פי דירוג ניקוד שהספורטאי צובר בכל ענף. בתחרות הסיף מתמודדים המתחרים זה מול זה בקרבות עד דקירה/דקה (זוכה מי שניצח 70% מהם); בשחייה שוחים 200 מטרים חופשי; ברכיבה על סוסים נבחנת רכיבה מושלמת לפי הקפיצות, ומסיימים בריצה של 3.2 קילומטרים, משולבת באינטרוולים של קליעה באקדח אוויר מעשרה מטרים. הענף הזה הוא אחד הסיזיפיים, שלא לומר מזוכיסטיים, ורק המחשבה על המאמץ המושקע יכולה להכאיב.

בעולם הוא נחשב לספורט מקצועי, אבל באותה נשימה אפשר לומר עליו שהוא פשוט בלתי פופולרי בעליל. בישראל קשה לכנותו ענף ספורט בכלל, כי יש לנו נציגה אחת בלבד שמתחרה מול כל העולם, אבל גם מעבר לים מספר הספורטאים אינו מרקיע שחקים ועומד על מאות אחדות בלבד.

נועה ברקמן (26), גילתה את התחום במהלך שירותה הצבאי כספורטאית מצטיינת. כארכימדס בשעתו שזעק "אאוריקה" היא הודיעה קבל אב ואם שזה בדיוק מה שהיא רוצה לעשות, ועם השחרור עברה לשלב הביצוע. זה לא היה קל. לברקמן היה ידע מקדים ב-40% מהענפים הנדרשים. היא התנסתה ברכיבה (אמנותית) על סוסים מגיל מאוד צעיר, כולל תחרויות, ובריצה שהוסיפה קצת לפני הגיוס.

עכשיו היא נאלצה להתמודד עם שלושה תחומי ספורט חדשים ואזוטריים. היא אספה חמישה מאמנים, שמבחינתה היו הטובים בכל ענף, אבל בעצמם נאלצו להתמודד עם אימון מסוג חדש, כך שכולם למדו תוך כדי תנועה. כשאני מבקשת ממנה הסבר על הדרישות של כל תחום, היא ממוקדת להפליא: "שחייה", היא מסבירה, "דורשת בעיקר מהירות, כוח וטכניקה. בירי נדרשים ריכוז, דיוק ויציבה. בסיף אלה הן מיומנות, זריזות ומהירות תגובה". עם ריצה ועם רכיבה יותר קל לה: "בריצה צריך מהירות, סיבולת ואיזה יצר הישרדותי שטבוע בנו, וברכיבה - רגישות כלפי הסוס ותקשורת טובה איתו, אבל גם שיווי משקל וקואורדינציה". את כל אלה היא דוחסת לכשלושים שעות אימון שבועיות, לא כולל מעטפת (תזונאי, פסיכולוג, נסיעות ועוד) ולמעשה מקדישה את כל-כולה למטרה, אבל יש תוצאות. "הרעיון הוא לייצר את האביר הלוחם הטוב ביותר, ולשכלל מיומנויות לחימה בכל מצב (בים, ביבשה, עם בעלי חיים, בקרב פנים אל פנים או ממרחק). כשעשיתי את הדברים בהדרגה ולמדתי אותם נכון בלי להעמיס מדי - התקדמתי".

קרב חמש משפר קשת מאוד רחבה של יכולות, ולכן מדובר באתגר פיזי, אבל גם מנטלי. ההתחלה מאוד תובענית וקשה, "אבל בכל פעם למדתי עוד והתעמקתי עוד וניסיתי והצלחתי", היא מתגאה. וכיום? "היכולות של הגוף שלי והמיומנויות השתכללו והשתפרו בצורה יוצאת דופן. הריכוז שלי עלה, הגוף בנה מסת שריר ומבנה הגוף השתנה בהתאם. אני מרגישה שהגמישות, היציבה והקואורדינציה השתפרו. הגוף הוא מכונה מדהימה. ככל שמאמנים אותו, הוא משפר ומדייק יכולות, וזה נפלא".

ברקמן טוענת שאף שמדובר בענף קטן, הוא מאוד איכותי והרמה המקצועית גבוהה. לתחרויות בינלאומיות היא נוסעת לרוב לבד, במימון עצמי ובסיוע ההורים, אבל חסרון הגודל הפך ליתרון. לרוב התחרויות מגיעות אותן מתחרות והיא כבר מכירה את רובן, התחברה אליהן ועשתה לה חברות מרחבי העולם. הקשרים הובילו בין היתר גם לחילופי מחנות אימונים.

"ההיכרות מונעת בדידות?", אני מגששת בזהירות. "בהחלט כן", היא עונה. "כשאני פוגשת חברות ומאמנים בתחרות, יש אווירה חמה ומשפחתית, וכשצריך עזרה או מילה טובה חשוב שיש למי לפנות, או עם מי לבלות אחרי תחרות".

לא קשה להתחרות בחברות?

"אפשר לעשות את ההפרדה. מנקודת הזינוק כל אחד עושה את הכי טוב, אבל מצד שני, בגלל החברויות, הספורט הזה יותר הוגן, וזה ממש בולט בתחום".

במה הן שונות ממך?

"בעולם מתחילים להתאמן מגיל מאוד צעיר. כשאני התחלתי להתחרות, להן כבר היה רזומה של עשור, אז התוצאות הראשונות שלי לא התקרבו לשלהן, וכצפוי הייתי בין האחרונות". אבל מאז היא עשתה כברת דרך. "אני ממשיכה להתחרות, משקיעה מה שאני יכולה ומשתפרת מדי שנה. אני עוד לא על הפודיום, אפילו שהשנה הגעתי למקום שביעי בתחרות גדולה בברצלונה. אני מסוגלת ויכולה, רק שאני חדשה ביחס למתחרות, אז צריכה יותר זמן".

עונת התחרויות מתחילה בינואר ומסתיימת בקיץ, כך שעכשיו היא בתום הפגרה ומתחילה את עונת ההכנה. מה השאיפות? "כמו כל ספורטאי, אולימפיאדה זו השאיפה הגדולה, וגם תוצאות יפות ברמה העולמית".

כדי להגיע לשם, היא צריכה להתברג בין 36 הטובות בעולם, בלי קשר לנציגות של מדינה אלא רק לדירוג עולמי. בינתיים, היא מאמנת ריצה לפרנסתה, מנסה להעמיד לה כבר יורשת צעירה. היא מאמינה שכדי שהתחום יתפתח בארץ, נדרשת מודעות לקיומו, ובעיקר נדרשים מאמנים שמכירים אותו ויכולים לחנך ילדים לתוכו. "אני באמת אוהבת את הספורט הזה", היא אומרת, "נהנית מהדרך בלי קשר לתוצאות, מהמגוון הרחב של האנשים, מהמאמנים ומהמיומנויות שאני רוכשת. הדרך מקסימה אותי לא פחות מהמירוץ אחר התוצאות".