בפברואר 2007 דחה שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי המנוח, את בקשתו של ד"ר משה פרג, המנכ"ל לשעבר של חברת הביטוח לה-נסיונל, לעיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו, עד לאחר שמיעת הערעור לבית המשפט העליון בעניינו. פרג הורשע בביצוע עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, קבלת דבר במירמה, תרמית בניירות ערך ועוד, ושופט בית המשפט המחוזי בירושלים, גדעון גינת, גזר עליו 6 שנות מאסר בפועל. בהמשך הפחית בית המשפט העליון את העונש ל-5 שנות מאסר.
בהחלטתו לשלוח את פרג למאסר מיידי, ולא להמתין עד להכרעה בערעור, קבע השופט לוי כי באיזון בין האינטרס הציבורי של אכיפה מיידית של העונש לבין הפגיעה האפשרית בזכויות הנאשם, הוא מעדיף את האינטרס הציבורי.
פרג אינו עבריין הצווארון הלבן היחיד שהחל לרצות עונש מאסר בעת שנידון ערעורו על הרשעתו בבית המשפט העליון. גורלו של מנכ"ל הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) לשעבר, יצחק רוסו, היה דומה. ב-2009 דחה שופט העליון, אליקים רובינשטיין, את בקשתו של רוסו לעיכוב ביצוע עונש המאסר שגזר עליו בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בגין חלקו בפרשת מעילת המיליונים מכספי הע"ל, שבה הורשע גם שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון.
במקרים הללו קיים העליון את הכלל שהתגבש בהלכת שוורץ (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל), שלפיו באופן רגיל יש להתחיל בריצוי מיידי של עונש המאסר שהוטל על מי שהורשע בדין.
אולם דומה שבשנים האחרונות חל שינוי בולט בעמדת בית המשפט העליון, והוא נוטה לקבל בקשות של מורשעים שנשלחו לכלא, ולעכב את מאסריהם עד להכרעה בערעורים שהגישו על הרשעתם. השינוי המדובר בגישה בא לידי ביטוי, בין היתר, במקרים של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, ושל ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט.
במאי 2011 קיבל בית המשפט העליון את בקשת קצב שהורשע באונס ובעבירות מין נוספות, ונגזרו עליו 7 שנות מאסר בפועל על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, והורה על עיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור שהגיש קצב לערכאה העליונה. הערעור נדחה, וקצב החל לרצות את מאסרו בדצמבר 2011.
גם מורשעי משפט פרשת הולילנד, ובראשם אולמרט, שהורשעו במתן ובלקיחת שוחד במיליוני שקלים ונשלחו על-ידי השופט המחוזי דוד רוזן לשנות מאסר ארוכות כבר במאי 2014, מהלכים עדיין חופשיים, לאור החלטת העליון לעכב את ריצוי עונשיהם עד להכרעה בערעורים שהוגשו אליו על-ידם. הכרעה שגם בחלוף יותר משנה, עדיין לא התקבלה.
בהחלטה לעכב את ריצוי העונש של אולמרט ויתר מורשעי פרשת הולילנד, כתב שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, כי אמנם "אינטרס ציבורי חשוב הוא אכיפה מיידית של גזר דין, והדעת אינה נוחה כלל לראות מי שהורשע בדינו, נידון למאסר, והוא מסתובב חופשי ברחובה של עיר"; כלומר, לדברי סולברג, "הציבור מצפה כי מי שהואשם, הורשע ונשלח לרצות את עונשו בבית-הסוהר, אכן יימצא לאלתר מאחורי סורג ובריח".
אולם, מצד שני, לדברי סולברג, "אמון הציבור מותנה גם בהקפדה על זכויותיהם של נאשמים ומורשעים בפלילים. מאסר שמתברר בדיעבד כבלתי מוצדק פוגע כמובן בפרט, אך הוא גורע גם מאמון הציבור בשלטון החוק ובמערכת המשפט. זכות ערעור העניק החוק למערערים, ושומה לאפשר להם למצות זכותם זו".
לדברי סולברג, ערעורי אולמרט ושאר מורשעי הולילנד שעונשיהם עוכבו אינם ערעורי-סרק. "גם אם על פני הדברים נראים עיקרי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מבוססים, וגם אם הערכה סבירה לעת הזאת היא כי המערערים, רובם ככולם, אכן ירצו בסופו של דבר עונשי מאסר לתקופות משמעותיות, הרי שישנן בפי המערערים כמה טענות - כלליות ופרטניות - הראויות להישמע".
לאור פסק הדין של העליון בנוגע למורשעי הולילנד, והגישה בכללותה, אין פלא אפוא שבית המשפט העליון קיבל אמש (ה') גם את בקשתו של צבי בר, ראש עיריית רמת-גן לשעבר, שהורשע בקבלת שוחד של 2 מיליון שקל ונשלח ל-5.5 שנות מאסר, לעכב את מאסרו - ובר יישאר חופשי לפחות עד להכרעה בערעורו.
קשה לזכות אדם שכבר יושב בכלא
פרופ' רון שפירא, נשיא המרכז האקדמי פרס, אומר כי בעבר היה מקובל בארץ כי עיכוב ביצוע עקב הגשת ערעור יינתן רק במקרים "יוצאים מגדר הרגיל" ובהתקיים "נסיבות מיוחדות", וזאת בנימוק ש"עם ההרשעה בערכאה הראשונה, פוקעת חזקת החפות".
לדברי פרופ' שפירא, "בשנת 2000 החליט בית המשפט העליון, בהרכב של 9 שופטים, לשנות את הכלל, אולם היקף השינוי נותר עמום. פסק הדין קבע כי 'בית המשפט יפעיל שיקול-דעת גמיש', ומנה מספר שיקולים רלבנטיים, כגון חומרת העבירה, אורך תקופת המאסר שהוטלה, סיכויי הערעור ו'נסיבות אישיות'. היות שפסק הדין לא קבע הנחיה ישימה לגבי אופן הפעלת שיקול-הדעת, אין להתפלא על כך שמגמת הפסיקה משתנה בפועל במהלך הזמן, ללא קיום דיון תיאורטי או כללי".
שפירא מציין כי במדינות אירופה נהוג שהמאסר של נאשם שאיננו עצור מתחיל רק לאחר סיום הדיון בערעור. "גם בשיטות המשפט האנגלו-אמריקאיות, שבהן התערבותן של ערכאות הערעור מצומצמת ביחס למשפט האירופי, נהוג בדרך-כלל לעכב ביצוע עונשי מאסר, אלא אם כן קיים חשש שהנידון יסכן את ביטחון הציבור או שלא יתייצב לריצוי העונש". ולכן, לדבריו, "הפסיקה החדשה של בית המשפט העליון בסוגייה מקרבת מעט את הפרקטיקה שלנו למקובל בשיטות המשפט האלה".
עו"ד שמעון דולן, לשעבר מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות וכיום עורך דין עצמאי, אומר כי הוא מבין את הביקורת הציבורית על כך שמורשעים בתיקים תקשורתיים, כמו אולמרט וצבי בר, נשארים חופשיים חודשים ארוכים אחרי שבתי המשפט המחוזיים גזרו את דינם.
אולם, לדברי דולן, "שופט שדוחה את בקשת עיכוב הביצוע פוגע במידה מסוימת בניקיון שיקול-הדעת של השופטים המחליטים בערעור, כי קשה לקבל ערעור של אדם שכבר מרצה מאסר של שנתיים או 3 שנים".
עו"ד דולן מוסיף ואומר כי "הרבה יותר קשה לזכות אדם שכבר יושב די הרבה זמן בכלא. מנגד, לפעמים אתה רואה נאשמים שסתם מחנטרשים וכותבים דברים הזויים בערעור, ואז אין לקבל את בקשת עיכוב הביצוע שלהם".
- האם אין כאן אפליה לטובה של עברייני צווארון לבן על פני עבריינים "רגילים"?
דולן: "התיקים הכלכליים ברובם מורכבים יותר. אם אין חשש שאדם יברח מהארץ, וישנן ערבויות רציניות שהוא הפקיד, וכאשר יש סיכויים לקבלת ערעורו - אין סיבה לא לעכב את העונש".
עו"ד אילן בומבך ייצג את ענת קם שהורשעה בעבירות של החזקת ומסירת מידע סודי ללא היתר. בומבך הגיש בשמה של קם בקשה לעכב את ריצוי עונש המאסר שנגזר עליה עד להכרעה בערעור שהגישה לעליון על חומרת העונש. אולם בנובמבר 2011 דחתה השופטת מרים נאור את הבקשה וקבעה כי "מתקשה אני לומר כי יש סיכוי סביר לומר שעונש המאסר בפועל יבוטל כליל". בערעור עצמו הפחית העליון את עונשה של קם בשנה, ל-3.5 שנות מאסר.
עו"ד בומבך מבהיר כי לפי ההלכה המקובלת, כאשר מדובר בעונשים כבדים, הנטייה של ערכאת הערעור היא לא לעכב את הביצוע. "לאחרונה אכן יש תחושה של שינוי בהלכה הזו. לאו דווקא לגבי בכירים ואישי ציבור", הוא אומר.
בומבך סבור כי השינוי הזה הוא "טוב וראוי". לדבריו, "אין ענישה שדומה לעונש שסוגר אדם מאחורי סורג ובריח. כדי לצקת תוכן ממשי לזכות הערעור, יש לעכב את הביצוע כאשר סיכויי הערעור אינם מבוטלים. אנחנו רואים יותר ויותר מקרים כאלה בבית המשפט העליון, וזה נכון, כי אם הערעור מתקבל, אי-אפשר להחזיר את הגלגל לאחור".
בומבך מציין כי השופטים בעליון הם מיומנים ורואים מהר מאוד על מה מבוסס הערעור. "בערעור שמבוסס על ממצאים מהימנים של עדים, אין סיבה להתערב, וגם אין סיבה לעכב את העונש. בית המשפט של הערעור גם לא יתערב בממצאים עובדתיים. אבל כאשר יש טעות משפטית גלויה ובולטת ובעניינים עקרוניים, תהיה - ובצדק - נטייה לעכב את ריצוי המאסר.
"למשל, בעניין אולמרט, עד המדינה שמואל דכנר נפטר במהלך המשפט ולפני שסנגורי אולמרט הספיקו לחקור אותו בחקירה נגדית. מדובר באירוע נדיר שמעלה שאלות משפטיות כבדות-משקל. בנסיבות כאלה, אם בית המשפט לא יעכב את העונש, עלול להיגרם עוול שלא ניתן לתיקון".
- הציבור מצפה כי הדין עם אישי ציבור שהורשעו בעבירות חמורות של שוחד ימוצה מיד. גם כך המשפטים הללו נמשכים שנים.
דולן: "התיקים שאנחנו מדברים עליהם הם תיקים מתוקשרים, והציבור רוצה לראות שהדין עם אולמרט או עם צבי בר, מוצה. אבל אני חושב שבשני המקרים הללו בית המשפט העליון הורה על עיכוב העונשים לאחר שהגיע למסקנה שסיכויי הערעור קיימים, ויש לכך חשיבות. אם לא מעכבים את ריצוי העונש, אז האדם משלם מראש את המחיר, לפני שמיצה את זכויותיו, וזה עלול להיות בעייתי. אם הייתי שופט בערכאת הערעור, לא הייתי רוצה לדון בערעור של אדם שכבר יושב בכלא. זה יכול להפריע לי כשופט".
בומבך: "אני חושב שהאינטרס הציבורי בא על סיפוקו כאשר הערעורים נשמעים בהקדם האפשרי, וכאשר הנאשם יודע שיש לו זכות ערעור חוקתית ואמיתית. אי-אפשר לומר לנאשם שסיכויי ערעורו קיימים, 'יש לך ערעור בזכות, אבל בינתיים שב בכלא'".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.