העולם מריע לפוטין

פוטין עומד לצד בעל בריתו, הנשיא אסד. אבל זה לא בהכרח מבשר טובות עבור נשיא סוריה

ברק אובמה וולדימיר פוטין/ צילום: יחצ
ברק אובמה וולדימיר פוטין/ צילום: יחצ

אם היינו נשאלים לפני חודשים ספורים בלבד - וכשאני משתמש בגוף ראשון רבים הכוונה למדינאים, דיפלומטים, אסטרטגים ואוסיף בלחש לבל ישמעו, עיתונאים ופרשנים בתקשורת - מה יהיה הנושא הדומיננטי בעצרת השנתית של האו"ם, מה יעמוד במרכז נאומו של נשיא ארצות-הברית ברק אובמה, היינו מהמרים על הסכם הגרעין עם איראן - הצלחה, מופת לדיפלומטיה, הוכחה לדעת וושינגטון שההיגיון יכול לנצח. היינו מוסיפים, שיש אפשרות שהנושא הפלסטיני יעמוד במרכז הנאומים, במרכז הדיונים. שאולי ההצעה הצרפתית תקום לתחייה, אולי מדינות ערב יקימו חזית למען אחיהם. אבל לא. סוריה. או המדינה שפעם הייתה סוריה. וכדי לחדד את הנושא - מה יש לעשות עם סוריה, ובעיקר, מה יש לעשות עם הנשיא שלה.

כמה מהר עובר הזמן, כמה מהר משתנות או מתחזקות עמדות כשנהנים. ומה שהעלה את סוריה למרכז הנאומים, הדיונים, אפילו פגישת הפסגה, החמצמצה, הארוכה, הראשונה זה יותר משנה בין ולדימיר פוטין לאובמה היה ארגון דאע"ש, הארגון מטיל האימה ביותר בעולם כיום, על הסונה ועל השיעה, על מדינות האסלאם ומדינות אירופה, על ארצות-הברית ועל רוסיה ואף סין. לכך נלווית תחושת דחיפות המתוגברת במראות מאות אלפי הפליטים המשרכים דרכם, משלמים לארגוני פשע של מבריחים, כדי להגיע ליבשת המובטחת, לאירופה בדגש על גרמניה.

אז אחרי קרוב לחמש שנים של מלחמת אזרחים, מאות אלפי הרוגים, מיליוני פליטים, מיליוני עקורים, השאלה, או אחת השאלות לא השתנתה: האם בשאר אל-אסד, כיום נשיא דמשק והמובלעת העלאווית הוא הבעיה או חלק מהפתרון? ובנאומיהם של אובמה ושל פוטין שמענו את העמדות המנוגדות, מבוססות אידיאולוגיה, נכון, אבל כמובן גם אינטרסים.

בשורה התחתונה, אובמה, אם בגלל עמדה אידיאולוגית האומרת שמי שטובח בבני עמו אינו ראוי להיות נשיא - נושא מוסרי-ערכי שאנו ממעטים לשמוע אותו - אם בגלל התקבעות בעמדה הראשונית, אם בגלל עימות רוסי-אמריקאי אומר, שעל אסד ללכת. שינוי חשוב במוזיקה, אם לא במילים של אובמה ושר החוץ האמריקאי ג'ון קרי. בניגוד לחוסני מובארכ למשל, שם כשנשאלו מתי על נשיא מצרים לעזוב וענו "עכשיו". וכשביקש עיתונאי הבהרה מהדובר מה זאת אומרת עכשיו, הביט עליו הדובר בפליאה ואמר "עכשיו זה עכשיו". אז לגבי אסד, ה"עכשיו" הוא, איך נאמר, עכשיו גמיש. עכשיו כשיש על מה לדבר, אבל, מבהירה וושינגטון, זה לא עכשיו מעורפל ונצחי.

פוטין, בנאום ראשון באו"ם זה עשור, מבהיר את מה שידענו - לשיטתו, רוסיה היא מעצמה החוזרת אחרי תקופה קצרה למרכז הבמה העולמית. היא ממשיכת ברית-המועצות, מביסת הנאצים, כובשת קרים בזכות, ומגינה על בעל-בריתה, האדם היחיד הנלחם בטרור בארצו, הלוא הוא בשאר אל-אסד.

ואם קרים - איפה אוקראינה? מדינה בת עשרות מיליוני בני אדם, באירופה, מדינה עצמאית שחלק ממנה נכבש וסופח לרוסיה, שבמזרחה משתוללת מלחמה שעלתה עד כה בחיי אלפי בני אדם, כולל נוסעים תמימים של חברת מלזיה איירליינס? אוקראינה יוק. היא תמתין, בסבלנות או לא, עד שהעולם יסיים לעסוק בסוריה.

ואולי לא. כי עם כל הכבוד לנאומים, יש גם מציאות, ויש גם פגישות פרטיות. ואובמה ופוטין נועדו לפסגה בת שעה וחצי. אחרי דברי הנימוסים, שסביר להניח שלא היו רבים בין שני אישים שאינם מחבבים ואינם מעריכים זה את זה, הם ישבו לדבר. כנראה, לא שוחחו על תגלית המים במאדים, או על ההתחממות הגלובלית.

האם בקריצת עין, בהבנה שקטה, נעשו עסקאות נוסח אוקראינה תמורת סוריה? או, סביר יותר, שמירת האינטרסים של רוסיה בסוריה תמורת ראשו - המטאפורי - של אסד בעוד כמה חודשים? האם היו הבהרות בין הצדדים מי עושה מה? הרי הקואליציה של ארצות-הברית ובעלות-בריתה תוקפת מטרות של דאע"ש בסוריה, ורוסיה שלחה מטוסי קרב מתקדמים לסוריה לאותה מטרה ממש - מי יעשה מה, כששיתוף-פעולה נשלל על הסף? ואיראן? וטורקיה? הרבה שאלות. אז השבוע העולם מריע לפוטין. הוא תפס יוזמה, וזה חשוב. הוא מבטיח תמיכה עד הסוף לבעל-ברית, העולם יודע להעריך זאת, ודאי העולם המזרח-תיכוני. אבל מה הלאה? רוסיה היא אמנם מעצמה, המדינה היחידה היכולה לאיים צבאית על ארצות-הברית, אבל כלכלתה קטנה פי שמונה מהכלכלה האמריקאית, ובניגוד לארה"ב כלכלת רוסיה מתכווצת. ההכנסות צונחות עם קריסת מחירי הנפט והגז, הסנקציות האירופיות מכבידות.

ועוד בעניין העתיד - צילום אחד של טייס רוסי או לוחם קומנדו רוסי בכלוב של דאע"ש, התפשטות שמועות על הרוגים רוסים בסוריה (הרי לא יראו תמונות של ארונות מתים במטוסים למוסקבה, תמונות שמערערות מורל, כפי שפוטין למד מארצות-הברית ומבריטניה; עדיף לשרוף את גופות החיילים בשטח, ולשגר הודעה קצרה למשפחה) יכולים לשנות את המצב בזמן קצר להפליא. ואם אסד עוקב אחרי מדורי הספורט בעיתונות הישראלית, הוא אמור לציין לעצמו שכאשר מאמן מקבל בפומבי את מלוא הגיבוי מבעל הקבוצה, זה אומר שהוא בדרך החוצה.

העולם מתחייב לכאורה להילחם בדאע"ש, אלא שכל אחד רואה במאבק גם אמצעי להשיג מטרות אסטרטגיות - מבחינת רוסיה: שימור בסיס צי והשפעה; ומבחינת אובמה: סילוק אסד והשלטת קבוצות מורדים מתונות יחסית בחסות אמריקאית; מצד אירופה: תחילת שיקום ועצירת נחשול הפליטים; מבחינת ישראל: שקט ויציבות בגבול הצפוני; מבחינת איראן וחיזבאללה: השארת אסד והשלטת השיעה; מבחינת טורקיה: מיגור האתגר הכורדי; ומבחינת העלאווים: הישרדות. כל-כך הרבה שחקנים, כל-כך הרבה מטרות, סבך מזרח-תיכוני בלתי אפשרי. בזהירות אפשר להתנבא, כי מה שהיה לא יהיה עוד. קרי, סוריה כמדינה אחידה המנוהלת באגרוף ברזל עלאווי. וזו התחזית היחידה שאתחייב עליה כעת, אחרי שכל השאר כמעט התפוגגו בעשן הקרבות המתמשכים.

? הכותב הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 1.

צרו איתנו קשר *5988