היא עדיין לא בבית הלבן

תרועת ניצחונה של הילרי קלינטון בוויכוח הראשון של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות החרישה ביומיים האחרונים את אוזניהם של צרכני התקשורת האמריקאית: "היא ניצחה ללא קושי", "היא העמידה את יריביה במקומם", "היא שלטה בחומר", "היא התחמקה ללא קושי מצליפות", "היא השמיעה אוסף של אמרות-כנף"; "היא חזרה והתייצבה במרכז הזירה", היא הקיפה את עצמה בסוללות מגן לא-עבירות מפני היריב הפוטנציאלי המסוכן היחיד שלה, סגן הנשיא ג'וזף באיידן.

אכן, מי שאוזניו לא נחרשו, כנראה לא שמע סחריר (ספין) מימיו. להיטותה של התקשורת האוהדת לדמוקרטים להכריז על ניצחונה הייתה כמעט מביכה. ה"ניו יורק טיימס" חג סביבה במעגלי הורה, עם הכותרות "הוויכוח הדמוקרטי נוטה בכיוון קלינטון לאחר חודשים של קשיים"; "התנהלותה של קלינטון בוויכוח מצננת את התנועה למען באיידן"; אתר הרשת של NBC הכריז, "הילרי קלינטון עומדת במבחנה הראשון"; "לוס אנג'לס טיימס": "מקץ קיץ של קירטועים, קלינטון משתלטת על הזירה"; "מיאמי הרלד": "בעזרת יריביה, קלינטון זוהרת בוויכוח".

גם יריבים פוליטיים שוחרי-רע הכריזו על ניצחונה. קרל רוב, אדריכל ניצחונותיו של ג'ורג' בוש הבן, כותב הבוקר (ה'): "מועט מאוד הספק שגב' קלינטון תהיה מועמדת מפלגתה לנשיאות".

כמעט כבדרך אגב, ומבלי להוסיף שום סייגים, כלי התקשורת האלה ציינו, שבשעה הראשונה של הוויכוח זרמו תרומות של כמעט 2 מיליון דולר אל קופתו של ברני סאנדרס, הסנאטור בן ה-74, הקורא תיגר על קלינטון מן האגף השמאלי הרדיקלי.

כיוצא בזה נדחקה אל השוליים העובדה שיותר משתמשים בפייסבוק ובטוויטר חשבו, כי סאנדרס ניצח בוויכוח.

אוסף של ננסים פוליטיים

צריך צופה פוליטי לצבוט את עצמו כדי להאמין, שמצבה הפוליטי של קלינטון יכול להניב מחיאות כפיים נלהבות כאלה.

אילו חזה מישהו לפני שנתיים, שקלינטון תהיה זקוקה לוויכוח עם אוסף של ננסים פוליטיים כדי להתעשת, הוא היה מעורר ביטול. סוציאליסט קשיש ממדינת ורמונט הזעירה, המודיע בגלוי שהוא רוצה, כי ארה"ב תחקה את הדגם הכלכלי של דנמרק, היה צריך להיות קוריוז נלעג, נקודה חטופה ודוהה על המכ"ם הפוליטי. תחת זאת, על פי כל הסקרים הוא מועמד להביס את קלינטון בסיבוב המלא הראשון של הבחירות המקדימות, במדינת ניו המפשר.

קלינטון, שהכול הניחו כי היא עומדת לרחף אל מועמדות מפלגתה בנסיקה אלגנטית ושקטה, ראתה צורך לתקוף את סאנדרס במרוצת הוויכוח (על עניין חשוב כשלעצמו, הבעלות על כלי נשק פרטיים). הסוציאליסט המוצהר היחיד בסנאט האמריקאי מאז ומעולם, מעוט כריזמה ולא תמיד רהוט, נמנע מלתקוף אותה. הוא אפילו חתה את ערמוניה, כאשר נשאל על שערוריית הדואר האלקטרוני של קלינטון.

"האמריקאים עייפו מלשמוע על האימייל הארור שלך", הוא אמר בכעס ניכר, וקולו כמעט רעד. הקהל הריע, קלינטון הנהנה במרץ, וחיוך רחב נשפך על פניה. היא הושיטה את ידה, ולחצה את יד סאנדרס בחמימות מיוחדת.

את הרגע הזה פירשה התקשורת כהצלחה ניכרת של קלינטון. הנה כי כן, יריבה העיקרי ויתר על ההזדמנות הטובה ביותר שניתנה לו לנגח אותה במקום הרגיש והפוגע ביותר. השימוש הנרחב שהיא עשתה בשרת-דואר פרטי בהיותה מזכירת המדינה היה לקוי מכל בחינה שהיא, ואולי גם לא-חוקי. הרפובליקנים עושים בו שימוש פוליטי לתכלית עיקרית אחת: להאט את הסתערותה על הבית הלבן.

פרטי לציבורי, שקר לאמת

השימוש הוא בוודאי חסר כל יחס, בהשוואה כמעט עם כל נושא חשוב אחר העומד על הפרק. אבל זה שימוש לגיטימי בהחלט. האשמה להסחת הדעת הזו נופלת על קלינטון, לא על יריביה. הם אולי קטנוניים - יריבים פוליטיים אינם מציעים נדיבות ורוחב לב, אלא לעתים רחוקות - אבל זו בדיוק הסיבה שפוליטיקאי נבון נמנע מלהעניק נושאים כאלה על מגש של כסף; על אחת כמה וכמה פוליטיקאי עם שם המשפחה קלינטון.

המותג הפוליטי המצליח הזה, אולי המצליח ביותר של זמננו, כמעט נהרס בגלל קלות-הדעת של בעליו במתיחת הגבול בין פרטי לציבורי, ביו מותר לאסור, בין שקר לאמת.

מה זה היה לגב' קלינטון? מדוע לא עלו על דעתה התוצאות האפשריות של שימוש רחב-ממדים בדואר אלקטרוני לא מוגן, ומחיקה סיטונית של אימיילים, הצריך להישמר לתועלת הסדר התקין וההיסטוריה? תשובה אפשרית אחת היא, שיהירותם של בעלי המותג מונעת אותם מלכוף את עצמם לסטנדרטים של בני תמותה רגילים. תשובה אפשרית שנייה היא טיפשות, אבל זו תכונה שקשה לייחס להם.

השערוריות הארורות

האם תגובת הכעס של ברני סאנדרס אמנם הועילה לקלינטון במידה שתיארה התקשורת? כלל לא בטוח. סאנדרס כעס על העיסוק ב"אימיילים הארורים" (Damn emails) מבלי לפטור את קלינטון מאחריות. "העם האמריקאי עייף, וקצה נפשו" (Sick and tired) באימייל הזה, הוא הטעים. אפשר בקלות להרחיב את בית הקיבול של הקביעה הזו. הוא "עייף וקצה נפשו" בכל המסכת הארוכה של השערוריות "הארורות" לבית קלינטון, שצילן הכבד התארך מעל אמריקה במשך שמונה שנים בשנות ה-90.

סקרי דעת הקהל בסוף נשיאותו של ביל קלינטון העמידו אותו בגבהים של פופולריות אישית, 66% בינואר 2001, על פי גאלופ. גאלופ מדד את הפופולריות של הנשיא בכל אחד מחודשי נשיאותו. העקומה הראתה, כי ככל שנשיאותו התארכה כך גברה הפופולריות.

היא הייתה נמוכה להפליא באמצע השנה השנייה של נשיאותו (40% ופחות). זה היה הזמן שבו תפקידה הפוליטי של גב' קלינטון היה גלוי במיוחד. היא הייתה החוליה החלשה, ושמה נכרך בשורה של שערוריות. רק כפסע היה בינה ובין העמדה לדין. היא ובעלה ניצלו מדין הרבה בזכות נכונותה של מקורבת ליפול על חרבה לטובתם: היא סירבה להעיד, גם לאחר שהוחזקה חודשים ארוכים במעצר. אכן, לתובעים בוושינגטון לא נמצאה שולה זקן.

ואף כי ביל היה פופולרי מאוד, ואף כי רוב האמריקאים נטו לפקוד על הרפובליקנים את אשמת ההתעסקות הבלתי-פוסקת בשערוריותיו, איש אינו מתגעגע אל השערוריות. זה היה זמן של שחיקה רגשית ומוסרית.

זה גם היה זמן של גאות כלכלית: הצמיחה הארוכה ביותר של כלכלת ארה"ב מאז ומעולם (הרבה בזכות בועת הטכנולוגיה העלית, שהתפקעה בסוף נשיאותו של קלינטון). הצמיחה איזנה בהצלחה את תשישות הסקנדלים, אבל לא מחקה אותם מן הזיכרון. הנשיא שיקר פעם אחר פעם לאזרחי ארצו, אם כי הצליח לשכנע אותם בכנות חרטתו, לפחות לאחר שנתפס.

חזקה ועצמאית

גב' קלינטון חסרה הרבה מן התכונות, שחילצו את ספינת ביל מן השרטון פעם אחר פעם. היא עוררה מלכתחילה מידה הרבה יותר גדולה של אנטגוניזם. צריך להודות, שהאנטגוניזם היה קשור הרבה בהיותה אשה חזקה ועצמאית. התנהלות שתוארה אצלה כאגרסיביות וחספוס הייתה נחשבת כנראה לביטוי של כוח ויציבות אצל גבר.

פרדוקסלית, דווקא דחיקתה אל מעמד מובן ומעורר אהדה של האישה המרומה, בפרשת מוניקה לוינסקי, עזרה לה לפתוח קריירה פוליטית עצמאית. המעמד הזה הועיל לבחירתה לסנאטור מטעם מדינת ניו יורק, חודשיים וחצי לפני סיום נשיאותו של בעלה.

הציפייה, במידה שהייתה כזאת, שגב' קלינטון תתרסק על קרשי הוויכוח הראשון, הייתה מגוחכת מעיקרה. היחידים שיכלו ליצור אותה היו יועציה ומומחי הסחריר שלה. זו הנוסחה המוסמכת להציג הופעה סבירה כניצחון מוחץ. אבל ההכנה הפסיכולוגית עלתה יפה.

להיות או לא להיות, ג'ו?

חוץ מן התזכורת הכללית שהיא שולטת בחומר (והיא שולטת בהחלט, ותמיד שלטה), היא הצליחה להזכיר לשמאל הדמוקרטי את חולשותיו הרעיוניות של סאנדרס, אולי לרעת סיכוייו בשלבים הראשונים והקריטיים של ההצבעה בחודש פברואר.

היא גם עמדה בכל התוקף על ממשות שותפותה הפוליטית עם ברק אובמה, שהיא קראה "מנהיג מוסרי גדול". בעשותה כן היא צמצמה עוד יותר את הסדק בדלת, הממתין לנסיך האמלט.

האמלט הוא סגן הנשיא באיידן, הרוצה מאוד להיות נשיא (הוא התמודד פעמיים על מועמדות מפלגתו, ב-1988 וב-2008), אבל אינו מצליח להחליט אם להיות או לא להיות. הוא יכול לתבוע את המעמד של יורש טבעי לאובמה. אבל עכשיו קלינטון היא התובעת את המעמד. תומכיה מיהרו להכריז למחרת הוויכוח, שהילרי מחכה לג'ו בשקט ובסבלנות. לשון אחר, היא בטוחה בניצחונה.

ימים קשים עדיין מצפים לה. היא עומדת להופיע מחר (יום ו') בפני הוועדה המיוחדת שמינו הרפובליקנים בית הנבחרים לחקור את מאורעות בנגאזי: הרצח האכזרי של שגריר ארה"ב בלוב לפני שלוש שנים. היא הייתה אז מזכירת המדינה, ונשאה באחריות מיניסטריאלית. הרדיקלים הרפובליקניים בבית הנבחרים להוטים להוכיח, שהיא נושאת גם באחריות אישית, ואישרה את צמצום אמצעי הביטחון סביב השגריר.

הרפובליקנים הצליחו כבר בעבר לקומם עליהם את הציבור באמצעות עודף להיטות להקיז את דמם של הקלינטונים. אבל ההופעה בוועדתם תהיה הרבה יותר קשה, קריטית ומותחת מוויכוח הטלויזיה של יום ד'.

אף מלה אחת על ירושלים

אגב, ויכוח הטלוויזיה לא הניב מלה אחת על התמוטטות הביטחון האישי בירושלים ובבנותיה.

זו אינה הפתעה. אני נזכר במסע הבחירות המקדימות לנשיאות בינואר 1988, חודש אחד לאחר שפרצה האינתיפאדה הראשונה. איש מן המתמודדים לא הזכיר אותה ברמז. נתקלתי אז במייקל דוקאקיס, המושל הדמוקרטי של מסצ'וסטס, שעמד להתמנות למועמד מפלגתו לנשיאות. "אדוני המושל, מדוע המזרח התיכון הבוער אינו מעסיק איש מכם?" עמדנו במטבח מאחורי הקלעים של איזה יריד במדינת אייווה. דוקאקיס לגם לגימה מספל הקפה שלו, והרים את קולו: "אולי תוציאו אותי מכאן, אני רוצה לפגוש אנשים אמיתיים ולדבר איתם על דברים אמיתיים".

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny