הנקראות ביותר

"יותר זול להשקיע בשעשועון או בריאליטי מאשר במחזה טוב"

■ ההצגה "מושלמת", שעולה בתיאטרון המדיטק חולון, מתעסקת בהפרעות אכילה בקרב בני-נוער באופן אמיץ ומטלטל ■ רוני פינקוביץ', המנהל האמנותי של התיאטרון: "אין נושא שמבחינתי הוא טאבו, כל זמן שהוא כתוב טוב"

רוני פינקוביץ' / צילום:ירון מרחב
רוני פינקוביץ' / צילום:ירון מרחב

לא קל לצפות בהצגה "מושלמת". אמנם ההצגה עולה בתיאטרון המדיטק חולון שהוא בהגדרה תיאטרון לילדים ולנוער אבל העיסוק בנושא כה אקטואלי - דימוי הגוף אצל נערות ונערים בעידן הנוכחי, גורמת גם למי שאין לו ילדים מתבגרים לאבד נשימה בקטעים מסוימים ולהתבונן מסביב, ופנימה, בעין בוחנת. אחרי הכול, הפרעות אכילה על נטיותיהן השונות כבר מזמן אינן נחלתן הבלעדית של מתבגרות - גם לא של המין הנשי. ההצגה, המבוססת על הספר "נערות בלחץ", מספרת את סיפורה של אלי - נערה צעירה שהתייתמה מאמה. במסגרת תהליך ההסתגלות של המשפחה למצב החדש היא לא מצליחה להיכנס כמועמדת לתחרות יופי - תחרות בה אמורה להתגלות הפרזנטורית החדשה למותג נעלים. חברתה הטובה של אלי דווקא מתקבלת. הערה שנזרקת לעבר אלי במהלך האודישן גורמת לה להתחיל בדיאטה רצחנית שמתגלגלת כל הדרך מעוד דיאטה של נערה מתבגרת להפרעת אכילה של ממש, עם כל העצירות המתבקשות משלב הבולימיה ועד האנורקסיה.

במאית ההצגה בחרה אמנם לעדן את הסוף ולהפכו לקל ואופטימי לעיכול, אבל למרות הסוף הטוב קשה לתאר את התחושה עמה יוצאים מההצגה כהנאה. "מושלמת" היא הצגה מטלטלת שגורמת לצופה לחשוב ולהרגיש וזה בדיוק מה שרוני פינקוביץ' - המנהל האמנותי של התיאטרון, רוצה לקבל מההצגות שהוא בוחר להעלות. מבחינתו, ההצגות לילדים ולנוער הן סוג של שליחות, מאבק אמיתי בתוך עולם הולך ומשתנה שבו קשה יותר ויותר לקבל מילד, מההורה או ממערכת החינוך תשומת-לב.

"כשקיבלתי את התפקיד ביקשתי שזה יהיה בלי פשרות. זה אומר שיש יחסית מעט מאוד פשרות בבחירת החומרים, באיכות, בחשיבה שבמסגרתה כל הצגה שואפת להיות אירוע מרכזי בחיים של ילד. שבכל הרמות - כולל מוזיקה, תלבושות ותפאורה - עושים את הכול באופן הכי רציני. זה שיש לנו גיבוי תקציבי וחופש עשייה - שכרגע אנשי המקצוע הם אלה שקובעים - זה עושה את הבידול מאחרים. וכל זמן שאנחנו לא בגירעונות זה עובר".

- אתה לא לוקח כלל בחשבון את השיקול המסחרי?

"כיוון שאני שועל ותיק בעסק לא אגיד שאני לא לוקח בחשבון צרכים מסחריים. אני לא אעשה בו-זמנית ארבעה דברים ניסיוניים אבל אני חושב שכשיש דברים מתקשרים ואיכותיים הם גם יעזרו לי בקופה".

- יותר קשה היום לזכות לקשב מהקהל?

"הכול נהיה יותר קשה בגלל ההיצע העצום בכל תחום. לציבור יש הרבה דברים לבזבז עליהם את זמנו בקלות ובזול, אבל דווקא בתוך הריבוי הזה לאיכות יש את המקום שלה. זה לא בהכרח בהיכל הספורט, אבל באולם הבית שלנו שמונה 400 מקומות יש לזה מקום. וכשיש לנו גם מנויים וגם הצגות לבית ספר אנחנו לא צריכים להפעיל מנגנון מפלצתי כמו של הפסטיגל. אבל בסוף יש קו מאוד עדין.

"אם ניפול רק ל'איכותי' נאבד מגע עם חלק גדול של הקהל. מצד שני להתפתות לצד הפופולרי זה קל. בתיאטרון ילדים מסחרי אחד הפטנטים בהפקות ענק שאמורות למלא אולמות זה להשתמש בכוכבי ילדים. אבל בעיניי זה יוצר בעיה כי הילד או הצופה בא לראות את הכוכב, והוא כל-כך מתרגש מזה שהוא לגמרי לא מתייחס לתוכן. ולא לכל אותם הכוכבים יש את הכישורים לתווך את התוכן. הם מגיעים להיות כוכבים בלי שום קשר למקצוע המשחק. בשביל להצליח בסדרת טלוויזיה לא חייבים להיות אמן - לדעת את הקראפט של משחק. בסדרה 'משתתפים' לא 'משחקים'.

"צריך להיזהר עם הכיוון הזה כי מהר מאוד אפשר להתבלבל - לראות שכך קל להביא קהל בלי להשקיע בתכנים ובניואנסים. לא רק שאני לא מעודד את זה אני אפילו הודף ניסיונות כאלה".

אמנות בסלואו-מושן

גם במציאות הבולמית שהוא מתאר, כזו אשר מוכתבת בעיקר משיקולים מסחריים, פינקוביץ' אינו חש תסכול לנוכח הבלבול בין בידור לאמנות. לדבריו, "זה לא מתסכל, כי מבחינתי זה משהו אחר. מי שמאמין באמנות, בסלואו-מושן, בתהליך - לא מתוסכל מאמנות הפאסט. מבינים שזה אזורים נפשיים אחרים ושיש מקום לגם וגם. התרבות הפופלרית תמיד מסכנת דברים אחרים. כמו שלטלוויזיה מסחרית יותר זול וקל להשקיע בשעשועון או בתוכנית ריאליטי מאשר בתסריט או במחזה טוב. לפעמים אני רואה דברים על המסך וחושב שהפחדים הכי גדולים מפעם התממשו. אבא שלי היה אינטלקטואל משכיל שמבחינתו טלוויזיה הייתה אמורה להיראות כמו סדרות של ה-BBC. אם הייתי מצלצל אליו היום ואומר 'תפתח טלוויזיה יש אנשים ישנים על המסך ("האח הגדול" ע.ב.ל), הוא לא היה נרגע.

אז לא ניקח מהצעירים את הנטייה הפופולרית שלהם אבל במאבק הזה - וזה מאבק, השאלה היא כמה מקום נשאר למשהו אחר ומה יהיה בו. גם המערכות - בתי ספר וההורים לא תמיד רוצים משהו משמעותי במקום".

- למה אתה מתכוון?

"לדוגמה, ביימתי הצגה 'יותם ויעלי' שעסקה בדרך שבה ילדים מיישבים סכסוכים. היא זכתה בתואר הצגת השנה לילדים ובהרבה שבחים וביקורות אוהדות אבל היה קשה לשווק אותה כי היא נגעה בנקודות לא פשוטות שמאמתות גם את ההורים וגם את מערכת החינוך עם קשיים. תיאטרון זאת לא חוויה שמתחילה ונגמרת בכניסה או על הבמה. זה משהו שהמלווים של הילדים צריכים ללכת איתו אחר-כך. להמשיך בהרחבת הדעת בחינוך. בשיחה. ולא כולם רוצים לעשות את זה.

"חלק מההורים רוצים להעביר זמן - לא לחזור עם הילד הביתה ולעכל איתו חוויה. הם יושבים בהצגה ומסמסים ואחר-כך מבקשים שהילד יקשיב להם ולא מבינים למה הוא לא. הרי הם מעבירים לו מסר שמה שמעניין אותו לא מעניין אותם וחוץ מזה הרי כרגע אמרו ברמקול שבבקשה לכבות טלפונים ניידים. אם ההורה לא מקשיב למה שהילד יקשיב? תאטרון זאת חוויה חברתית ולא יכולה להיות הצגה נהדרת עם אולם רוחש".

- אתה משלב ברפרטואר הרבה תכנים חברתיים. יש נושאים שלא הייתה מטפל בהם?

"אין נושא שמבחינתי הוא טאבו כל זמן שהוא כתוב טוב וברמה גבוהה. אם מחר מישהו היה כותב הצגה טובה על מצב שבו קבוצת גברים עושה סקס עם אישה שיכורה על הבר במועדון ואף אחד לא מעיף אותם, לא לוקח אותה ומכסה אותה ועוזר לה - הייתי מעלה את זה.

"המושג 'חברתי' הוא קצת מופשט אבל בעקרון לא אקח סתם סיפור טוב שאין לו צד חברתי. אפילו הצגה כמו 'היידי' היא חברתית בעיניי כי זאת מישהי שבגלל כוחותיה כאדם יוצרת סיטואציה כמעט טרפויתית. יש לי חלום לעשות הצגה על 'ילדי הפחים' בשוק. ויש לא מעט ילדים כאלה שעובדים בשווקים או ילדים מאוד עניים שעובדים מגיל קטן או ילדי מהגרים. אבל אני חושש שלא יהיה לזה קהל כי הזרם המרכזי של החברה מטאטא ומסתיר את העובדות, בוודאי מילדים. לא רוצים שהם ישאלו שאלות קשות. אולי חושבים שזה מדבק. ההצגות העזות מבחינה חברתית הן גם הקשות למכירה".

- אז בסוף אתה אידיאליסט.

"מישהו צריך להיות כזה. הילדים הם ילדים - אולי יש להם קצת פחות סבלנות. אבל המבוגרים הם אלה שמהם יש לי ציפיה גבוה. שיבינו שמדובר במאבק לא פשוט על נפש הילד והחינוך שלו במובן הכי עמוק. הייתי רוצה להגיע למצב שבו התיאטרון עם התכנים של חוסר פשרה לא יתקשר משום בחינה לאקסלוסיביות. שהדלתות יהיו הרבה יותר פתוחות לכל סוגי הילדים מכל המעמדות עם כל המוגבלויות. שגם התהליך עצמו יהיה קרוב להם. בכל שנה לצד פסטיבל ישראל אנחנו עושים פסטיבל לילדים. השנה אני רוצה להביא להקת שחקנים מגרמניה שכל השחקנים בה מוגבלים: לוקים בתסמונת דאון, שיתוק מוחין.

"שילדים יישבו מקרוב ויראו אותם עובדים. משחקים. שיראו שאין שם מפלצת ואחרי שעה יתאהבו בהם. בסוף אנחנו צריכים להראות להם את העולם. כל הזמן מתעסקים אצלינו במדיני ובכלכלי אבל באותו רגע יש ילדים שקשה להם. וזקנים וחולים. יש בדידות. יש הרבה דברים קשים. ואני לא חושב שצריך להסתיר את זה מילדים. צריך פשוט לתווך להם את זה".

מתוך מושלמת / צילום: בני גם זו לטובה

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות