הנקראות ביותר

למצות את הדין

הבטום זרהום נרצח כתוצאה מערעור הנורמה - לא הורגים את מי שאינו מהווה סכנה

האזרח האריתראי הבטום זרהום/ צילום תקשורת שבכ
האזרח האריתראי הבטום זרהום/ צילום תקשורת שבכ

למתנגדי עונש המוות יש טיעון אחד מנצח - החשש שהשופט ישגה ויפסוק להוציא להורג חף מפשע. עונש סטנדרטי כמו מאסר הוא הפיך יחסית. עונש מוות אינו כזה אחרי ביצועו. אמנם אי-אפשר להחזיר למורשע בטעות את שנות הכליאה על לא עוול בכפו, אך ניתן לפחות לתקן את המצב מרגע שמתגלה הטעות, באמצעות שחרורו ופיצויו. לאלה הקוראים לכריתת איברי אנסים ולגדיעת חיי מחבלים, אין באמת תשובה לסוגיית הטעות בזיהוי.

מי שעדיין חושב שטעות בזיהוי היא מקרה-קצה, שיספר זאת לאשתו ולבתו של הבטום זרהום המנוח, שנרצח בידי המון זועם ומשולהב בדקות שלאחר הפיגוע הנורא בבאר-שבע שלשום (א'), בשל טעות כזו.

אפילו חמומי-המוח והקיצוניים ביותר אינם שמחים על היהודי הצעיר שנדקר בשבוע שעבר בקריית אתא משום ש"נחשד" שהוא ערבי.

ההתנגדות לעונש מוות, קל וחומר לירי על מנת להרוג חשוד שאינו מסכן חיים, נוגעת למניעת מצב שבו אדם נהרג בשל סברה מוטעית שהוא מישהו אחר. אין כאן באמת שאלה של שמאל וימין.

זרהום נרצח. כל תיאור אחר של האירוע הזה הוא מכבסת מילים. האנשים שהטיחו ספסל בראשו לא עשו זאת מתוך הגנה עצמית, אלא כדי לכלות זעם במי שסברו בטעות שהוא מחבל.

קיראו עוד ב"גלובס"


טעותם לא יכולה להגן עליהם, פשוט כי החוק לא מכיר בהגנת "הגיע לו". הם חבטו באדם חסר ישע, ירוי ושותת דם השכוב על הרצפה בלי יכולת לנוע. זה מעשה בהמי, פחדני ושפל, גם לו היה מדובר במחבל. אפשר וצריך לשפוט אותם.

האפשרות שזרהום בכלל לא המחבל אפילו לא הטרידה את רוצחיו, והעובדה שחשדו שמדובר במחבל היא לכל היותר טיעון (חלש) לעניין העונש. אם רשויות האכיפה לא ימצו את הדין עם הרוצחים, עשויה הפרשה להיזכר כנקודת-מפנה שלילית נוספת בתהליך ההתבהמות של החברה בישראל.

loading

הג'ונגל והווילה

כמה משכר הדימוי של ישראל כ"ווילה בג'ונגל". באין לישראלים מכנה-משותף אמיתי, אין טוב מן האחר, הפראי - הג'ונגל, כדי להגדיר את עצמנו - דרי הווילה, הישראלים. בעיני עצמנו, אנחנו נווה-מדבר של סטארט-אפים ואגס-בנדיקט בלב המאפליה. אך האם הג'ונגל לא חודר אל הווילה ועושה אותנו לחיות? האמת, לא רק.

התבהמות החברה הישראלית לא שייכת רק למיקומה של "הווילה" בלב "ג'ונגל" של קנאים ועורפי ראשים; היא לא רק תגובה ל-5 עשורי כיבוש ולמאה שנות טרור. חלק מן ההתבהמות ופשיטת-הרגל הערכית שייך להשפעות תרבותיות וטכנולוגיות שמקורן בארצות הים. ע"ע "אלנבי 40". כך או כך, בזמן האחרון הולך ונעשה קשה להבדיל בין הג'ונגל לבין הווילה.

יאיר לפיד, מהחלולים שבפוליטיקאים, הוא אינדיקציה נוספת לריק של החברה בישראל, שרבים בה מתאווים למלא את החלל שבקרבם, בדם. כמו הקולקטיב הישראלי האבוד ורדוף תסביכי הזהות, גם לפיד לא ממש יודע מי הוא. ברוח הסטארט-אפ ניישן, לפיד משול למערכת הפעלה. ניתן להתקין עליו דעות שונות, כאפליקציות אשר על שפת הים. העיקר להחניף לדעת ה"מרכז הישראלי", ותהא משמעות הביטוי הזה אשר תהא. לפיד, ייאמר להגנתו, הוא די שימושי. הוא כמו ברומטר של פופוליזם; כמו להזמין סקר, רק בלי לפרנס את מינה צמח.

"מי שמוציא סכין או מברג או מה שלא יהיה, ההנחיה צריכה להיות לירות כדי להרוג", אמר לפיד, עקב הטענות על אי-ההקפדה על נוהל מעצר חשוד כלפי המחבלים בירושלים ובחדרה, שנורו כשכבר לא היוו סכנה לאיש. נשמע כל-כך הגיוני, כי מי רוצה להגן על זכויות של מחבלים, נכון? - לא נכון.

תוצאת האווירה שאותה ליבה לפיד היא הלינץ' בזרהום. מחר, במקום זרהום, יהיה זה ישראלי שגון עורו, לרוע מזלו, כהה מזה של לפיד. לא נורא, עד אז לפיד כבר יעדכן גרסה, וגם אנחנו נדבר על דמים אחרים שנשפכו.

בימים האחרונים קשה שלא להיזכר ב"פרשת קו 300", שהחלה באפריל 1984 עם חטיפת אוטובוס מלא נוסעים שהיה בדרכו לאשקלון, והמשיכה בשני מחבלים שנתפסו חיים, אך נרצחו במוטות ברזל ובאגרופי אנשי השב"כ עוד באותו ערב.

הפרשה נמשכה כשנתיים וחצי, במהלכה שיקרו אנשי השב"כ בפני ועדות החקירה שהוקמו לבחינת האירוע, ונקטו כמעט כל אמצעי שפל כדי לחמוק מן הדין. עד כדי כך שחלקם אף קשרו קשר כדי להפליל במעשים את תת-אלוף יצחק מרדכי, אז קצין הצנחנים הראשי.

ראש הממשלה דאז שמעון פרס וסגנו (ברוטציה) יצחק שמיר יצאו להגנת אנשי השב"כ, ואף הביאו להחלפתו של היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, שהתעקש להעמיד לחקירה את אנשי השב"כ החשודים. כשגם החלפתו של זמיר בעו"ד יוסף חריש לא עזרה, הושגה פשרה. הנשיא חיים הרצוג, שותפו למשרד של עו"ד יעקב נאמן, שנרתם להגנת אנשי השב"כ, חנן את החשודים. כחלק מן הפשרה נאלץ ראש השב"כ אברהם שלום לשלם בכיסאו.

מדהים לחשוב איך נסוגה ישראל לנקודת המוצא של ערב "פרשת קו 300", שהתרחשה לפני יותר מ-3 עשורים. הנה אבן-בוחן מעניינת - האם "המשפטיזיציה" מכתיבה כאן את מהלכים, שמא ההתלהמות ויצר הנקם הם הקובעים את הנורמה? מה היה עושה היועמ"ש יצחק זמיר למראה סרטון חיסולו של הדוקר מירושלים? האם היה מורה על חקירת השוטר שירה בפאדי עלון?

נקודת האיזון שהושגה בפרשת קו 300 אינה אופטימלית, אך היא קיבעה בפועל את הנורמה, שלא הורגים את מי שאינו מהווה סכנה, גם כשמדובר במחבל. בשבועות האחרונים התערערה הנורמה הזאת לחלוטין. מיצוי הדין עם רוצחיו של זרהום יסייע לשקם את הנורמה, ובאותה ההזדמנות לחדד היטב את ההבדלים שהיטשטשו בין "הווילה" לבין "הג'ונגל".

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
היי טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
גלובס TV
פרויקט מיוחד
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמתכשר אבל מסריח