ביזיון של האתוס הצה"לי

המצלמות לא משקרות: חיילי צה"ל השתתפו בלינץ' בב"ש, וברחו מהמחבל במקום לחתור למגע

האזרח האריתראי הבטום זרהום/ צילום תקשורת שבכ
האזרח האריתראי הבטום זרהום/ צילום תקשורת שבכ

הציפייה, או החלום, משחר הקמתו של צבא-ההגנה-לישראל (צה"ל) עם קום המדינה הזו, היו כבירות, כמעט משיחיות. דמות הצבר, העולה מן הים, לאחר 2000 שנות... וכל זה. אלא שצבא-ההגנה-לישראל הוא קודם כול חלק מהחברה הישראלית. מהחברה הישראלית הוא בא, ואליה הוא הולך. חייליו הם סך כל פחדיה, שנאותיה, כיעורה ויופיה של החברה הישראלית.

לא בטוח שהמלחמה מוציאה את הטוב והנעלה מהאדם. זה קורה כנראה, רק לעיתים ורק במצבים מסוימים, ורק אצל גיבורי-חיל מסוימים. מה שדי בטוח הוא, שהיא מוציאה את המכוער, ולעיתים את השפל שבאדם.

מצלמות האבטחה של התחנה-המרכזית בבאר שבע כנראה לא משקרות. בלינץ' שנעשה בעובד האריתריאי הבטום זרהום (וולדה) השתתפו חיילי צה"ל במדים ועם נשק, שהיו בדרכם אל הבסיס או מהבסיס הביתה, דרך התחנה-המרכזית.

החלטת המשטרה-הצבאית החוקרת, מצ"ח, להיכנס לתמונה היא בלתי נמנעת, מובנת מאליה, במקביל לחקירת המשטרה הכחולה, האזרחית, נגד האזרחים שהשתתפו בלינץ' הנורא. הציפייה כאן מאזרחים ומחיילים אחת היא: לא להכות מחבל לאחר שאינו מהווה עוד איום, ולא משנה כמה נוראים מעשיו. ההמון, האזרחי והצבאי, אינם תחליף למשטרה, לפרקליטות, לבית-המשפט.

חיילי צה"ל הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, מהשיח האלים, מההסתה ברשתות, מהשפה המתלהמת. למרבה הבושה, בימים האחרונים שורה ארוכה של חיילים במדים ובנשק תייגו את עצמם ברשתות החברתיות פייסבוק ואינסטגרם תחת התגית (האשטאג) "מוות לערבים", כאספסוף בכיכרות, כאספסוף בזירות הפיגוע. גם את זה צה"ל אמור לחקור עכשיו. אלא שבניגוד לאזרח, מחייל הציפייה היא הרבה מעבר ללא להשתתף בלינץ' באדם הנחשד כמחבל, רק בשל צבע עורו.

חיילים הבורחים מהמולת הקרב היא תופעה המלווה את שדה הקרב הישראלי מימי מלחמת השחרור. פקודות צה"ל, התלויות מעל לראשו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט בחדרו בקומה ה-14 בקריה בתל-אביב, מדברות בפירוש על ערך ה"חתירה למגע" המצופה מכל חייל בצה"ל. שורה ארוכה של גיבורי ישראל, מימי הקמת המדינה ועד לימינו, עוטרו בצל"שים דווקא על חתירתם למגע, ורצונם להשפיע במקום שבו הפגזים נורים, המקום שבו האש מסוכנת, והכדורים שורקים, והפצועים גונחים.

מחייל בצה"ל מצופה ליזום מגע עם האויב, בין שמדובר במחבל חיזבאללה וחמאס, בין שמדובר בחטיבת שריון סורית, ובין שמדובר בבדואי מחורה עם סכין בתחנה-המרכזית של באר-שבע.

המודל של סרן דוד שפירא

מה היא חתירה למגע? נשאל בדואי אחר, מפקד גדוד הסיור (הגדס"ר) הבדואי בצה"ל, סגן-אלוף ואחיד אל-הוזייל, שחתירתו למגע הצילה את מדינת ישראל מפיגוע הרג וחטיפה שהיה מסבך אותה במלחמה בעזה, כאשר סיכל פיגוע חדירה בכרם-שלום סמוך לליל הסדר של 2008? "הקרבה", ענה במילה אחת. "אתה מקריב את עצמך, בשביל למנוע את האירוע, בשביל להציל אחרים".

למרבה הבושה, גם הרמטכ"ל איזנקוט ראה את תמונות החיילים הבורחים מהמחבל בבאר-שבע, והחליט הפעם לעשות מעשה. הוא, שר הביטחון משה-בוגי יעלון, וכל הפיקוד הבכיר בצה"ל, מצפים מחייל, גם אם הוא בתחנה-המרכזית בדרך הביתה, גם אם הוא עם ארטיק מגנום ביד, לחתור למגע, ולסיים את הפיגוע בתוצאה המיטבית ביותר האפשרית, תוך הסתערות על המחבל. לחתור למגע.

המודל שצה"ל היה רוצה לראות הוא המודל של סרן דוד שפירא, קצין הצנחנים שהיה בבית כאשר מחבל פרץ לישיבת מרכז הרב בירושלים במרץ 2008, כדי לבצע טבח בתלמידיו. שפירא לקח את נשקו האישי, פרץ למרכז הרב, והרג את המחבל. הוא קיבל צל"ש מאלוף פיקוד מרכז על חתירה למגע, ועל כך שפרץ למרכז הרב על אף שהשוטרים במקום ניסו לעצור אותו.

אלא שבגל הטרור הנוכחי ראינו חיילים שפעלו הפוך. בניגוד ל-2008, היום הכול מתועד בפיגועים - ממצלמות אבטחה ועד הטלפונים הניידים, שהופכים כל עד לפיגוע לתחנת ממסר מהלכת על שתיים.

בשבוע שעבר, בפיגוע הדקירה ברעננה תועד חייל לובש את מדי חיל האוויר הטוב ביותר במזרח-התיכון, ויש הטוענים הטוב בעולם, בורח על נפשו אחוז בהלה מנער עם סכין, דוקר חובבן. היה זה ניגוד משווע להתנהלותו של קצין אחר בחיל האוויר, סגן-משנה דניאל, ממערך ההגנה האווירית בחיל האוויר, לא בדיוק לוחם בסיירת מובחרת, שראה את מסע הדקירות של המחבל סמוך לקריה בתל-אביב, רדף אחריו, וירה בו למוות. "עשיתי מה שמצופה", ענה ביבושת למצלמה של דובר צה"ל.

ביום שישי שעבר, בפיגוע הדקירה בכביש 35, כביש חוצה יהודה, קפץ מחבל לבוש בווסט זוהר צהוב של עיתונות, על חייל המשרת כנהג. הפלסטינים חגגו במשך ימים ארוכים על תמונתו של החייל הבורח מהדוקר. מה שמראה שיש משמעות גם ציבורית, גם פוליטית וגם ייצוגית, לבריחתם של חיילי צה"ל מהדוקרים, שרובם המכריע הם נערים בלתי מיומנים ולא מחבלים מנוסים.

לאורך השנים אירע היפוך מושגי בחברה הישראלית. חיילי צה"ל הפכו ל"ילדים של כולנו". המשוואה במדינה דמוקרטית, שלפיה חייל אמור להגן בגופו ובחייו על אזרח, התהפכה. באתוס הישראלי, שלצערנו טופח גם בתקשורת הישראלית, בהיררכיה של המוות והשכול, מוות של חייל צעיר יפה עיניים נחשב לטראגי יותר, נורא יותר, ממותו של אזרח. ראינו את זה היטב בקמפיין, הצודק כשלעצמו, לשחרורו של החייל גלעד שליט, שהציג אותו כילד חטוף, ולא כחייל צה"ל שנשבה בפעולה מלחמתית של האויב, תוך שהוא שוהה בעמדת הגנה על יישובי הנגב המערבי.

אפשר להעריך ההערכה מושכלת, שההודעה של דובר צה"ל תת-אלוף מוטי אלמוז, שלפיה "ההנחיה הקיימת לחיילים בכל מקום הא לחתור למגע ולהסיר את האיום גם כשהם נמצאים במקום אזרחי, זו הפקודה, זו הרוח, זה תפקידנו כמגיני העם", היא השקפתו המדויקת של הרמטכ"ל גדי איזנקוט.

צה"ל מחפש עכשיו את החיילים הבורחים מהדוקרים. ייתכן שחלקם יודחו מתפקידי לחימה, ייתכן שחלקם ייענשו משמעתית; מה שברור הוא שצה"ל אינו יכול להרשות לעצמו לברוח מנערים דוקרים. את התמונות האלה רואים לוחמי חמאס, ולוחמי חיזבאללה, והאיראנים.

הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10

צרו איתנו קשר *5988