"אנחנו נותנים לנשמות שלנו להתבהם להתמלא שנאה ואימה"

כשישבנו בבית קפה מול הבימה, באחד מבוקרי הדקירות והשנאה בשבוע שעבר, סיפרה ריקי בליך שאחרי הזובור שעשו גורמי ימין לגילה אלמגור ולקולגות אחרות שלה היא מיעטה בחתימה על עצומות ושמרה את דעותיה היוניות עמוק בבטן, כי למה לה להסתבך עם קיצוניים. אלא שעכשיו, כשהמצב התדרדר לכדי כאוס, היא פשוט לא מסוגלת לשתוק יותר. "בהתחלה הייתי שקועה בפעילות למען איכות הסביבה, ואז הבנתי שהיא מסיטה את תשומת הלב מהמערכת הכלכלית הסבוכה והפוליטית", היא אומרת. "ההשקעה בילד מהתנחלות גבוהה פי כמה מאשר בילד רגיל. המערכת שבתוכה אנחנו חיים בנויה כך שלא נצא מהקאסטה שלנו, שלא נהיה מסופקים, שלא יהיה לנו פנאי, שלא נהיה בריאים מדי, שנוציא כסף כל הזמן, שכל הזמן נצטרך עוד, ושלא יהיה פה שלום.

"אני חושבת שאין ברירה אלא להתחיל לשאול את השאלות הקשות באמת. מה האינטרסים הכלכליים שעומדים מאחורי הכיבוש הבלתי נגמר, מאחורי התקיעות הזו של שנים, ההתדרדרות של האלימות הבלתי פוסקת בין המתנחלים לפלסטינים, שאף אחד לא באמת מתערב בה. כמה כסף עומד מאחורי המלחמה הלא נגמרת הזאת בצד שלנו ובצד שלהם. זה ציני, זה כבר לא פוליטי ולא מדיני, זה עובד על הפחדה ועל הגדלת השנאה משני הצדדים כדי לשמור על אינטרסים של מי שמרוויח מהמצב הזה - ואנחנו קונים את זה, אוכלים את זה, ומאמינים ומפחדים נורא. וגם הם, בדיוק אותו הדבר".

אז כסף זה העניין?

"הרבה כסף זז ומתגלגל בעולם סביב הסכסוך הזה שאנחנו, האנשים הקטנים, חושבים שהוא כן ואידיאולוגי. הוא כבר מזמן לא. רבין אמר, וצדק, שלעשות שלום קשה הרבה יותר מלעשות מלחמה, כי יש מי שמרוויח מהסכסוך הבלתי נגמר הזה; עושה מזה כסף, כוח, שררה.

"אנחנו נותנים לנשמות שלנו להתבהם, להתמלא שנאה ואימה. גם אם נרצח אותם בהמונים זה לא יעזור, ובאותה המידה, גם להם זה לא יעזור לרצוח אותנו. אי-אפשר להאשים אנשים שפועלים מפחד, כשעומדת מולם אישה עם סכין. היא דמונית, וגם אני באותו רגע הייתי פוחדת ויורה בה. אבל גם הם פוחדים מאיתנו באותה המידה. צריך אדם עם ביצים גדולות מאוד בשלטון שיבין ויודה בזה.

"אי-אפשר לתת לכך שילדים שהוריהם נרצחו לנגד עיניהם, משני הצדדים, יחליטו איך לפעול, כי הם ירצו נקמה, ובצדק. אנחנו חייבים להכיר בזה שמשחקים בנו ומשתמשים בנו, ולעשות לזה סוף. ולהתחיל לחשוב מה אנחנו באמת רוצים. ובסוף אנחנו רוצים לחיות. זה מנצח הכול, גם דת ואידיאולוגיות. ואני משוכנעת שגם הם".

מה עושים?

"אני אומרת שאם נהיה חיות אדם, שום דבר טוב לא יקרה. זו לא שאלה מוסרית, אלא אינטרס. אם אנחנו חיות אדם, נתדרדר למצב של שבטים פרימיטיביים שהורגים זה את זה. הימין כבר כמעט עשור רצוף בשלטון, שמעתי מסביב 'רק ביבי'. אם להיכנס בהם באמאמא שלהם היה עובד, הייתי קורעת את פתקי מרצ בשמחה. נכנסנו בהם, בבתים שלהם, במשפחות שלהם, וזה לא עזר. איינשטיין אמר שאידיוט מי שמנסה את אותו הדבר שוב ושוב ומצפה לתוצאה שונה. ועד שקם אדם שאמר, אני מוכן למחול על הכול, ולעשות שלום עם טרוריסט, שאין לי כבוד אליו, וזאת רק בשביל הסיכוי שיהיה פה שלום - הוא נרצח".

את משחקת כעת בהצגה חדשה שביים שי פיטובסקי בתיאטרון הבימה: "עשר דקות מהבית", שעוסקת ביצחק רבין. ספרי עליה.

"מאיה ערד כתבה את המחזה, והוא עוסק באופן מצמרר בהתייחס למציאות הנוכחית, באיפה היינו אז ובאיפה אנחנו היום. היא לקחה חמישה ימים בחייו של רבין, מהאופוריה שבזכייה בפרס נובל ועד לדכדוך שבחטיפתו של נחשון וקסמן, ואני משחקת אחת משלוש אימהות שכולות אוניברסליות שנמצאות שם.

"כתבתי טקסט אישי בתוכנייה, על כך שאני ילדת נרות אמיתית. הייתי בעצרת בכיכר, אפילו שעל הרצח שמעתי כשכבר הייתי בבית. נסעתי באוטובוס לירושלים כדי לעבור על פני הארון, חוויתי את התחושה המשכרת של התקווה, של אהבת החינם ושל הטוב בתוך האפלה והפחד. ובמחזה אנחנו מפעילות עליו, על רבין, לחץ לשחרר את וקסמן, משתמשות בעתיד ואומרות שלא יהיה פה טוב יותר. יחטפו חיילים, יהיו פיגועים ולא יהיה שלום".

דברים קשים שוודאי לא קל לך לומר.

"אני מרגישה גאווה גדולה לשחק בהצגה פוליטית, כי בדרך כלל יוצא לי להשתתף יותר בהצגות בידור, או כאלה שעוסקות באהבה, ביחסים ובנפש האדם. מעט מאוד יוצא לך לשחק במשהו שהתרחש כאן ועכשיו ולא להתנצל. זו לא הצגה שמאלנית. גם משפחת וקסמן יצאה מרוצה מהביקורת שנמתחה על רבין, וגם מקורבים לרבין הרגישו שהשמיעו את הקול שלהם. אם יש פרה קדושה אחת שלא צריכה להישחט, היא זו של רבין".

אמרת קודם שאת בעיקר בהצגות בידור. את לא יכולה להרשות לעצמך להיות בררנית בבחירת תפקידים?

"גיליתי את היכולת שלי לשרוד בעל כורחי. הייתי בזוגיות מגיל צעיר ומעולם לא הפסקתי לעבוד, אבל בגירושין המצב הכלכלי מתדרדר. גיליתי שהעונג להתפרנס גדול מכל עונג אחר. ברגע שאין לך גב ואקוטי לעבוד, אז ערך העבודה הופך לעליון, והוא גדול יותר מאשר שאלות כמו אם זה מביך לעשות סדרה לנוער או קומדיה שפונה להמונים. השאלות האלה הופכות לאידיוטיות. תמיד תמצאי משהו יותר מוערך לעשות, ודברים יותר מבזים, אבל יש עוצמה בללכת לעבוד קשה ולהביא כסף, מה שנחשב בעיניי בעבר לעול. גיליתי בעצמי המון כישרונות שלא ידעתי שיש לי - הנחיה, ניהול אמנותי, הפקה והוראה".

ואחריות כאם יחידנית שהובילה לכך, לא?

"בהתחלה, אבל אז גיליתי שאני לא מוכנה לוותר על העוצמה הזו גם כשאני בזוגיות. אני מצליחה לקחת את הילדה איתי לחו"ל פעם בשנה, ופעם אחת אני טסה לבד. לא אכניס אף גבר לחגיגה שלי. אחיה לצדו בכיף. אין ספק שכל זה בא מטראומה ולא מפמיניזם טהור ומזוכך. אני לא רוצה יותר לקחת סיכון. הפורמט הישן והטוב לא צלח בשבילי, ואני לא מוכנה לחזור שוב על אותה טעות".

את עובדת הרבה?

"העבודה משתנה והיא לא שגרתית. השתתפתי בשלוש סדרות לנוער, מה שמקפיץ את ההכנסה בלי להיות כורת פחם. אני מובילה פרויקט של קירוב השירה לקהל הערבי והישראלי מטעם מפעל הפיס, שעושים דבר נפלא, אגב, גם בתיאטרון אל-מידאן, שעורר את כעסה של מירי רגב".

לקחת חלק במחאה נגדה?

"לא. קיבלתי כל-כך הרבה אש לאורך השנים. אחת התקריות שלי הייתה עם רוחמה אברהם, ועד עכשיו הורדתי ראש. עכשיו, אם מישהו יקרא לי לקרב אני באה. לצערי, היא לא מבינה מה זו אמנות. אני מקווה שכל הצגה לא תעבור בקול ענות חלושה, אלא שיהיו הערות. חלק ישמחו, חלק יכעסו ויהיו ויכוחים, ואת זה שרת התרבות הנוכחית והקודמת לא הבינו. תפקידה של התרבות היא לנער את היסודות הקיומיים של הפוליטיקה ושל השלטון, את המוסכמות, להטיל ספק. מי שלא קורא צ'כוב לא יכול להבין את זה. תרבות היא לא רק לחם ושעשועים".

כמו הסרט "תיקון" של הבמאי והתסריטאי אבישי סיון, שלקחת בו חלק ושיצא בשנה הבאה.

"סרט שזוכה בכל פרס אפשרי. בירושלים, בלוקארנו, שם צעדתי על השטיח האדום. סרט אטי, לא פשוט לעיכול, שמביא את סיפורו של זרם חרדי וייחודי בירושלים".

תגידי, פנסיה יש לך?

"כמו כולם, אני משלמת הרבה כסף, ובבוא הזמן אקבל ממנה מאוד מעט, אם בכלל".

אישי: 36, גרושה ואם לבת, מתגוררת בתל אביב

השכלה: בוגרת סמינר הקיבוצים

קריירה: שחקנית תיאטרון הבימה: "חיזור גורלי", "עשר דקות מהבית". טלוויזיה: "אסתי המכוערת", "קצרים", "אחד אפס אפס". קולנוע: "דמיונות", "ריח הפועלים", "תפרים".

עוד משהו: בגיל 15 שיחקה בסרט "עץ הדומים תפוס", לצדה של גילה אלמגור