הירוק הקטן הגדול

תעשיית היין המקומית רודפת מאז היווסדה בעת החדשה אחרי הזנים הנכונים והיותר מתאימים לגידול באזורנו, מאז סוף המאה ה-19, בימיהם של שליחי הברון רוטשילד ונציגיהם בארץ ישראל, הלוא הם יקבי כרמל (מזרחי). החיפוש התחיל עם זנים דרום צרפתיים כמו קריניאן, גראנש ואליקנט; נמשך במהפכת האיכות שעברו היקבים בישראל בסוף שנות ה-70 ובייחוד בתחילת שנות ה-80. אז הפכו זני הקברנה והמרלו לשליטים המקומיים בין היינות האדומים, והסוביניון בלאן והשרדונה בלבנים. זה נמשך ב-15 השנים האחרונות, שבהן אנחנו עדים לפריחה מחודשת של זנים דרום צרפתיים, כשאל הקריניאן והגראנש הנשכחים אך ה"מתקמבקים", הצטרפו כמובן הסירה מהאגף האדום והוויונייה בלבן.

בין לבין עשו כאן עלייה, ועדיין עושים, עוד ועוד זנים, מתאימים או לא מתאימים. מלבק, פינו נואר וברברה, אם להזכיר כמה אדומים, ריזלינג ואחרים בלבנים. תקצר היריעה מלמנות את כולם. בשולי העשייה, עדיין, מנסה התעשייה המקומית למצוא את הזן שלה. אבי פלדשטיין, אקס יקב סגל, משחק כבר שנים עם זן הארגמן שפותח כאן, ולפני כמה ימים התבשרנו על יין חדש מבית יקב רקנאטי, שהוא על טהרת ענבי המראווי המקומיים הקדומים.

הרצון המקומי לחדש, לגוון ולעניין את הקהל, מוליך לא פעם את פרנסיה של התעשייה להחלטות שהן מוזרות, מפתיעות ולפעמים גם מופרכות. איש עוד לא הצליח להוכיח, למשל, שלגדל פינו נואר בישראל זה רעיון מוצלח. להגנתה של התעשייה נאמר שגם בשום מקום אחר בעולם מחוץ לבורגון מכורתו, לא מצליח הפינו נואר לשחזר את תהילתו.

מצד שני, נסו לטעום ריזלינג מקומי, מבלי לחשוב יותר מדי על אלזס או על גרמניה, ותגלו יופי של יין, גם אם לא באמת דומה למקור, אבל גם לא רחוק מדי ממנו. עוד הפתעה מבית היוצר של היקבים שלנו היא הפיכתו של זן הפטי ורדו לכוכב.

הפטי ורדו (Petit Verdot) הוא זן בורדולזי קלאסי. בבורדו הוא משמש כצלע הרביעית (ופעם החמישית, כשעוד השתמשו שם שימוש נרחב גם בזן המלבק שנדד בינתיים למחוזות אחרים ועושה בהם חיל - ארגנטינה, דרום-מערב צרפת ולאחרונה גם אצלנו) בבלנד האדום המקומי הכולל גם, כידוע, את זני הקברנה סוביניון, המרלו והקברנה פרנק.

שמו, הירוק הקטן בתרגום חופשי, מעיד היטב על בעיותיו,ו. הוא מאחר להבשיל ונשאר ירוק משהו. מאחר כל-כך, עד שאיש מעולם לא חשב, לא רק בבורדו אלא כמעט בכל העולם, להשתמש בו לבדו כיין זני בשל חוסר היכולת הזו שלו לצבור צבע, גוף, טעם מעניין וכיוצא באלו זוטות.

אלא שישראל, כידוע, אינה בדיוק בורדו. חם פה. חם מאוד. בתחילה שימש אמנם הזן כצלע צנועה בבלנדים אדומים בסגנון בורדו - חלוץ השימוש בו היה כמובן אלי בן זקן מיקב קסטל, שהביא אותו לכאן בעצמו כדי לייצר את היין שלו, אולי היחיד המיוצר בישראל המזכיר את הקלאסיקה הצרפתית.

אלא שמה שבן זקן לא העלה בדעתו לעשות, עושים לאחרונה עוד ועוד יקבים מקומיים. ולא סתם יקבים. ענקי התעשייה - כרמל (ביקב יתיר הדרומי השייך לה), ברקן, רמת הגולן וטפרברג. לצידם נמצא גם את יקב פלטר (ביקב מטר הכשר שלו) הצפוני ועוד כמה. הכמויות אמנם זניחות, אבל התוצאות מרתקות. שום דבר ירוק או קטן בטעם. יינות עזי טעם, ברובם, בומבסטיים כמעט. מדי פעם בורחת גם איזו יציאה קצת פחות אימתנית ומפתיעה. לא בטוח שזה מה שהתעשייה שלנו צריכה כדי למצוא את דרכה הפרטית ואת קולה הייחודי, אבל לנסות שווה תמיד. המרוויחים הם הרי, כמו תמיד, אנחנו.

טעימה | פטי ורדו ישראליים

ירדן פטי ורדו 2012, יקבי רמת הגולן. 100% ענבי פטי ורדו מכרם עינות יונתן, השוכן בגובה של 700 מטרים מעל פני הים. היין יושן 18 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי, 40% מהן חדשות. התוצאה שופעת פרי אדום ושחור, ועוצמתית עד מאוד. אולי אפילו טיפה יותר מדי. 125 שקלים, כשר

ברקן פטי ורדו סופריור 2010 -*96% פטי ורדו עם השלמה קטנה של קברנה סוביניון, בסדרת העל של יקבי ברקן מכרמי עלמה ודישון בגליל העליון, ולא פחות מ-20 חודשי יישון בחביות עץ אלון צרפתיות חדשות, מניבים יין עצום ממדים, בריון ממש, שבקלות אפשר היה לחשוב שהוא בכלל קברנה סוביניון גלילי קלאסי. לא שזה רע. 225 שקלים, כשר

מטר פטי ורדו 2012. אחד משני מצטייני הטעימה, יחד עם הפטי ורדו של טפרברג, הוא יין נהדר, שמוכיח שזן ענבים הוא חשוב, אבל אינו חזות הכול, ולצדו יש כנראה מקום גדול להחלטות סגנוניות של היינן. טל פלטר מיקב פלטר, יקב האם של מטר הכשר, השתמש ב-100% פטי ורדו מחלקה בהרי ירושלים דווקא (היקב ממוקם ברמת הגולן), ויצר כאן יין שהוא עדיין פירותי כדבעי ושופע, אבל יחד עם זאת חומצי, אלגנטי ובעיקר כפרי משהו, באיזשהו חספוס דק נהדר הנלווה לכל העסק. יופי של יין. 160 שקלים, כשר

טפרברג Legacy פטי ורדו 2012. 100% ענבי פטי ורדו מעמק איילון. עוד הפתעה ענקית מיקב טפרברג, אחד היקבים הכי מסקרנים בשנים האחרונות. יין שמצליח לחמוק לרגעים ארוכים מהשבלונה הפירותית ולספק טעמים אדמתיים, מאובקים אפילו, כפריים ומרתקים. הבקבוק המפואר והמחיר המפוצץ אינם עושים חסד עם היין המצוין הזה. 170 שקלים, כשר