בן הזוג אמר לי: הילדים שלנו בסדר, לכי תעזרי לילדים שאין להם"

אישי: בת 37, נשואה 2, מתגוררת במודיעין

השכלה: תואר ראשון במימון מאוני' ניו יורק, תואר שני באנרגיה מאוניברסיטת קולומביה

עוד משהו: התארסה עם בן זוגה ביום שנפגשו

סיוון יערי לא יכולה היום להסתכל על מכנסי ג'ינס בלי להיזכר במראות שטלטלו את עולמה. היא הייתה בת 20, צרפתייה-ישראלית, מתנדבת בקיבוץ כינרת, כאשר איש העסקים רפי נקש, הבעלים של קבוצת ג'ורדאש - כיום אימפריית נדל"ן, ואז ענקית ג'ינסים - הציע לה לעבוד בבקרת איכות במפעלים שלו במדגסקר. "היו שם ילדים בלי נעליים, עם בטן נפוחה, שהיו הולכים קילומטרים ברגל כדי למצוא מים", היא משחזרת. "התחלתי אז לשאול את עצמי למה אין באפריקה מים. התברר שיש הרבה מים באדמה, אבל צריך לשאוב אותם, וכדי שזה יקרה צריך אנרגיה".

חשמל.

"נכון, זאת אחת הבעיות הגדולות באפריקה. כשמסתכלים עליה מלמעלה באמצעות לוויין בלילה, היא כמעט לגמרי חשוכה. ב-54 ממדינות אפריקה, כשאת יוצאת משדה התעופה ומעיר הבירה, הכול חשוך".

אז מה עשית?

"הייתי שנה וחצי על קו אפריקה - ניו יורק, שם ישב המטה של ג'ורדאש ושם גם עשיתי את לימודיי - תואר ראשון במימון ותואר שני, בעקבות ההתנסות שלי באפריקה, באנרגיה. עבדתי בניו יורק בשוק ההון (מורגן סטנלי) ובשלב מסוים טסתי לטנזניה. הייתי בכפרים מרוחקים, ואחרי בירור מעמיק הבנתי שכדי להאיר מרפאה באחד מהם באמצעות אנרגיה סולארית, אני צריכה 4,270 דולרים".

סכום מדויק.

"נכון. אז כשחזרתי לניו יורק מצאתי מישהו שיתרום: בחור יהודי שהיה לי דייט איתו, והוא למעשה היה התורם הראשון ל'לב יהודי לאפריקה' - מה שיהפוך ל-Innovation Africa של היום. עד היום הוא יושב בוועד של העמותה. אחר כך באתי לישראל ונפגשתי עם מהנדסים מחברת אינטרדן, שמתמחה באנרגיה סולארית, ובאמצעותם תכננתי להביא לאפריקה את האנרגיה הסולארית. התחלתי לחבר תורמים פרטיים לכפר ספציפי, כדי לייצר חשמל למרפאות, בתי ספר ובתי יתומים, או להביא אנרגיה לשאיבת מים".

כך נולד אחד הארגונים החשובים באפריקה כיום, הפועל באוגנדה, באתיופיה, בטנזניה, במלאווי, בסנגל ובקונגו, ושעד היום חיבר לחשמל ולתשתיות 101 כפרים ביבשת, ואף זכה בפרס החדשנות של האו"ם ל-2013, בזכות מערכת מיוחדת שדואגת לא רק להעביר משאבים לתושבים, אלא גם לוודא שנעשה בהם שימוש ראוי: "בנינו מערכת בקרה אלקטרונית מרחוק, המאפשרת לנו ולתורם לקבל בסלולר נתונים, כמו כמה חשמל מייצרים, בכמה משתמשים ומתי, ואם יש תקלה, אנחנו מקבלים עליה התראה און ליין. אם התושבים מפרים את ההסכם איתנו שלוש פעמים, המערכת מועברת לכפר אחר".

לפני כניסה למדינה חדשה, נפגשת יערי עם השגריר שלה באו"ם, ומבררת איתו את הצרכים הדחופים ביותר, ואחר כך נפגשת עם שרי המים, החקלאות והאנרגיה, מקבלת את מפת המקומות היבשים ביותר ואת האזורים שמתוכננים להתחבר בעתיד לרשת החשמל. "אנחנו בוחרים מקומות מרוחקים שאליהם החשמל לא יגיע, נפגשים עם הממשלה המקומית ומקבלים ממנה את רשימת המרפאות, בתי הספר ובתי היתומים, ורק אז מגיעים לכפרים ומכירים את המנהיגים שלהם".

את מבקרת בכפרים בעצמך?

"תמיד. בעיקר במדינות ובאזורים חדשים, כדי לבדוק ולהרגיש אותם".

אחרי שמונה שנים את לא מספיק מנוסה כדי להבחין אם הם אמינים?

"הניסיון לא קובע כאן, כי התרבות אחרת והמנגנונים אחרים והאנשים שונים. כדי שנצליח צריך לגייס את האנשים הנכונים בשטח. מיום גיוס הכסף ועד ההתקנה בשטח עוברים שלושה חודשים. אבל לפני כן מכונסת אסיפת הכפר, ממונה ועדה לתפעול, נפתח חשבון בנק למיזם ונחתם חוזה".

איך הם מתמודדים עם תקלות ועם בלאי?

"התלבטנו מאיפה יהיה להם כסף להחליף נורות שנשרפו, או את הבטרייה במתקן, והגענו לפתרון יצירתי: באפריקה לאנשים אין מים ואוכל, אבל יש לכל אחד כמעט מכשיר סלולרי. אז הקמנו בבתי הספר עמדות הטענה בתשלום, ויוצא שהרווח מעסקי ההטענה גדול מצורכי התפעול, וכך הצלחנו לממן נורות להחלפה".

מה חשוב יותר - לשאוב מים או לייצר חשמל למרפאה?

"חד-משמעית, לשאוב מים. המים מביאים איתם חיים".

תורמים את הכסף מהבר-מצווה

יערי, 37, נולדה בראשון לציון לאב עובד אל על שעלה לארץ מאלג'יר ולאם שהגיעה לישראל מתוניס. אחרי שפוטר האב, התדרדר מצבה הכלכלי של המשפחה, וכשמלאו ליערי 12 החליטו ההורים להגר לצרפת כדי לחפש עתיד טוב יותר: "היום אני יודעת שהעוני שהיה לי טוב מזה שיש באפריקה. היו לי נעליים, מיטה, אור, מים, אבל לא היה כסף. הייתי הולכת למכולת ומבקשת לרשום בהקפה, כי לא תמיד היה לנו מספיק כדי לשלם על מוצרים בסיסיים".

בעיר ניס הם פתחו פיצרייה קטנה וגרו בדירה מעליה. "אבא הכין את הפיצות ואימא מכרה אותן בשוק. גרנו חמישה אנשים בחדר שינה וסלון, ובשלוש השנים הראשונות שלי שם למדתי בבית ספר דתי, כי לא ידעתי צרפתית בכלל. מה שאהבתי אצל אבא זה שלמרות מצבנו הרע, אף פעם לא הרגשנו במצוקה".

בגיל 19 הגיעה לישראל להתנדב בתוכנית "שראל" בצה"ל וגרה בקיבוץ כינרת, שם, כאמור, הכירה את נקש. "לב יהודי לאפריקה" הוקמה באופן רשמי בשנת 2008, ומאוחר יותר שינתה יערי את השם ל"אינוביישן אפריקה" מתוך החשש של האפריקאים שהיהודים באים להמיר את דתם. זה אולי נשמע מופרך, אבל אפשר להבין את החששות, על רקע פעילות של מוסלמים ביבשת, שהציעו לאוכלוסייה המקומית חשמל ומים בתמורה להמרת דתם.

משכת מהעמותה משכורת?

"לא. עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות. הייתי דיילת, נתתי שיעורים פרטיים, והיו לי חסכונות מהתקופה שבה עבדתי בפיננסים, כי על ההורים לא יכולתי להישען".

את מגייסת כסף גם בארץ?

"רוב הכסף מגיע מארצות הברית מתורמים יחידים, מקרנות ומתאגידים שאני מגייסת בעצמי. יש לנו משרד בניו יורק ומשרד בישראל, ורוב הכספים באים מצעירים שמגייסים עבורנו כסף באינטרנט, בני ובנות מצווה תורמים את הכסף מהחגיגה לבתי יתומים".

את בעלה, דיוויד, הייטקיסט ציוני שנדר לגור בארץ לפני שימלאו לו 40, הכירה בסמסטר האחרון ללימודים באירוע של ארגון יהודי בניו יורק. כבר באותו הערב הציע לה נישואין, והיא הסכימה: "התחתנו מהר, ושישה חודשים אחרי לידת התאומים עלינו לישראל והגענו למודיעין. רציתי להיות קרובה יותר לארץ, לטכנולוגיה ולמהנדסים. לפני תשעה חודשים ההורים שלי עשו עלייה וההורים של דיוויד נמצאים חצי שנה בארץ וחצי שנה בניו יורק".

את טסה לחו"ל לא מעט.

"ההורים שלו ושלי עוזרים עם הילדים, דיוויד תומך, וכשיש לי רגשות אשם כשאני עוזבת את הילדים, הוא אומר, הילדים שלנו בסדר. לכי תעזרי לילדים שאין להם".