ללכת בעקבות רובנס

איך רובנס היה מצייר את אנטוורפן לו חי בה עכשיו? אף שרוב חייו הוא לא היה צייר של נופים, מפתה לראות את העיר הבלגית התוססת בעיניו של הצייר הפלמי. בימיו היא הייתה "הניו יורק של ממלכת הבסבורג", כמו שסיפר לנו מדריך אחד, ואילו היום נדמה שמעטים מדי יודעים להעריך את העושר התרבותי והאופנתי העצום שהיא מציעה.

במיוחד בימים טרופים אלה, שבהם בלגיה הפכה לשם נרדף לקני טרור ולקיצוניות אסלאמית, נעים להיזכר שיש בה גם ערים מהיפות, התרבותיות והשלוות באירופה, ושעד לאחרונה נאלצה בלגיה להתמודד בעיקר עם דימוי של מקום משעמם ועם הטענה ששום דבר דרמטי אף פעם לא קורה בה.

הגענו לאנטוורפן לשבוע, בעקבות כנס שאליו הוזמן בן זוגי. את הימים שלפני הכנס החלטנו להקדיש למסע עירוני בעקבות פטר פול רובנס, הגיבור הגדול של העיר, הסופרסטאר שלה. הוא נולד בכלל בסייגן שבגרמניה, ב-1577. כשהיה בן 12, שנתיים לאחר מות אביו, עבר עם אמו לאנטוורפן (עבורה זו הייתה חזרה למולדת). הוא קיבל חינוך קתולי, אך במקביל למד ציור אצל המאסטרים הגדולים בעיר. כעבור שנים לא רבות הפך הוא עצמו למאסטר, ובאטליה שלו התמחה אנטוני ואן דייק, לימים צייר מפורסם בפני עצמו.

הבית שידע כל-כך הרבה

בגיל 23 עזב רובנס את ביתו ועבר להתגורר בצפון איטליה, שם למעשה החלה הקריירה המקצועית שלו. רק מותה של אמו, ב-1608, החזיר אותו לאנטוורפן, והוא נשאר בה עד מותו שלו - קרוב לשלושים שנה. הוא רכש בית לא רחוק משדרות מאייר (Meir) המרכזיות בעיר, ושיפץ והרחיב אותו בסגנון הבארוקי האהוב עליו, כנראה בהשפעת שנותיו באיטליה. הוא התגורר בבית עם אשתו הראשונה, איזבלה, ועם חמשת ילדיהם, ולאחר שנפטרה נישא לאחייניתה בת ה-16, הלנה, שממנה היו לו שלושה ילדים (הצעיר שבהם נולד שמונה חודשים לאחר מותו של רובנס).

הבית הזה, שידע וראה כל-כך הרבה, היה משיחת המכחול הראשונה של הטיול שלנו. כיום הוא מהווה מוזיאון ובו ציורים של רובנס, אך גם של אחרים, מתנות רבות שקיבל האמן לאורך השנים, בהיותו לא רק צייר אלא גם דיפלומט פעיל, ורהיטים מיוחדים שהיו בבעלות משפחתו.

הביקור מתחיל באגף חדרי המגורים והאוכל, עובר בסטודיו של הצייר ומסתיים בגלריית האמנות שבה הציג את עבודותיו ואירח חברים ופטרונים עשירים. הציור המפורסם ביותר בבית הוא דיוקן עצמי של רובנס, אך את עינינו משך דווקא הציור שלו שבו אדם וחוה מחליפים תפקידים במשחק הפיתוי - נראה שדווקא אדם מנסה לשכנע את חוה לעשות משהו. מעל הציור הזה הוצב ציור שבו המלאך גבריאל מודיע למרים שהיא עומדת ללדת את ישו, אולי ניסיון לחבר בין שתי סיטואציות שבהן הבשורה מגיעה מהגבר.

במשך כמה מאות שנים הבית החליף בעלים, אך נותר בידיים פרטיות. רק ב-1937 עיריית אנטוורפן רכשה את הבית, שיפצה אותו מן היסוד והפכה אותו למוזיאון. המסלול שעוברים בו מאורגן היטב, והוא מסתיים בחוץ - בחצר התחומה על-ידי קשתות בארוקיות שעיצב רובנס בהשראת המיתולוגיה היוונית, ובגנים המעוצבים שבהמשכה. בימים אלה הגנים עוברים שיפוץ במטרה להחזיר אותם לימי רובנס. העיצוב העכשווי, למעט הפביליון, נעשה על-ידי אחד מבעלי הבית בתקופה מאוחרת יותר. בינתיים, עד לסיום השיפוץ שאמור להתרחש בסוף 2017, אפשר להתיישב על אחד הספסלים ולהתמכר לשמש המפציעה מבין העננים.

האמן החשוב בדורו

יש האומרים שרובנס היה האמן החשוב ביותר בדורו, בוודאי בפלנדריה. הסגנון שלו מקוטלג כבארוק אקסטרווגנטי. הוא היה צייר פורה מאוד, שניפק אלפי ציורים - רובם דיוקנאות וסצנות מהתנ"ך ומהברית החדשה. הוא גם היה איש אשכולות, ששלח ידו גם באדריכלות, בעיצוב שטיחים, בייצור הדפסים ובאספנות, וכאמור, היה דיפלומט מוכר בחצרות המלכים של אירופה, שאף העריכו את יצירתו וסיפקו לו עבודה רבה.

מבית רובנס המשכנו ברגל - ועצרנו לפחות פעמיים בחנויות פרלינים כדי להצטייד בפצצות אנרגיה קטנות - אל מוזיאון פלנטין-מורטוס. המוזיאון ממוקם בביתו של כריסטוף פלנטין, המדפיס התעשייתי הראשון בעולם ומי שהדפיס לראשונה את התנ"ך עבור תושבי פלנדריה העשירים. לאחר מותו, בשנת 1589, עברה הבעלות לידי חתנו, יאן מורטוס, וממנו עברה הירושה המודפסת אל בנו בלתזר.

בלתזר מורטוס היה חבר טוב של רובנס עוד מימי בית הספר. לאורך השנים הוא הזמין מהצייר לא פחות מ-19 דיוקנאות של בני משפחתו. הוא גם הדפיס את האיורים שיצר רובנס לספרים שונים - ואלה מוצגים כיום במוזיאון. לכאורה, איור לספר נחשב הרבה פחות מציור ענק לכנסייה, אבל למעשה, אותם איורים שירתו את רובנס היטב, כיוון שהפכו אותו למוכר עוד יותר ברחבי אירופה של הימים ההם.

כמו שקורה לפעמים במבנים בני למעלה מ-400 שנה, רצפת העץ בחדרים הגדולים של המוזיאון חורקת מאוד כשדורכים עליה, ומכניסה פחד קל ללב המבקרים: שרק לא תיפול עלינו ההיסטוריה. וזו חתיכת היסטוריה: יש במוזיאון עותק מקורי של תנ"ך גוטנברג מאמצע המאה ה-15, תצוגה מרשימה מאוד של ספרים מימי הביניים, וכן הדפסים ביידיש ובאותיות עבריות (בזכות היהודים שהגיעו לעיר מפורטוגל). הרשים אותנו במיוחד חדר ההגהות, שמבלי לוותר על האסתטיקה מעוצב בצורה פונקציונלית מאוד כדי לייעל את עבודת ההגהה - שבימינו איבדה מעט ממעמדה, וחבל. המתעניינים בדפוס ימצאו כאן גם תצוגה של תהליך הדפוס בימים ההם - התחושה היא שלא הרבה השתנה עד לשנות ה-90.

בעיר ההיסטורית של אנטוורפן יש שתי כיכרות משמעותיות שאסור לפספס. הראשונה היא כיכר השוק הגדולה (חרוטה מרקט, Grote Markt), ובה בית העירייה הפומפוזי עמוס הדגלים, בתי הגילדות המרשימים ופסל הברונזה הגבוה של בראבו, הגיבור הרומאי שהשליך את ידו של הענק אנטיגון אל נהר הסחלדה הסמוך - כיוון שהשליט טרור על הספינות שעוברות באזור - והפך למציל העיר. היום אפשר לקנות פה פרלינים בצורת היד הזו.הכיכר השנייה, לא רחוק משם, היא הכיכר הירוקה (גרואן פלאטס, Groenplaats), שבמרכזה ניצב מאז 1843 פסל גדול של רובנס - עניין לא טריוויאלי בהתחשב בכל פסלי המצביאים המפארים ערים אירופיות אחרות. ככה זה כשאתה האזרח המפורסם ביותר של עירך.

ממש בסמוך לכיכר נמצאת הקתדרלה של גבירתנו, שארוכה יותר מהנוטרדאם של פריז בשישים סנטימטרים. למה? רק כדי להגיד "שלנו גדולה יותר". הכניסה עולה 6 אירו, אך שווה לשלם כדי להתרשם מההשקעה האדריכלית ומהשפע התרבותי.

הקתדרלה נבנתה בין המאות ה-14 וה-16, והצריח שלה מתנשא לגובה המרשים של 123 מטרים. בפנים יש ארבעה ציורים של רובנס, המפורסם שבהם הוא "עלייתה לשמיים של הבתולה מרים" (1625-6).

הם מסומנים במפה שמקבלים בכניסה, כך שלכאורה קשה לפספס אותם. למעשה, כל הציורים בקתדרלה הם ציורי דת מתחנות שונות בחיי ישו, שתלויים גבוה מדי, ולכן קשה להתרכז בציורי רובנס ולהבין את הגדולה שלו ביכולת לתפוס רגעים אנושיים.

אוצרות אמנות ושליטים נוכלים

הנקודה הבאה בסיור שלנו הייתה סנט פאולוס קרק, כלומר הכנסייה הבארוקית המוקדשת לקדוש פאולוס, הפטרון של המסדר הדומיניקני, שנבנתה בסוף המאה ה-16. בכניסה אליה יש גן פסלים מרשים המשדר עוצמה, ובו-זמנית משרה שלווה על המבקרים, עד שהם כמעט שוכחים שבאו אל הכנסייה.

זה לצד זה ניצבים 63 פסלים המתארים את רגעיו האחרונים של ישו בגולגולתא, על אחד מהם מופיעה המילה ג'רוזלם ועל אחר כתובת בעברית המפארת את ישוע. מצדה השני של גינת הפסלים ישנם בתי מגורים. ברגע שמבחינים בכביסה התלויה על החבל בחצר מתעוררים מהניתוק הספונטני, ונדמה שהקסם פג.

דווקא שווה להיכנס לכנסייה, הן בזכות ההדר שלה, והן בזכות הסיפורים שהיא אוצרת בתוכה. ב-1623 הגיע לאנטוורפן ציור של קרוואג'יו, "המדונה של המחרוזת". בהתערבות של רובנס הוחלט לרכוש את הציור תמורת 1,800 גילדנים (שווי ערך לכ-25 אלף אירו של ימינו) ולהעביר אותו לסנט פאולוס קרק. לאחר מכן הוא ארגן את האמנים הבכירים של העיר כדי שיציירו עבור הכנסייה 15 ציורים ברוח הציור הזה. ב-1786 השליט האוסטרי דאג שהציור של קרוואג'יו יגיע לידיו, וכך נשארה באנטוורפן רק סדרת "ציורי ההמשך" - אשר מאז ועד היום תלויים על הקיר הצפוני (למעט "הפסקה" קטנה בעקבות השריפה של 1968).

סיפור אחר הקשור לכנסייה הזו ולרובנס נוגע לציור "החזון של הקדוש דומיניק". ב-1794, במסגרת המהפכה הצרפתית, כבשו הצרפתים את אנטוורפן, חמסו את הציור ושלחו אותו לפריז. כעבור כ-15 שנה נפוליאון החליט לתרום אותו למוזיאון בליון, ושם הוא נשאר עד היום, למרות החלטה אירופית להחזיר אותו למקומו הטבעי.

אם לסטות לרגע מסיפורי רובנס, אחת מהחוויות המעניינות בכנסייה הזו התרחשה דווקא בחדר צדדי. את תשומת לבנו משכה תיבת מוזרה עם בועות זכוכית, ואחת העובדות הסכימה לגשת איתנו אליה, כדי לפתור את התעלומה. ובכן, מדובר בתיבה מלפני כמאתיים שנים, ובבועות הזכוכית שלה יש שיניים ועצמות של קדושים שונים. בזמנו היא הוצבה במיקום מרכזי יותר בכנסייה, ואנשים היו מתפללים לפניה ומרגישים קרובים לקדושים בזכות ה"מזכרות" הגופניות.

אותה עובדת, למרות היותה קתולית אדוקה, הודתה שהמנהג הזה נראה מוזר. היא שאלה מהיכן אנחנו, וכשאמרנו "ירושלים", אורו עיניה. ניכר שהיא ממש התרגשה מכך שאנחנו מגיעים מהעיר הקדושה. אחרי שהבינה שאנחנו לא קתולים, ציינה "אצלכם, היהודים, אין קדושים בכלל'" ומיד סיפרה שבנובמבר תגיע לעיר במסגרת מסע נוצרי שתעשה עם בעלה, וזו תהיה הפעם הראשונה שלה בישראל. התרגשנו יחד איתה.

סיפור מותו וכוסית לחייו

בלשכת התיירות של אנטוורפן מציעים כמה סיורים מודרכים לפי נושאים, וגם אנחנו הצטרפנו לסיור כזה. הדבר הראשון שהמדריך אמר לנו: אמנם נהוג לומר על הבלגים שהם אנשים נדיבים ונחמדים, אבל אין לי שום בעיה להודות בכך שתושבי אנטוורפן אינם כאלה; להפך - אנחנו סנובים, ויש לנו על מה.

בין הסיבות שמנה המדריך: אנטוורפן היא העיר השנייה בגודלה בבלגיה. היא מחזיקה בנמל השלישי בגודלו באירופה, והיא ממוקמת במקום הרביעי מבחינת בתי הספר המובילים בעולם לאופנה ולעיצוב. ב-1636 נפתחה בה האקדמיה לאמנות הרביעית בעולם - לפניה נוסדו רק האקדמיות לאמנות בפריז, ברומא ובפירנצה. אגב, ואן גוך למד באקדמיה הזו, אבל זרקו אותו אחרי שנה כי לא הלך בתלם, לטעמם.

התחלנו את הסיור בחצר הפנימית של אוניברסיטת אנטוורפן. היא נבנתה במאות ה-16 וה-17, לא מן הנמנע שגם רובנס הסתובב כאן עם חבריו. המאה ה-16 הייתה תור הזהב של אנטוורפן - באותה תקופה הדירוג האירופי לערים חשובות היה פריז, אנטוורפן, לונדון. נשמע קצת מוזר, אבל אולי ככה זה עם ערים מימי הביניים: אוהבים לספר בהן סיפורים.

אחר כך לקח אותנו המדריך לכנסיית קרלוס בורמאוס, שלפני שנשרפה ב-1718, היו בה 39 ציורי תקרה שצייר רובנס מאה שנים קודם לכן. בעבור העבודה הזו הוא קיבל סכום שווה ערך לכ-100 אלף אירו של ימינו, ואף שהיצירות התקבלו בהתלהבות, נציג הכנסייה ששילם לו את הכסף פוטר על סעיף "חריגה גסה מהתקציב". כיום יש בכנסייה רק קפלה אחת המאכלסת את עבודתו של רובנס.

את הסיור סיימנו, איך לא, על כוס בירה בלגית. הרמנו את הכוס לכבוד מפעל חייו של רובנס, שמת מכשל לבבי בגיל 63 בלבד. הצייר הפלמי נקבר באחת משבע הקפלות של הכנסייה הגותית סיינט ג'קובס, ומעל מצבת הקבר שלו תלוי ציור "גבירתנו והקדושים" שרובנס צייר בדיוק למטרה זו. המומחים טוענים שפני הקדוש ג'ורג' הם למעשה פניו של רובנס עצמו. ציוריו הרבים של האמן הפלמי מפוזרים במוזיאונים נחשבים רבים באירופה, וגם במוזיאון ישראל בירושלים, אבל אין כמו להתחקות אחר חייו במקום שבו בילה הכי הרבה: באנטוורפן.