צריך מחשבה לטווח הארוך

ההסכם בין האוצר להסתדרות לא יתקן עיוותים קשים בשוק העבודה

משה כחלון אבי ניסנקורן / צילום: אוריה תדמור ותמר מצפי
משה כחלון אבי ניסנקורן / צילום: אוריה תדמור ותמר מצפי

בדומה לכל טקס מוכר, גם הסכסוך המתפתח בין משרד האוצר לבין ההסתדרות, סביב הסכם שכר במגזר הציבורי, סופו ידוע מראש. הצדדים יגיעו להסכם, כל אחד יכריז על ניצחון התבונה, ויברך את הצד השני על שראה את האור, ומנע סבל מאנשים והפסדים נוספים למשק. כמו בכל מו"מ באוצר ובהסתדרות, כל צד יקריב משהו, ויקבל משהו; ובעוד שבועיים איש לא יזכור על מה בדיוק הוכרזה שביתה-כללית בשירות הציבורי.

אלא שהסכסוך הנוכחי צריך, בכל זאת, ללמד אותנו משהו על מצבו הקשה של שוק העבודה הישראלי. זהו שוק שיוצר עובדים עניים, שאינו מתמרץ גידול בפריון במגזרים רבים, ויוצר אי-שוויון המעמיק מדי יום. המצב הזה הוא תולדה של מדיניות מכוונת, אשר העדיפה עובדים עם פריון נמוך ושכר נמוך, אך גם תוצאה של הזנחה רבת-שנים מצד הממשלה וההסתדרות. בשם עקרון ה"גמישות" של שוק העבודה, העסקה של עובדי קבלן, כלומר, של העסקה פוגענית בשכר נמוך.

במשך שנתיים לא נחתם שום הסכם-קיבוצי במגזר הציבורי, מה שאיפשר לקבוצות חזקות להגיע להסדרים משלהן עם הגורם המעביד, ולעובדים החזקים לזכות לתוספות שכר בהסדרים "פרטיים". עתה מבקש האוצר להכניס את אותן קבוצות, ואותם עובדים, ל"הסכם מסגרת" שיבטיח שקט תעשייתי מצדן, וזאת במסגרת אי-תשלום תוספות רשמיות.

עוד מבקשים כעת האוצר וההסתדרות, כל אחד לחוד ושניהם ביחד, להתמודד עם כל אותם עיוותים ובעיות שהם יצרו בשוק העבודה, במסגרת של הסכם אשר עלותו השנתית 2.2 מיליארד שקל. הסכם, שמציע תוספות ממוצעות של 2.2%. מדובר ב"שמיכה" קצרה מדי עבוד כל מסכת העיוותים שהצדדים יצרו במשק הישראלי במשך שנים ארוכות.

הסכם כזה, גם אם עבורו משביתים את המגזר הציבורי, לא יטפל בעובדים המוחלשים, בעיקר עובדי קבלן, אשר ימצאו את עצמם מחוץ להבנות. הסכם כזה לא ימנע את המשך ההתחזקות של עובדים בעלי עוצמה, ואין בו כדי להגביר את היעילות והשוויון במשק הישראלי.

הבעיה היא, שהסכם כזה לא נולד כדי להתמודד עם הבעיות המבניות של שוק העבודה, אלא כדי לממש יעדים קצרי טווח של שני הצדדים. האוצר מבקש לכבול את הוועדים להסכם שמבטיח שקט תעשייתי בעתיד הקרוב; וההסתדרות מבקשת להוכיח שהיא מסוגלת להציג הישגים. זאת, על-ידי התמודדות עם ארגוני עובדים מתחרים, וגם מתוך מחשבה על מערכת הבחירות הבאה לתפקידי ההנהגה.

למעשה, יעדים כאלה אינם בלעדיים למשק הישראלי. מצבים דומים קיימים כמעט בכל המשקים התעשייתיים, שבהם נהוג מו"מ קיבוצי בין מעסיק ציבורי לבין הסתדרות עובדים. ובחזרה לישראל: יצוין, כי גם עובדים מאורגנים אחרים, אשר לא נכללים בהסכם, ייהנו מתוצאותיו הודות לצווי-הרחבה. אלא שגם כאשר מציינים זאת, חייבים לשוב ולהדגיש עד כמה ההסכם, לכשייחתם, יהיה תופעה שולית, כמעט לא רלבנטית, נוכח מצבו של שוק העבודה.

מה שנדרש למשק הישראלי אינו הסכם מסגרת כזה או אחר, אלא רפורמה של ממש בתנאי העבודה והשכר של המשק. רפורמה כזאת צריכה לשאוף להנהיג תמריצים אמיתיים לפריון, להביא לעלייה ממשית בשכר של מרבית שכבות העובדים, לצמצם עד למינימום אפסי את התופעה של העבודה הקבלנית, להביא להרחבה ולהעמקה ממשיות בתחומי ההכשרה המקצועית, להתוות מפת-דרכים לצמצום פערים, להעמיד אמות-מידה לקביעת השכר של עובדים בכירים.

מטבע הדברים, מדובר בתוכנית אשר טווח המימוש שלה הוא יחסית ארוך, וממנה אפשר היה לגזור הסכמים קיבוציים אשר משתלבים בה. הסכם קיבוצי מהסוג שהכרנו עד היום, יהיה לא יותר מגלולת סוכר לשוק עבודה חולה במחלה כרונית.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988