מירי רגב: "לא סתם קוראים לי בולדוזר"

החודש הושבעה לכנסת יעל כהן-פארן, פעילה סביבתית וחברתית ותיקה (המחנה הציוני), ובכך זינק מספר הנשים המכהנות בכנסת ובממשלה ל-32, שיא כל הזמנים. ניסיון לכנס את כולן לצילום משותף נראה קשה על סף הבלתי אפשרי. הן רצות ממקום למקום, מישיבת ועדה לישיבת סיעה, הצבעה במליאה, פגישה עם חברי מרכז, חברי מפלגה, וכן, גם מפגשים עם הציבור.

הרבה סיפורים יש על חברי הכנסת שלא עושים כמעט דבר מלבד לשמור על כיסאותיהם הנוחים, אבל אני פגשתי קבוצה של נשים אנרגטיות, מלאות מוטיבציה, כל אחת בנושא הבוער בנפשה. חלקן נכנסו לכנסת בזכות ראשי המפלגות שלהן, אחרות התמודדו על מקומן בבחירות פנימיות, אך כולן נדרשות להביא עמן כלים מדויקים שיבדלו אותן מאחרים, וייתנו ערך ייחודי לפעילותן. ביקשנו מהן להצביע על הערך שכל אחת מייצרת בפעילותה הפרלמנטרית או הביצועית, כשרה בממשלה.

"לא סתם קוראים לי בולדוזר. כשאני רוצה שמשהו ייעשה, אני לא אחכה", אומרת שרת התרבות, מירי רגב (ליכוד). "אני משימתית: קבעתי משימה, אני אלך ליועץ המשפטי, למשרדים הרלוונטיים, אני עצמי אעסוק בדברים הכי קטנים, כדי לא להתעכב בביורוקרטיה. אני רוצה צדק תרבותי כבר עכשיו".

- וכשהדלתות נראות חסומות?

"שנים שאני לומדת לימודי ימימה, ושם למדתי שהמציאות לא תשתנה, היא תמיד תהיה קשה, מסובכת, כולם יבואו אלייך בטענות, השאלה איך את מתייחסת למציאות הזאת ואיך את מרגישה. אם את הולכת בתחושה שאת עושה משהו טוב, או לא. כשיש משהו גדול, ייעוד, זה עוזר לעשות את התפקיד יותר טוב".

גם שרת המשפטים, איילת שקד (הבית היהודי), סבורה שהערך שלה הוא ביכולתה לגרום לדברים לקרות. "אני אעשה את כל הבירורים והבדיקות על מנת להזיז הרים, ואני יודעת לא לקחת ללב, יש שיאמרו 'עור של פיל'. אני גם טובה עם אנשים. לא משחקת משחקים, וכן קשובה לדעות שונות משלי.

"בממשלה אני מקדמת הלך רוח של פשטות בשילוב עם אמביציה. אני חושבת שנוצר רושם בציבור הישראלי ששרים לא מבצעים מדיניות באופן מספק. לי היה חשוב להגיע ממקום שמסיר חסמים או עוקף אותם, שלא מתרגש מהמילה 'לא'. צריך לדעת לפשט את הדברים, לדלג מעל המשוכות ולא להתרגש. צריך לדעת ליצור את החיבורים הנכונים בין הגורמים הרלוונטיים, ובעיקר כל הזמן להישאר בפעולה".

"ברגע שנכנסתי לפוליטיקה עירונית, כחברת מועצה וסגנית ראש העיר בירושלים, גיליתי שאני ממש טובה בזה, שאני יודעת להתנהל בשדות פוליטיים. אני יודעת להקים, לארגן, לעשות יש מאין", מספרת ח"כית רחל עזריה (כולנו). "בפוליטיקה את מנהלת תהליכים, לא אנשים. את צריכה לראות מה המקומות שבהם ייתכן שמה שחשוב לך ייתקע. נגיד, חוק החופשות, שבו הוספנו שני ימי חופשה. ברגע שהתחלתי לעבוד על החוק עשיתי ניתוח מי יכול להתנגד, באילו מקומות זה יכול להיתקע, ועשינו את כל המהלך בדרך של צמצום ההתנגדויות. צריך לדעת להתנהל, וגיליתי שאני יודעת לעשות את זה".

המומחיות

ח"כית רויטל סויד (המחנה הציוני) פעלה במשך למעלה מ-20 שנה כעורכת דין בעלת משרד עצמאי. "אני לוחמת ונלחמת, לוקחת את כל היכולות, הידע והכוח, את כל המוטיבציה והאמביציה שצברתי בעולם העסקים, ומייצגת את הציבור. אני רואה בזה המשך מאוד טבעי לעשייה הקודמת שלי.

"כל מי שעוסק בעריכת דין כל כך הרבה שנים, מכיר את החברה הישראלית על כל רבדיה, על כל החתכים והאוכלוסיות שבה. אני ייצגתי ערבים, דרוזים, ילדים של מנהלי מחלקות ופסיכולוגים ופסיכיאטרים ועורכי דין, וכולם הסתבכו במידה שווה. בזכות הידע שצברתי, הפכתי למועמדת המקובלת על כל האופוזיציה לוועדה למינוי דיינים. כך גם ניצחתי בבחירות לראשות הוועדה.

"כשניגשתי שם לדיון בפעם הראשונה, כולם דיברו ואני חיפשתי תכלס. לקח לי זמן להפנים שפה מדברים, ושלא את הכול אפשר לשנות ולהזיז. אני יודעת שיש תהליכים, לפעמים יש מפח נפש, אבל אני נמצאת פה למסלול ארוך, אני רצה מרתון. אנחנו ארבע חברות מתוך 11 חברים בוועדה, והצלחנו להניע מהלך שנתקע ארבע שנים - מינינו 22 דיינים חדשים, שישנו את פני בתי הדין בשנים הקרובות".

- איך הסתדרת עם המשחק הפוליטי, עם ריצוי בוחרים וחברי מפלגה?

"אני מחוברת לשטח ואוהבת אנשים. בזמנו רצו שאהיה שופטת, וזה באמת כיבוש פסגה בתחום שממנו אני באה, אבל מי שאוהב להיות חלק מהאנשים, לדבר איתם ולחבק אותם, לא יכול להיות שופט, שצריך לשמור על דיסטנס. אני לא יכולתי לחשוב על זה. בכנסת הקמתי את השדולה למען שלטון החוק, ואני נלחמת על מעמדו של בית המשפט העליון כשומר הסף האחרון של הדמוקרטיה, אל מול המתקפות שהוא עובר. אחד מהשופטים ניגש אליי ואמר לי שכיום אני הסנגורית שלהם, וזה היה רגע מרגש.

"מהמקום שממנו אני באה, מהעולם שאני מכירה כל כך טוב אחרי שייצגתי גם בני נוער, אני גם יודעת מהי אלימות ובריונות ברשת. זאת זירה שלא שוכחת, הכול נשאר בה לנצח. זה הפך לנושא שאני מקדמת ומעלה למודעות, ומובילה גם באמצעות חקיקה".

ח"כית ענת ברקו (הליכוד) הגיעה לכנסת אחרי שצברה ניסיון של שנים בתחום חקר הטרור. היא דוקטור לקרימינולוגיה וסגנית אלוף במילואים, מומחית בעלת שם עולמי בכל הנוגע לחקר תופעת המחבלים המתאבדים. היא מבינה כיצד הצד השני חושב ומתנהל, וכיצד יש להיערך מולו, ולכן נתפסת כבת סמכא ביטחונית - הצעות חוק שהגישה בנושאי צבא וביטחון זכו לתמיכה גם מלא מעט גורמים באופוזיציה. לא בכדי מונתה כבר בקדנציה הראשונה שלה לחברה בחמש ועדות משנה של חוץ וביטחון.

"אלה ועדות סודיות, שבהן אני תורמת מהידע שצברתי. הגעתי לפוליטיקה במסלול ישיר, דרך פנייה של ראש הממשלה, במטרה לתרום לחברה בתחומי ההתמחות שלי. כשהייתי מחוץ לפוליטיקה עשיתי מילואים ונתתי ייעוץ לצבא, אבל זה לא ברמה שאני יכולה לפעול בה היום. חשוב לי לקדם חקיקה נגד טרור, והחודש עבר בוועדת השרים חוק שלי שעוסק בפעילות קטינים בטרור".

ח"כית איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני) החלה את עבודתה הציבורית כשליוותה את יצחק רבין ז"ל טרום היבחרו לראשות הממשלה, ובהמשך במשרד ראש הממשלה כעוזרת ליועץ המשפטי. לאחר הרצח כיהנה כמנכ"לית העמותה לזכר רבין. אל הכנסת הגיעה אחרי שהייתה יו"ר ארגון הדירקטוריות בישראל.

"אני יודעת לנהל את החיים המנטליים שלי, אבל אני זוכרת בוקר אחד, שבו החשכתי את החדר, התכסיתי בשמיכה ושאלתי את עצמי מה אני עושה. הייתי שבועיים וחצי לפני הפריימריז הראשונים, וידעתי שאני צריכה לרדת מהכיסא האחורי.

"העובדה שהגעתי מהעולם העסקי והעשייה, בגיל 45, עם מטען של ידע, היא משמעותית. היום אני מתעסקת הרבה במניעת הסתה, בעיקר על רקע ההיסטוריה שלי עם רבין, ומטפלת בנושאים של זכויות אנשים עם מוגבלויות. למדתי שיש יכולת להשפיע מהאופוזיציה, רק צריך נכונות לטפל. עם זאת, הייתי צריכה להשתחרר מההרגל שאני אומרת משהו, ולמחרת הוא נעשה, כפי שהייתי רגילה בעולם הפרטי. לפעמים זה מאוד מתסכל".

יוצאות למאבק

ח"כית סופה לנדבר (ישראל ביתנו) מתמקדת בייצור ערך לעלייה הרוסית ולתושבי הפריפריה. "תמיד רציתי לשנות את העולם שאני חיה בו. חשבתי שאני יכולה לשנות. נולדתי, גדלתי ולמדתי בלנינגרד. בשנת 79' החלטתי ללכת בעקבות בעלי, שהיה רופא שיניים מצליח באוקראינה, ולעלות לישראל. משרד הקליטה שלח אותנו לאשדוד. בלילה הראשון היה לי כל כך קשה לראות את המציאות שנפלתי עליה. מסביבי רק חולות, חולות ועוד חולות. הגענו לחדר ריק בגודל 15 מ"ר וזה היה אמור להיות הבית שלנו. סגרתי את הדלת ואמרתי לבעלי: לאן הבאת אותי?!

"גרנו במרכז הקליטה, וחשבתי על החיים במדינה ועל זה שמגיע לנו לקבל דירה. באותו זמן התאבד עולה חדש מחיפה, שמענו שמתקיימת שם הפגנה והצטרפנו. בעקבות אותה הפגנה ביקשו ממני לעמוד בראש המאבק. אחריו קיבלנו 57 דירות וככה, באופן טבעי, התחלתי לעזור לאנשים. עסקתי בתחום החברתי, במציאת פתרונות דיור, הבאתי את קולות דוברי הרוסית - ואת כל זה לקחתי איתי לכנסת. ב-2017 תסתיים בניית בית חולים באשדוד בזכות מאבק שקיימתי".

ח"כית מירב בן ארי (כולנו) מביאה לכנסת את האקטיביזם. "באתי מרקע של יזמות חברתית, עבדתי עשר שנים עם נוער בסיכון והקמתי עבורם מרכזים לחינוך והעצמה. עברו אצלי מאות נערים, וממש שיניתי את חייהם ונתתי להם ערכים. חצי שנה לפני שהצטרפתי לפוליטיקה החלטתי שזאת השנה האחרונה שלי בעבודה הזו, כי חשבתי שהגיע הזמן לגדול. היו לי הרבה הצעות מהמגזר הפרטי, אבל דחיתי אותן כי רציתי לעשות משהו ברמה הלאומית. ב'נוער בסיכון' לקחתי על עצמי פרויקטים, אבל בפוליטיקה גיליתי שזה נורא קשה".

בן ארי חברה בוועדות החינוך והרווחה שרלוונטיות לתחום שבו צברה ניסיון, מבקרת במקומות שמלווים צעירים בסיכון, ומקדמת נושאים חברתיים. היא גם מכהנת כיו"ר ועדה חדשה, לטיפול בצעירים וצעירות חסרי בית. "זה דבר שאני מנסה לקדם שנים", היא מספרת.

- הפעילות בכנסת היא לעתים כפוית טובה. את מרגישה את זה?

"יש לי צליאק, ואני עובדת חודשים על הנושא הזה, אני הרי יודעת מה זה ללכת לסופר ולשלם כפול. היום התפרסמה כתבה בעניין, ויש לי שם ציטוט של שורה וחצי. זה ביאס אותי. זה לאו דווקא בשביל הקרדיט, אבל כבר שבעה חודשים אני מכתתת רגליים בין משרדי הבריאות, הרווחה והאוצר בשביל הצליאק, אז הייתי רוצה לקבל הכרה".

ח"כית יפעת שאשא-ביטון (כולנו) הגיעה לכנסת מקרית שמונה. "אני שמה על המפה את הגליל, חבל ארץ כל כך מיוחד שלא היה מיוצג בכנסת כבר 25 שנה. היה לי מאוד קשה להתרגל לקצב כאן. אני מהאנשים שחולמים בלילה ועושים בבוקר, כך התנהלתי כל החיים. כשהגעתי, הבנתי שלכל דבר יש את הזמן, הפרוצדורה והתהליך שלו. הוועדה לזכויות הילד היא הפינה המקצועית שלי, שם אני יכולה להזיז ולקדם דברים. אני מנסה לחשוב מחוץ לתבניות, לא הולכת עם העדר כדי לקבל כותרת".

"יאיר לפיד פנה אליי כי אני מנסה כל חיי לייצר דיאלוג בין קבוצות בחברה הישראלית", אומרת ח"כית עליזה לביא (יש עתיד). "אני מהלכת על ציר האמצע, על הגדר, מנסה להביא את הצדדים לדיאלוג. אני רוצה להביא שלום במתח בין דת ומדינה. הדבק בחברה נחלש, ואני רוצה לחזק אותו. הדבק יודע במצבים מסוימים להתחזק, כשאת מורידה גדרות בין קבוצות ומייצרת רגישות ביניהן".

מאמינות בשוויון

ידע והבנה בסוגיית השוויון במשק ובחברה מהווים אף הם ערך ייחודי. שרת הבריאות לשעבר, יעל גרמן (יש עתיד), מספרת כי "שוויון, ובעיקר מתן הזדמנות שווה, מובילים אותי בכל דרכי. כשהייתי ראש עיריית הרצליה הפכתי אותה לעיר הראשונה, והיא עדיין בין הבודדות שיש בה מינהל נשים במטרה לקדם נשים. אני לוחמת לזכויות אדם ושוויון בכל התחומים, ומצליחה לעשות זאת באמצעות העיקשות והאסרטיביות".

השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל (הליכוד), מספרת על הניסיון הייחודי שהביאה עמה לכנסת ולממשלה: "גדלתי בשכונת העיוורים בגדרה, הקראתי סיפורים ומכתבים לחלק מהם, ולמדתי להיות קשובה. החלטתי לסייע כמה שיותר בשינוי פני החברה, ולהפוך את מערכת החינוך לנגישה לכלל האוכלוסייה. בנוסף, כמי שהשלימה כמה תארים ועמדה בראש התאחדות הסטודנטים, אני מכירה את המערכת ויודעת מהם החסמים שעומדים בפני תושבי הפריפריה ובפני מי שידו אינה משגת. ברור לי שאת מרביתם ניתן להסיר על ידי לימודים חינם במוסדות להשכלה גבוהה ומימוש הפוטנציאל של ההון האנושי בישראל. היום הפעילות שלי מנסה לפתוח דלת לאקדמיה לעוד ועוד סטודנטים".

ח"כית מיכל רוזין (מרצ), מציינת שהצעות חוק בנושא השוויון שיזמה עוד לפני הצטרפותה לכנסת, הפכו בסופו של דבר לחוקים. "לאחר שהגעתי למקצועיות כל כך גדולה, להיות מומחית בנושאים שלי, שהם שוויון מהותי, גם בתעסוקה ובחינוך, אני מביאה איתי כלים שגורמים לכך שהשרים וחברי הכנסת האחרים מקשיבים לי באופן אחר, כי הם יודעים שאני באה עם ידע והבנה עמוקה.

"למשל, כשעסקו בחוק המישוש, הבאתי את הזווית המגדרית - העובדה שדיברתי על כך שמפגינות יוכלו להתלונן ששוטרים ממששים אותן, והשוטר יוכל לומר שמותר לו על פי חוק, האירה כיוון שלא חשבו עליו, מימין ומשמאל. היו ישיבות בוועדת הכלכלה שישבנו שעות על גבי שעות, למשל עם הרשות למלחמה בתאונות הדרכים, וכששאלתי על הזווית המגדרית, על נשים פוגעות ונפגעות, לא היו להם נתונים. הם פשוט לא היו במודעות.

"יש לי המון רגעי תסכול וכעס וייאוש, אבל לפני כמה שבועות בכיתי מהתרגשות בוועדה לקידום מעמד האישה, בדיון על הקמת גוף רבניות שילווה נפגעות תקיפה מינית והדרכת רבנים להתמודדות עם הפונות לבקשת עזרה. הרגשתי שהלכנו קדימה בעניין הזה".