משימת הכוח הכפול

במיקרוקוסמוס התחרותי, התזזיתי והציני של עולם החדשות, אין זה עניין שבשגרה להריע לקולגות שמסיימים משמרת. אבל באותו רגע זה היה משהו אחר. דואק, 52, הכתבת הכלכלית, נקראה להחליף מבזקנית שלא יכלה להגיע. 'עניין של כמה דקות, נתקענו, תעשי טובה ותבואי', אמרו לה. למרות שהיא לא מגישה חדשות, ואחרי התלבטות האם לוותר על שישי רגוע אחרי שבוע עבודה מטורף, היא הסכימה.

היא מצאה את עצמה נשאבת מיד אחרי המבזק לשידור חי ומורכב של יותר מארבע שעות. המחבל הסתובב ברחבי תל אביב, אווירת כאוס, כוחות משטרה ברחובות, כתבים וצלמים רצים אחריהם. ובתוך המהומה דואק מנסה לתווך את המציאות לצופים בבית, ועושה זאת בדריכות נונשלנטית, מנהלת את השידור מבלי שאיש יכול להבחין בדרמה שהתחוללה אצלה רגע לפני שעלתה לאוויר: בן זוגה היה אמור להיות במסיבה בפאב הסימטא בדיוק באותו זמן.

בהיסטוריה הקצרה של השידור המסחרי קיימת מיתולוגיה שלפיה כתב או מבזקן שמצא את עצמו באחד השידורים הראשונים מוביל שידור חי מהסוג הגרוע ביותר, ימצא את עצמו בעתיד על הכיסא היוקרתי של מגיש המהדורה המרכזית. כך קרה ליונית לוי, שדיווחה באחד השידורים הראשונים שלה על הפיצוץ באוניברסיטה בהר הצופים בירושלים, שם עובדת אמה, וכך קרה גם לדני קושמרו, שבמבזק הראשון שלו נאלץ לדווח על פיגוע טרור, מספר ימים לאחר מכן על אסון ורסאי, ובמהדורה המרכזית הראשונה שלו על הפיגוע במלון פארק. הוא כינה זאת "מזל רע", אבל לפי הכרוניקה הזאת, לא מן הנמנע שבעוד כמה שנים נראה את דואק מדי ערב בשמונה.

התזה הזו לא תפתיע אי אילו גורמים בתעשייה. דואק כבר מסומנת כהבטחה גדולה, וכיורשת של לוי. בתה של עיתונאית 'ידיעות אחרונות' נחמה דואק, החלה את הקריירה התקשורתית שלה כבר בגיל 12 בתוכנית החדשות 'חמש וחצי' של ערוץ הילדים, לצד ירון לונדון. בצבא שירתה בגל"צ ככתבת תחבורה ומשפט, וב-2011 הצטרפה לחברת החדשות של ערוץ 2 ככתבת 'תוכנית חיסכון'. לפני כשנתיים מונתה לכתבת הכלכלית של חדשות 2.

לאחרונה החלה להגיש יחד עם יונה לייבזון את הפינה החדשה במהדורה, 'ערך מוסף' (בהנחיית קרן מרציאנו). אל לייבזון, 26, שהובאה מגל"צ, פנו כבר לפני כשנה בהצעה להצטרף לחדשות ערוץ 2, אך היא סירבה. רק בסבב החיזורים השני הסכימה, ולפני כחמישה חודשים הפכה לכתבת הרווחה של הערוץ. בזמן הקצר שהן מגישות את הפינה כבר הספיקו, בין היתר, לערוך תחקיר על תוכנית הדגל של שר האוצר, משה כחלון, 'מחיר למשתכן', שבו התברר כי חלק גדול מהדירות שהבטיח נשארו רק על הנייר, לערוך תחקיר מעורר הדים על היחס המועדף שמקבלים טייקונים מהבנקים, לעומת האזרחים ה'פשוטים', ולחשוף את הבונוס שקיבל אביגדור קפלן בהיקף של כחצי מיליון שקל רגע לפני קריסת מגה.

הסיקור שלכן את משבר מגה עלה לקפלן חצי מיליון שקל.

דואק: "זה מסוג הסיפורים שאת מקבלת ואומרת 'אין סיכוי שזה נכון'. זה כל כך ממחיש את תחושת אובדן הבושה. כשפנינו אל החברה לקבל תגובה, הם לא כל כך הבינו מה הבעיה. הם ענו מבחינה עניינית שהכסף הגיע מהחברה הפרטית. היו אפילו מקורבים אליו שאמרו שמשכורת של 80 אלף שקל היא לא משכורת גבוהה ביחס לתפקיד שהוא עושה. רק אחרי יומיים-שלושה הם התעשתו והבינו שאולי מבחינה עניינית הם צודקים, אבל מבחינת הלך הרוח והתזמון לא הייתה כאן רגישות מספקת, שאי אפשר לאשר בונוס כזה במצב שבו מגה נמצאת".

איפה אתן מזהות את ההתנהלות הכי בעייתית במשבר של מגה ובזה של רמי לוי?

לייבזון: "כשחברה נמצאת במשבר, כל השכבות מתקלפות והסיפורים יוצאים החוצה. במקרה של מגה, וגם של רמי לוי, רואים בבירור שכשהחברות קורסות, העובדים נמצאים במקום האחרון, ואלו חברות שמתגאות בכך שהן מעסיקות המון עובדים ומתייחסות לזה כאל סממן של כוח ועוצמה. אבל האמת היא שבסוף הם בתחתית שרשרת המזון. כל אחד ידע לקחת לעצמו את הבונוס וליצור לעצמו זהות חיובית בתקשורת על חשבון העובדים, אבל במאני טיים שוכחים להתחשב בהם".

פריחת הכלכלה

הפורמט הכלכלי החדש נולד על רקע הקרב היומי בין מהדורות החדשות המרכזיות של ערוץ 2 וערוץ 10. בחדשות 2 התרגלו לנצח בקלות, להיות אדוני הבאזז, ובעיקר להיות זחוחים ביחס למתחרים. אבל ב-2013 הגיע גולן יוכפז לתפקיד המנכ"ל, ובספטמבר אותה שנה עלתה לאוויר סדרת הכתבות של מתן חודורוב 'היורדים החדשים'. הבינו שם שאנשים מגיעים בשמונה כשהם כבר רוויים בחדשות מהאינטרנט, הסלולר והרדיו, ולכן עדיף להביא להם מוספים על המצב החברתי-כלכלי.

"הפינות החדשות הן נקודת מפנה, הן הגדילו את נתוני הצפייה באופן משמעותי וצמצמו את הפערים בין שתי המהדורות", אומרים בערוץ 10. "בחציון השני של 2015 הצטצמם הפער בין המהדורות ל-10.4 נקודות".

בחדשות 2 ראו את האנדרדוג מרים את ראשו, וניערו את התפיסה הקיימת. בדצמבר הושק פורמט חדש 'ערך מוסף', מהלך שעורר עניין בברנז'ה. בחברת החדשות מאמינים שיש להם ביד זוג-אס. "יש לדואק ולייבזון המון תכונות 'עמית סגליות'", אומר בכיר בערוץ 2, "זה הדור החדש של העיתונאים, שמבין מהר ומוציא לפועל מהר, נמצא בכל מקום, מבריק, ומאוד רגיש לצורך לא לטעות, לדייק, בעיקר נוכח העובדה שגילן הצעיר והמראה שלהן לא עומדים לזכותן".

"מאז ימי המחאה החברתית, הנפח של סיקור תחומים כמו רווחה וכלכלה עלה פלאים", אומרת דואק. "בעבר לא היה סיכוי שהמהדורה תיפתח באייטם כלכלי, היום זה ברור מאליו. עכשיו שמים את זה בקדמת הבמה. הבנו שזה מאוד מעניין את הצופים, גם דברים שנראים 'יבשים' לכאורה, כמו בנקים, פנסיה ורווחה".

המחאה החברתית הייתה ב-2011, עבר קצת זמן מאז. אולי זו בעצם התשובה שלכם ל'אנליסט' ו'ברקוד' של חדשות 10?

"מתן חודורוב ונגה ניר-נאמן עושים עבודה מצוינת, אבל תחומי המיקוד שונים, אופי הפינות שונה. זה לא רק עניין של תפאורה, כי בסוף יש על המסך כתבת כלכלית, כתבת רווחה ופרשנית כלכלית (מרציאנו), שמביאות זוויות אחרות. בצרכנות אנחנו בכלל לא נוגעים. ניתן לצופים לבחור".

קל לעבוד על אנשים

אתן מסתובבות בשטח, רואות את הדברים שמאחורי הקלעים. איפה הפגיעה באזרחים הכי בולטת?

דואק: "המערכת הבנקאית היא אחד הענפים הכי בעייתיים במשק. לא סתם כחלון רוצה להוביל מלחמה בבנקים. בשבועיים האחרונים הראינו את העושק בעמלות המסחר ועמלות נוספות. זה מרגיש כאילו זה רק כמה אגורות, אבל זה מיליארדים. רווח חזירי.

"אני מסתובבת בשטח ורואה כמה קל לעבוד על אנשים. בבנק, כבר כשאתה פקיד אתה לומד את השיטות למכור ללקוחות כמה שיותר, ולא למכור להם מה שהם צריכים ויעבוד לטובתם. בסוף זו מערכת שבנויה מתמריצים לאותם פקידים, של חופשות ובונוסים. זה כמו מעלית. זה אולי מתחיל מלמעלה ויורד למטה, אבל הלמטה ממשיך למעלה ומגיע עד לצמרת של ההנהלה. זה ריקבון כולל".

ב'מגש הכסף' תקפו דווקא את ערוץ 2 על העלמה מכוונת מהאזרחים שטייקונים דופקים אותם - בגלל שבעלי המניות של הערוץ הם בעצמם הטייקונים.

"זה הפך בון טון לתקוף אותנו, למרות שהטענות לא מחוברות למציאות. לא הייתה הפגנה של מתווה הגז שלא היינו בה ושידרנו ממנה. סיקרנו את המתווה בצורה הדוקה, ויום לפני הדיון הקריטי ביותר, שגם ראש הממשלה הגיע אליו, חשפתי את העובדה שמערכת הביטחון לא הייתה חלק מגיבוש המתווה, ולמחרת נתניהו נאלץ להתמודד עם הראיות. חשפנו שהמדינה לא יודעת כמה גז יש בלוויתן. הגילויים שלנו פתחו מהדורות.

"מעולם לא קיבלתי טלפון או הוראה או הנחיה שלא לשדר אייטם. זה הכול פרי דמיונם של אנשים שמנסים להכפיש את שמה המקצועי של חברת החדשות של ערוץ 2. באחת ההפגנות, בזמן שאני מעבירה דיווח, נעמדים לידי שורה של אנשים וצועקים: 'עמליה, תשובה אישר לך לשדר מכאן?' (יצחק תשובה הוא מבעלי ערוץ 2, ח"ב). אבל מכאן ועד להגיד שהוא משפיע על התוכן? זה לא קיים.

"אנשים אוהבים להתאהב בתיאוריות קונספירציה, ולחשוב שאם באותו יום לא הייתה כתבה זה בגלל שתשובה התקשר, אבל לפעמים פשוט אין אייטם מספיק טוב או אין הצדקה. אני מעולם לא דיברתי עם תשובה. פגשתי אותו פעם אחת בחיי בפתיחת הבניין החדש של הבורסה בתל אביב. לחצנו יד, אמרנו נעים מאוד, וזהו".

קורה הרבה שמעירים לך הערות?

"כששואלים אותי בת כמה אני ואומרים לי שאני נראית צעירה, זה לא מעצבן אותי. אבל כשמעירים לי הערות על העבודה, ועוד הערות לא נכונות, זה יכול להוציא אותי מדעתי. כמו כשצעקו לי במהלך ההפגנה על מתווה הגז. מאוד קשה לי כשמנסים לפגוע באינטגריטי המקצועי שלי".

מה עמדתך האישית בנושא מתווה הגז?

"יש הרבה בעיות במתווה. הראשית היא עסקת היציבות, שאומרת שהמדינה מתחייבת במשך עשר שנים לא לשנות את עמדתה, ולסכל כל הצעת חוק שתנסה לעשות זאת. אין לזה אח ורע בעולם.

"יחד עם זאת, זה הגיע לנקודה שבה ההליכה אחורה היא על סף הבלתי אפשרי. באחת ההפגנות נגד המתווה שאלתי את ירון זליכה אם הוא חושב שמשהו ישתנה, והוא אמר שהוא לא מאמין שהמתווה יבוטל, אבל שהעוולות שזועקות ממנו כן ישונו. לצערי, זה לא קרה. גם סוגיית המחיר לא טופלה מספיק לעומק".

חברות הגז טוענות שהן קודחות כבר 30 שנה, מוציאות מיליארדים בלי לקבל אגורה מהמדינה, שמתעוררת רק כשיש כסף באופק.

"המדינה התרשלה בתפקידה במשך שנים, וחילקה זיכיונות בחינם, אבל כיום, ברגע המכריע, התפקיד שלה הוא לדאוג לאזרחים ולא לרווחי החברות. כל הביקורת על המדינה היא שזו חוכמה שבדיעבד. במבחן המציאות, המדינה כשלה בתפקידה בעשר השנים האחרונות. היא לא קבעה רגולציה כמו שצריך, לא פיקחה כמו שצריך, ורק כשמצאו גז נוצר המתווה. הוא, כאמור, לא אופטימלי, אבל איזו ברירה אחרת יש? להיכנס לבוררות בינלאומית של 15 שנה? זה תסריט שלא יקרה".

פוליטיקאים פחדנים

מה את חושבת על מה שעושים לנוחי דנקנר? זו רדיפה או ביקורת לגיטימית?

"את שואלת האם לפני שלוש שנים היו מגרשים את נוחי ממסעדה? אני ממש בספק. כל הסלתה והשמנה של המשק הישראלי יושבים בפרונטו, ואת לא רואה שזורקים אותם משם. יחד עם זאת לא צריך לרחם עליו. הוא גר בווילה של 45 מיליון שקל, אוכל במסעדות יוקרה, הילדים שלו מסודרים והוא נוסע במטוסים במחלקה ראשונה.

"הוא עובד עכשיו מאוד חזק על לחזור לזירה העסקית דרך אנשי עסקים בסין ובאירופה. המונח 'טייקון לשעבר' הולך מבחינתו להימחק בקרוב. טייקונים הם אנשים עם ביטחון עצמי בשפע, ונוחי לא האמין שייקחו לו את אי.די.בי. הוא באמת מאמין שגם אם הוא עשה טעויות בדרך, אלו לא היו טעויות קולוסאליות, וכל עוד זה תלוי בו הוא יחזור לעשות עסקים במיליונים. אין לו ספק בכך. זה עניין של מתי ולא של האם".

איך את מסבירה את זה?

"התחושה היא שבסופו של דבר כשזה מגיע לטייקונים הגדולים, ההתנהלות היא מאוד אישית. לראיה התמונה המפורסמת של נוחי ורקפת רוסק עמינח (מנכ"לית בנק לאומי) יושבים ביחד לקפה. מה הטענות של ראשי הבנקים? 'האיש חייב לי מיליארדים, שלא אפגש איתו?'. בסופו של דבר יש תחושה מאוד מתסכלת שמי שמקבל את ההחלטות, ולא רק בשוק העסקי, אלא גם בשלטון, אלה אנשים שבאים מקום של 'יש לי' ולא של 'אין לי'.

"להרבה מהשרים שמקבלים החלטות בענייני נדל"ן או, למשל, לגבי חוק שכירות הוגנת, יש דירות להשקעה ונכסים נדל"ניים. מישהו כמו שר הרווחה, חיים כץ, מחזיק דירה חמישית במספר, ואת אומרת: האם אנשים שרובם לא ידעו מחסור, בטח לא בשנים האחרונות, יכולים להתחבר למצוקות של הציבור? לא בטוח. קשה לי עם זה שאני לא לגמרי יודעת מה המניע של האנשים שאמורים לפעול לטובתנו".

איפה אתן מזהות את זה במשבר מגה?

לייבזון: "נכון לרגע זה עוד לא שמעתי את ראש הממשלה או שר האוצר מתבטאים בנושא. אין פוליטיקאי אחד שלא רץ לעובדים של מפעלי ים המלח בזמן המשבר. למה? כי זה היה בתקופת בחירות. אז המשקל של 140 העובדים היה כנראה יותר משמעותי מאשר של אלפי עובדי מגה, כי הטיימינג לא מתאים. אז אף אחד לא רוצה לקחת אחריות על המשבר.

"בכלל, אם מסתכלים על הנושאים שבהם מתבטאים פוליטיקאים בכירים, רואים שזה לפי הדבר שאיתו הם רוצים להיות מזוהים. אם יאיר לפיד, למשל, היה רוצה להיות מזוהה עם מאבק העובדים, הוא היה מתבטא - אבל הוא כנראה עשה שיקול קר ותקשורתי שלא לעשות את זה. אף אחד לא רוצה שאחרי הקריסה יבואו אליו בטענות. לכל אחד יש אסטרטג שאומר לו באיזה קו הוא צריך לדבוק, ועל מה הוא צריך לדבר".

פחדנים?

"כן".

מה זה יונה? תחליפי ליונית

לעומת דואק, לייבזון חדשה על המסך. "אני מתחילה עכשיו ללמוד את האישיות הטלוויזיונית שלי", היא אומרת. "זה עדיין מפתיע אותי שאנשים מעירים על המראה שלי, מה אני עושה עם הידיים תוך כדי שאני מדברת, או אם עשיתי שביל בצד ולא באמצע. אני יכולה להביא סיפור מדהים, אבל אמא שלי תסמס לי שהאוזן שלי יצאה מהשיער".

בכלל, הכול מפתיע את לייבזון. יש לה מבט תמים בעיניים, משתאה, כמו של ילד שחווה דברים בפעם הראשונה. גם העובדה שהתקבלה לגל"צ הפתיעה אותה. "בכלל לא חלמתי להיות בתקשורת. אמנם בבית ראינו חדשות והייתי צרכנית אקטואליה כבדה, אבל מעולם לפני גל"צ אפילו לא פגשתי עיתונאי. כשאמרו לי בבית הספר שכדאי לי ללכת למיונים אמרתי 'למה שיכניסו אותי? אני לא מכירה אף אחד שם'. גדלתי בראש העין. לארץ עלינו כשהייתי בת שנה, לפתח תקוה, כמו כל הרוסים. בגיל 5 עברנו לשיכון שהוא מובלעת בתוך ראש העין. שלושה רחובות, כולם רוסים".

אבל היא הלכה למיונים, והתקבלה. הדבר הראשון שאמרו לאמא שלה כשסיפרה בעבודה שהבת הולכת לגלי צה"ל הוא שהיא חייבת להחליף את השם. "מה זה יונה? אף אחד לא יבין את השם הזה, שתקרא לעצמה יונית". אבל יונה נשארה יונה. "תמיד כשאני מציגה את עצמי אני אומרת, 'זה יונה בשורוק'. המקור של השם הוא ליטאי, מהאלה יונו במיתולוגיה הרומית, שהייתה אלת הנישואין והפריון. להורים שלי לא היה מושג מזה, כמובן, אבא שלי פשוט אהב את המשוררת יונה מוריץ".

בפעם הראשונה שהיא הופיעה בטלוויזיה, חברת ילדות שגדלה איתה בראש העין כתבה לה הודעה בפייסבוק: 'את מביאה כבוד לשכונה'. "מאוד התרגשתי. אני לא מייצגת רק את עצמי, אלא הרבה מעבר. כל אלה שעלו בעלייה של שנות ה-90, והם בגיל שלי, כבר ישראלים לכל דבר. אני רואה את ההצלחה שלי בזה שאני כתבת כלכלה, לא כתבת לענייני עולים חדשים או רוסים. זהו, אני כבר חלק מהתרבות".

את אוהבת את זה שמזהים אותך ברחוב, אחרי האנונימיות של הרדיו?

"עוד לא מזהים אותי ברחוב. אני עוד לא שם, אבל זה לא מבאס אותי. בעיקר מדהים אותי האימפקט של הטלוויזיה. זה מוציא מאנשים אמוציות אדירות, הרבה יותר מאשר ברדיו. כל כתבה שאני עושה ויש בה ביקורת על מישהו, בין אם זה טייקון, הביטוח הלאומי או בנק, גוררת תגובות. הם לא מבינים איך העזתי להגיד עליהם משהו שלילי בטלוויזיה, כאילו שאם הייתי אומרת את אותו הדבר ברדיו זה היה פחות חמור".

מה נשאר איתך מהשיכון?

"מגיל קטן הייתי צריכה להיות המתורגמנית של ההורים שלי, והיה לזה חלק גדול בעיצוב האישיות שלי. כשהייתי בכיתה א' רמת הקריאה שלי ושל הוריי הייתה זהה. זה אילץ אותי להתבגר בקפיצה נחשונית. למעשה, העובדה שלא נולדתי ולא באתי מהעולם הזה של התקשורת, אלא הגעתי אליו במקרה, זה משהו שקל להזדהות איתו. אני לא רואה עיתונאים כמשהו זוהר, אני לא מסתנוורת מזה. זה הרבה עבודה קשה והתמדה. גם כשאני מקבלת מכתב מהבנק אני מפחדת שזו שוב הודעה על המינוס. למרבה האירוניה, במקרה שלי, זו גם יכולה להיות הזמנה לפתיחה של תערוכה".

"יונה רק צריכה זמן", אומר רינו צרור, מי שהיה המנטור שלה בגל"צ. "המעבר מסאונד לתמונה, מרדיו לטלוויזיה, הוא מעבר שלוקח זמן ללמוד אותו. אבל המנגינה היא אותה מנגינה".

מה היתרון היחסי שלה כעיתונאית?

"יש לה יכולת לעכל את מה שנאמר, ואז לייצר דיווח שמובן לכל אחד. בשנתיים האחרונות בגל"צ היא עשתה עבודה כזו, שנדרשו שלושה אנשים כדי למלא את המשבצת שלה. זו יכולת ייצור ברמה מאוד גבוהה. מבחינת הטלוויזיה, לא מספיק לבנות פורמט ולהציג נערות צעירות ונאות, צריך להראות תוצאות, ובזמן קצר הן הצליחו לעשות עבודה מדהימה. ואת זה אני אומר למרות שהעזיבה שלה גרמה לי לעוגמת נפש איומה".

דלתות מסתובבות

על המסך הן נראות רציניות ורהוטות. הן שולטות בשפת הגוף הטלוויזיונית עם המחוות המוכרות של החזקת העט, ההנהונים, הטיית הראש הידענית, ומילות הקישור הממלכתיות: "ובכן קרן", "חשוב להדגיש", "יש לומר". כאילו התבגרו מהר מדי לתוך התפקיד, נשאבו לאולטרה-מרתון קרייריסטי, ובדרך ויתרו על הטיול הגדול של אחרי הצבא, על ההתלבטות, על החופש.

אפשר לומר ששתיכן לא בדיוק מריחות כמו רוח נעורים. אתן לא מרגישות החמצה?

דואק: "זה דלתות מסתובבות. אני לא יודעת להגיד איפה הייתי היום אם הייתי נוסעת לטיול אחרי צבא, אם הייתי במקום טוב יותר או שלם יותר. בסוף, חברות שלי שהיו בטיול גדול אומרות היום שכיף לי שהתקדמתי בקריירה ומצאתי מקום עבודה יציב, כשחלקן עדיין ממלצרות".

לייבזון: "זה מאוד גל"צניקי לא לעשות טיול אחרי צבא. רכבת ההרים הזאת ממכרת - הריגוש, הסקופים, הצורך לחדש. ברור שזה מבאס לא לעשות טיול, אבל צריך לעשות את הוויתור".

מאיפה הדרייב?

דואק: "אני מאמינה שאנחנו נולדים עם אישיות מסוימת. יש דברים שראו עליי עוד בבית ספר יסודי: הייתי מצטיינת מנהלת, יו"ר מועצת התלמידים, השתתפתי במנהיגות צעירה ובסדנאות של אוניברסיטת תל אביב לילדים, והלכתי להמון חוגים. זה בא ממני, זה לא שדחפו אותי בבית, בסוף כמה אפשר לדחוף מישהו לעשות משהו שהוא לא רוצה?".

את קשה עם עצמך?

"מאוד. אם אני לא בתפוקה גבוהה בעבודה אני מרגישה חוסר מנוחה. קשה לי לחשוב על בטלה ואני לא סולחת לעצמי בקלות. עד היום, למשל, אני זוכרת את ההחמצה הגדולה הראשונה שלי כעיתונאית. הייתי כתבת תחבורה וקיבלתי טיפ על שני מטוסים שכמעט התנגשו מעל נתב"ג. במקום לבדוק עם מקורות צלצלתי לדוברת, שאמרה לי שלא היה ולא נברא. כעבור שלושה ימים, בעשרים לתשע בבוקר, היא מצלצלת אליי ואומרת שהיא מוציאה הודעה על כמעט תאונה. מסתבר שזו הייתה ה'כמעט תאונה' הכי חמורה בנתב"ג בעשר שנים. באותו רגע רציתי לקבור את עצמי, הרגשתי אכזבה נוראה, הייתי צריכה להסביר ולתרץ למה לא הרמתי את הסיפור, וידעתי שזה פשוט כי פישלתי. זאת הייתה חוויה מכוננת מבחינתי כעיתונאית. מאז אני תמיד מפקפקת בדוברים וגורמים רשמיים שנותנים לי תשובות. התפכחתי ברגע".

לא נשברת.

"לא. זה לא אני להגיד 'אני מחזירה את המפתחות'. אני יכולה להתבאס, להתאכזב, אבל לא ברמה שאני ארגיש שנגמר העולם".

איפה את כן מרשה לעצמך להיות פגיעה?

"אני מרשה לעצמי להיות רכה ופגיעה בבית עם הבן זוג שלי ועם המשפחה. במקצוע הזה את חייבת מעטה, אחרת חבל עלייך, אי אפשר לצלוח יום אחד".

לייבזון: "מבחינתי יונה בחיים האישיים ויונה העיתונאית הם שני אנשים שונים. בחיים הרגילים אני הכי פחדנית וסובלת מסינדרום ה'לא נעים' לי. בן הזוג שלי לא מבין איך אני יכולה לרדוף אחרי ראש הממשלה עם המיקרופון, אבל לבקש ממישהו בתור להיכנס לפני כי אני ממהרת - זה אין סיכוי.

"כשהייתי בת 12 אמא שלי אמרה לי: 'יונה, מה יהיה איתך בחיים האמיתיים? יאכלו אותך בלי מלח'. אבל כשאני יונה העיתונאית יש לי מסכה. למשל, בפעם הראשונה שעשיתי ראיון אישי בגל"צ זה היה עם סטנלי פישר, אז נגיד בנק ישראל, ביחד עם אילנה דיין. הייתי בת 20, רק מוניתי לכתבת כלכלית, ועוד עם אילנה הגדולה, אבל כשישבנו באולפן ביחד והתכוננו לראיון, התנתקתי מהמחשבות האלה. עברנו על התחקיר ועל השאלות והייתי כולי בתוך זה, כאילו אני לא חיילת פישרית שיושבת עם קוקו מרושל ליד עיתונאית שהיא מעריצה".

אמנון אברמוביץ' אמר באולפן שישי שהתקשורת עוסקת בפיטום אווזים, כדי לשחוט אותם אחר כך. זה נכון בעינייך?

"אולי בעבר זה היה ככה, אבל היום הדברים השתנו. היום מקרה כמו נוחי דנקנר, שהומלך ונחשב לגיבור לאומי ופנומן עסקי, כבר לא יכול לחזור על עצמו. הייתה התפכחות של התקשורת. אולי לפני שנתיים-שלוש זה עדיין יכול היה לקרות, אבל היום כולם שואלים שאלות.

"קחי לדוגמה את אבי כץ, שהביא את מהפכת קופיקס. הוא היה יכול להפוך לרובין הוד ולמושא הערצה תקשורתי. אבל גם אותו בדקו בציציות. היה סיקור חיובי והוא קיבל המון תקשורת אוהדת, אבל במקביל גם בדקו מה יש בסנדוויצ'ים שלו ומה קורה כשמגיעות רשתות ומנסות לחקות אותו, ומה בעצם הקץ' שלו. היום עושים הרבה פחות הנחות, גם למי שנראים כמו גיבורים שבאו להציל את הציבור. איבדנו את התמימות".