הערוץ הנטוש

לפני כחודש פורסמו מסקנות הביניים של ועדת פילבר, או בשמה הרשמי "הוועדה המייעצת לעניין הסדרת הרגולציה על שוק השידורים בישראל". הוועדה, שמונתה על-ידי שר התקשורת וראש הממשלה, פרסמה מסקנות ביניים שרוחן תואמות בדיוק את עמדת הממנה - יותר תחרות ופחות רגולציה. החלקים היותר דרמטיים במסקנות הם המעבר משיטת הזיכיונות לשיטת הרישיונות, התרה של תוכן שיווקי, הקלה על כניסה של גופי שידור חדשים, הקלה משמעותית בהתחייבויות על הפקות ותוכן לשחקנים חדשים, הטלת אחריות על תאגיד השידור הציבורי החדש (שבינתיים קצת הוקפא) ועוד. זכייניות ערוץ 2, ערוץ 10, ארגוני היוצרים, המפיקים וגם אנשי הפרסום כבר יצאו, כל אחד מהפוזיציה שלו, נגד מסקנות הביניים שיכולות לפגוע בהן. השבוע אמורים להתחיל השימועים במשרד התקשורת.

את עיקרי תפיסת העולם של שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת, ושל ראש הממשלה, אפשר לקרוא שחור על גבי לבן בעמוד 4 של מסמך ההמלצות בן 24 העמודים. תחת הכותרת "עקרונות על לרגולציה" מופיעה הכותרת הבאה, שמנסה להיות משחק מילים חינני, אבל לא ממש מצליחה: "כעומק התחרות עומק הדה-רגולציה", ומתחתיה ההסבר הבא: "על הרגולציה להתמקד ביצירת תנאים תחרותיים בשוק לטובת כניסת שחקנים חדשים מתוך כוונה שיציעו מוצרים מגוונים ושונים אשר ייתרו את הצורך ברגולציה מכבידה ופרטנית". כלומר, תפקיד הרגולציה הוא להיטיב עם "השחקנים" ולא להכביד עליהם, חלילה. תפקיד הרגולציה, כמו שמבינים אותו במשרד התקשורת (ובכלל) הוא לא להיטיב עם האזרחים, או הצופים במקרה הזה, אלא להיטיב ולהקל על אלה שמוכרים להם דברים. את כשלי השוק, טוען המסמך, תתקן התחרות. זו אינה עמדה משוללת היגיון לחלוטין, כמובן, תחרות היא דבר טוב ובריא. אבל כמו שאומרים הרופאים: יותר מדי מדבר טוב יכול גם להזיק.

ואכן, בין שלל הסעיפים העוסקים בסוגיות הגדולות של עולם התקשורת בישראל, מופיע בעמוד 9 סעיף קטן 5 ותת סעיף ה' כתוב כך: "תיבחן הפחתת הרגולציה הקיימת לספק טלוויזיה רב ערוצית בתחומים הבאים: שידורי ערוץ קהילתי, שידור בשפות שונות (בשפה הרוסית והשפה האמהרית וכיו"ב) וחדשות מקומיות".

מה משותף לשלושת התחומים האלה? ניחשתם נכון: פריפריה, אוכלוסיות מוחלשות, רייטינג אפסי. מה עוד משותף לשלושת התחומים הנ"ל? כולם משודרים באפיק 98: הערוץ הקהילתי. משמעות הסעיף היא ביטול החובה של יס והוט לממן את קיומו של הערוץ. נכון להיום, הן מזרימות לו ביחד כ-120 אלף שקלים בחודש, ומשרדי התקשורת והאוצר מזרימים עוד 1.5 מיליון שקלים בשנה. מיותר לציין כי בלי הוט ויס, אין ערוץ ואין שידור קהילתי.

השידור הקהילתי בישראל הוא בן שנות דור, ומהרגע שבו נולד, נדמה שמדובר במין עול שאיש לא רוצה לשלם עליו. בתחילת שנות ה-90 החלו שידורי הכבלים בישראל והארץ חולקה ל-31 איזורי זיכיון שהוענקו לשש חברות, שכל אחת מהן הייתה מונופול באזור שלה, וכל אחת מהן ניסתה כמה שיותר להתנער מחובותיה לפריפריה (ולחוק בכלל), ובכל זאת שידרו מהדורות חדשות ותוכניות מקומיות עד שבתחילת שנות האלפיים אוחדו לחברת כבלים אחת - הוט. זה קרה כשהגיעה יס.

הערוץ הקהילתי מצא לו מקום באפיק 9 בממיר, משם פונה ב-2002 לטובת הערוץ הרוסי "ישראל פלוס", ועבר לאפיק 25. ב-2006 הוגלה עוד במעלה הממיר לערוץ 98 ועכשיו, כאמור, לא ברור מה יעלה בגורלו.

תוכנית בארמית

הערוץ הקהילתי משדר 24 שעות ביממה בכל ימות השנה (למעט יום כיפור). משודרים בו 17,424 תוכניות ומשדרים בשנה, בעשר שפות, מתוכם למעלה מ-1,300 תוכניות וסרטים חדשים - היקף חסר תקדים אפילו ברמה עולמית, וכל זאת בתקציב שקטן מהפקת שתי תוכניות ריאליטי. הוא מבוסס על למעלה מעשרים אלף מתנדבים ומשהו כמו 130 עמותות וארגונים קהילתיים.

אז נכון, מצד אחד, הרייטינג פחות מאפסי (אם כי איש לא טרח מעולם למדוד אותו) והרמה לא אחידה - לפעמים היא מגרדת מלמטה את גבולות ההזיה - אבל מצד שני, הערוץ נותן פתחון פה ומסך לאוכלוסיות המודרות מהשיח הכללי ולבטח מערוצי הברודקאסט: עולים, מיעוטים, גמלאים, בעלי צרכים מיוחדים ועוד. יש אפילו תוכנית בארמית.

אפשר להסתכל על זה מכמה זוויות: אחת אומרת שמדובר בבזבוז כסף, שמה שלא מכניס - יוצא. השנייה אומרת שיש דברים חשובים לפחות כמו כסף. פלורליזם הוא אחד מהם ויש להקפיד עליו. נחשו מאיפה מסתכלת על זה הממשלה. נכון שאפשר לאמץ את עמדת ועדת פילבר ולטעון כי ה"שחקנים החדשים יציעו מוצרים מגוונים", אבל לא ברור אם זו יותר תמימות או יותר היתממות. מי ייתן לקבוצה של אנשים עם מוגבלויות לספר על חייהם אם לא יכריחו אותו? מי ייתן מקום למוזיקה עיראקית קלאסית, לתוכנית בענייני סוכרת או לשידור באמהרית - אם המדינה לא תכריח אותו?

ובעיקר, אפשר להסתכל על זה ממעוף הציפור ולראות איך גופי השידור מנסים להתנער מחובותיהם והמדינה, שנותנת להם את מבוקשם, מחלישה את הפריפריה. זה התחיל עוד בשנות ה-90, כשחברות הכבלים הראשונות עשו ככל יכולתן כדי למנוע מהפריפריה חיבור, נמשך עם הקיצוץ של החדשות המקומיות משבע מהדורות לשתיים לפני כשנתיים, ועכשיו הניסיון הזה. עזבו קהילה, עזבו מקומי - בואו שבו וצפו בשעשועון או בריאליטי המלאים בתוכן שיווקי. אפילו בוויכוח סביב מסקנות הביניים של הוועדה נשמע רק הקול של הגופים הגדולים - קולם של אנשי השידור הקהילתי לא נשמע גם כאן. אין להם לוביסטים.

הפנסיונרים בשטח

ביום ראשון השבוע אנחנו מגיעים למרכז השידור הקהילתי ברחובות, שאיכשהו הפכה לבירת השידור הקהילתי עם למעלה משבעים מתנדבים. באולפן הקטן והחמוד יושב הצוות לישיבת מערכת בנוגע למגזין החודשי "רחובוטיוי". יענק'לה שמעוני, רכז התקשורת הקהילתית; רחל גולן, "מפיקת העל"; ברוריה רוזנפלד, העורכת; מירי צרי, הכתבת ה"זריזה", וד"ר אמיתי הרץ, ביולוג ורקדן של ריקודי עם ("כן, כמו שאתה רואה אותו", אומרת גולן). המגזין הפעם יוקדש לנשים. תהיה כתבה של מירי על אישה הנלחמת בסרטן באמצעות מוזיקה אינדיאנית, וכתבות נוספות על אלופת הארץ בהרמת משקולות ועל שחקנית בת שבעים שמשחקת בעיראקית. "אנחנו מחפשים את הדברים היפים שלא שומעים עליהם", אומרת גולן. כמו למשל, פגישת מחזור של בני שבעים או כתבה על מדענית ממכון ויצמן שהיא גם גמדה. רייטינג כאמור אין, אבל ביוטיוב הכתבה הזאת גרפה למעלה מ-70 אלף צפיות, והיא לא הכתבה היחידה של הערוץ שהשיגה רייטינג כזה.

אפשר לצחוק על זה, אבל למעשה, הערוץ הקהילתי הוא התיעוד היחידי של חיי העיר. מתישהו, אולי, יהיה לזה ערך.

ד"ר הרץ מעדכן על הפרויקט שהוא מצלם כבר תקופה ארוכה: המעבר של השוק הישן ברחובות למשכנו החדש. יש שם ירקן אחד שגם מצייר, הוא מעדכן את עמיתותיו. תקציב הערוץ הרחובותי הוא כעשרים אלף שקלים בשנה בלבד, ואיכשהו מצליח שמעוני לייצר מזה ערוץ. יש תוכנית ראיונות בשם "דופיה", שזה הסלנג הרחובותי לצינור השקיה, יש תוכנית בשם "לא עוזב את העיר" המיועדת לחיילים משוחררים וכדומה. הכול מאוד תמים ומלא ברצון טוב ובתשוקה אמיתית. כולם, למעט שמעוני, פנסיונרים שעברו קורס מדיה של שבעה חודשים ומצאו את יעודם. "זה חיידק", אומרת גולן. "אנחנו באים ליהנות ולצחוק", אומרת רוזנפלד.

"פעם קהילה הייתה מושג גיאוגרפי", אומר שמעוני, "היום קהילה זה יותר עניין של מכנה משותף כמו להט"בים, תפוצה וכדומה". "זו חוויה כלל מקומית", מוסיפה גולן. "זה לבוא בבוקר ולהגשים חלום", מוסיפה צרי.

מה תעשו אם ייסגר הערוץ?

"יהיה חלל ריק. מאוד קשה", אומרת צרי. "אנחנו לא נוותר", מבטיח שמעוני.

מה תעשו?

"שלחנו למעלה ממאה מכתבים לוועדה, אולי גם נצא לרחובות. למדינה יש את המשאבים והיא צריכה לחלק אותם שווה לכולם. גם תקשורת היא משאב והסרה של זה תפגע בערכי הדמוקרטיה. הרי שלושה מיליון שקלים בשנה זה כלום, בהינף יד מעבירים פה עשרות מיליוני שקלים ממקום למקום בשביל אינטרסים פוליטיים, אבל אותנו מוכנים להקריב על מזבח התחרות והשוק החופשי. למי מפריע הערוץ הזה? כל מה שרציתי זה להשמיע קול, זה תמיד מה שהוביל אותי: לתת קול למי שאין לו. זו ישראל האמיתית".

כבר 25 שנה ששמעוני עובד בטלוויזיה הקהילתית, "יש לנו הרבה אימהות ואבות", הוא אומר, "אבל אנחנו תמיד נשארים יתומים בסוף. גם אחרי 25 שנה אין אלינו מודעות ואנשים פשוט לא מכירים אותנו. התקשורת לא יוצאת מתל אביב ומירושלים, פשוט לא מתייחסת".

מי מקבל הגנת ינוקא?

יובל כהן, מנכ"ל ערוץ 98, מכהן בתפקידו כבר ארבע שנים. הוא מגיע מהתוכן, לא מהכסף, בעברו היה דוקומנטריסט "וזה מה שמשך אותי", הוא אומר. "הגיוון, התוכן. נכון שאני לא יודע כמה צופים בערוץ בדיוק, אין מספרים מדויקים ואין תקציב למדוד, אבל זה לא פרמטר, בטח לא הפרמטר היחיד. הוא מראה לי מכתבים שנשלחו אל הוועדה - מיהדות איראן, אפגניסטן ובוכרה, מבחור עם אספרגר, מהאגודה הישראלית לסוכרת, מארגון גמלאי צה"ל, מאנשים עם צרכים מיוחדים, מעולים מרוסיה - כל הגופים האלה, הוא אומר, נמצאים בסכנת היעלמות. מהשיח, לא מהעולם. "אנחנו היחידים שנותנים במה למי שלא קיבל במה וגם לא יקבל".

ומה עכשיו?

"בינתיים אנחנו ממשיכים כרגיל, אבל מבחינתי הסעיף המדובר - 5ה' - הוא נורה אדומה רצינית. הוועדה אומרת שהתחרות והמגוון יפתרו את כשלי השוק. לדעת הוועדה, ככל שיש יותר שחקנים, יותר ציבורים יקבלו ביטוי. אבל מצד שני, אותו היגיון אומר שאם אין הצדקה כלכלית, אין שידור. אנחנו אומרים בדיוק ההפך: ההצדקה הכלכלית אינה חזות הכול. יש לנו פה תוכנית בארמית ליוצאי כורדיסטאן, מוזיקה קלאסית מעיראק, בארוק ומה לא. ולא רק הנושאים, גם העוסקים בהם. אנשים עם צרכים מיוחדים, גמלאים. אתה יכול להגיד: אם אין מספיק אנשים שאוהבים מוזיקה קלאסית עיראקית, אז לא לשדר את זה. אבל מצד שני, מה עם האנשים שכן רוצים את זה? לא מגיע להם לקבל? הרעיון הבסיסי הוא שאם אתה מיעוט - אתה יכול לשדר למיעוט שלך, זו כמעט זכות יסוד חברתית".

ואותה משתיקים.

"אתה אמרת משתיקים".

ומה אתה אומר?

"אפילו לא נותנים את המינימום. התקציב שלנו הוא בדיחה - שנה שלמה בעלות של שתי תוכניות ריאליטי. מה שבטוח, יש פה מגמה ברורה - אפשר לראות את המדינה מושכת את ידיה מהאחריות שלה לייצוג של מיעוטים. אם המדינה לא תחשוב שתפקידה לדאוג לייצוג הזה - הוא פשוט ייעלם, אבל גם זה תפקידה. וזה החשש. למרות שכרגע לשון מסקנות הביניים של הוועדה מאוד עמומה, מה גם שלא ברור מה יהיה עם תאגיד השידור הציבורי. כרגע הכול תלוי באוויר".

אף שהוט ויס להוטות להיפטר מהערוץ - זה עולה להן כפול: זה גם האפיק עצמו, כלומר רוחב הפס, שעולה להן, וגם הכספים שהן מעבירות. למרות זאת, לכהן אין טענות אליהן. "הן תמיד היו אדיבות ויעילות", הוא אומר.

"הוועדה", אומר כהן, "מדברת על הגנת ינוקא לגופים כמו סלקום ופרטנר. הם ינוקא, אתה מבין? ומה עם הגנה לחלשים? לבאמת חלשים שבחברה? יש פה נכס חברתי ותרבותי שעלול להיעלם. גוף מסחרי מקבל הגנה, אבל האזרחים לא".

וולקאם טו יזראל.

"יש משהו בניאו ליברליזם", אומר כהן, "שלכאורה מדבר בשפה ובמונחים שמיטיבים עם האזרחים - תחרות, שוק חופשי וכדומה. הפחד שלי הוא שהם באמת-באמת חושבים שזה מיטיב עם הציבור. באים לברך, אבל יוצאים מקללים. אין פה רוע, וזה מה שהכי נורא בסיפור הזה בעיניי - זו חוסר ראייה של המציאות ושל המיעוטים שהשוק פשוט דורס אותם, ולא רק בטלוויזיה. זה כל הסיפור".

פנינו למשרד התקשורת לשמוע מה יש לו להגיד על הדברים. דובר המשרד, יחיאל שבי, גילה אמנם אמפתיה לערוץ למרות חוסר התוחלת הכלכלית שלו והסכים כי הדבר המתאים ביותר יהיה לשלב אותו בטלוויזיה החינוכית או בתאגיד השידור הציבורי, ואולי בכלל במימון של המשרד לשוויון חברתי, אבל תגובת המשרד הרשמית, מלאת האמפתיה, הייתה: "טיעוניהם ייבחנו במסגרת השימוע".

וזה באמת כל הסיפור. אם ייסגר הערוץ הקהילתי, סביר להניח שגולן, צרי ורוזנפלד ימצאו מקום אחר להתנדב בו ויתגברו על העצב. גם העיראקים הזקנים ודוברי הארמית, אני חושש, יתרגלו. וגם לבעלי הצרכים המיוחדים תימצא תעסוקה אחרת. אז אף אחד לא יעשה כתבה על השוק של רחובות, ביג דיל. חולי סוכרת? שיסתכלו באתר של קופת חולים. בני נוער? שיילכו ליוטיוב. עולם כמנהגו ימשיך לנהוג, זה תמיד ככה. אבל החברה תיפגע, כי חברה שלא דואגת לחלשים שלה - ולא רק בתרופות או ברווחה - היא חברה פגועה.