חוזרים לשורשים

"אני מדמיין את אלוהים חוזר לכדור הארץ ורואה מה עשינו והוא צועק: 'מה זה?! מה לעזאזל עשיתם?! מה עשיתם לדובי הקוטב?!' למה הם חומים?!'. והאדם אומר לו, 'אממ... זה נפט... בשביל נפט'. 'בשביל מה אתה צריך נפט?!'. 'אמממ... כי הייתי צריך להגיע מהר ו...'. 'מה זאת אומרת להגיע מהר?! לאן?!'. '...לעבודה'. 'מה זה עבודה? למה אתה צריך את זה?'. 'כסף'. 'בשביל מה?!!'. 'לאוכל...'. 'אוכל?! שמתי לכם טונות של אוכל על האדמה! תירס וחיטה ומלא דברים. רק להרים ולקחת! נתתי לכם את זה בחינם!'".

(לואי סי.קיי, מתוך המופע, oh my god, בעיבוד קל)

אנשים שבתקופה הזאת של השנה מחליפים בין בגדי חורף לבגדי קיץ ויש אנשים שמחליפים את גידולי החורף בגינת המאכל ומתכוננים לשתילת ירקות הקיץ - כמו משפחת יאזמה בחדרה. רמה, אם לשלושה בנים, מתרגשת לקראת הפעם הראשונה שבה תשתול את העגבניות ואת המלפפונים הראשונים לעונה, תוך תמיכה טלפונית של הגנן יוחאי מלול, מחברת העץ הנדיב, שהקים עבורה את הגינה. "זה כמו לגדל כסף", הוא אומר. "משפחה ממוצעת עם מרפסת יכולה להשקיע בין 5,000 לעשרת אלפים שקלים ולכסות את כל התצרוכת של הירקות בשנה. זאת השקעה שמחזירה את עצמה".

הגינה של משפחת יאזמה, חלק מטרנד בן כמה שנים המכונה "חקלאות אורגנית" (ועד לא מזמן הייתה ידועה יותר בכינוי "חקלאות גגות"), היא רק נדבך אחד למגמה הולכת וגוברת של חיזוק הקשר בין אדם לאדמה, ובעיקר של האדם העירוני. עכשיו, כשהחורף עושה סימנים אחרונים והארץ פורחת, אפשר לראות את זה כמעט בכל פינה: סיורי ליקוט מלאים שבוע מראש; גינות מאכל פורחות בבתים פרטיים, במרפסות או בחצרות משותפות; ובהתאם גם פלח שוק של בעלי מקצוע שמציעים את השירות הספציפי.

תוסיפו לזה סטארט-אפים שמנסים לתת מענה לאתגרי הגידול, ומיזמים קהילתיים של שבילי אכילה, שכונות "אכילות" (כלומר: מרחבים אורבניים שיש בהם צמחייה המיועדת למאכל); יערות מאכל; ואפילו מיפוי מחתרתי של עצי פרי בתל אביב - ותראו שעם ישראל פיתח תיאבון בריא למזון בריא.

סקר שנערך על-ידי חברת נייצ'ר טק - המייבאת ציוד הידרופוניקה (גידול ללא מצע אדמה) ומפעילה מגזין אינטרנט מאיר עיניים בנושא זה - ניסה לאפיין את פרופיל המגדל הישראלי של גינות המאכל הביתיות. "בסקר השתתפו 378 משתתפים", מספרת סוזי מימון, עורכת התוכן באתר. "86% ענו שהם עושים את זה כתחביב ופנאי, 63% ענו שהם עושים את זה מטעמי בריאות כדי להימנע מריסוסים, 46% ענו שהם מגדלים ממניעים אידיאולוגיים ו-20% ענו שהם מגדלים גינת מאכל בבית ממניעים כלכליים".

כמה מוציאים על גידול ביתי?

"61% ענו שהם מוציאים עד מאה שקלים בחודש; 23.5% מוציאים בין 100 ל-300 שקלים בחודש; 11% מוציאים 600-300 שקלים בחודש; ו-3.5% מוציאים למעלה מ-600 שקלים בחודש, כנראה גם על גנן ועיצוב גינה".

לא מעט.

"נכון, ובגלל זה שאלנו אם האנרגיה והכסף שווים את התוצאה: 69% אמרו שאין כסף שיכול לקנות את התחושה שהגינה נותנת להם. אנחנו רוצים להכניס את גידול המזון לתוך הבתים. זה מתאים גם לאנשים שיש להם רק חלון או מרפסת קטנה ולעסקי המזון ברחבי הארץ. יש תנועה לכיוון גידול המזון במיינסטרים, וזה משמח אותנו מאוד".

בימים אלה, מספרת מימון, נבחן גם שיתוף פעולה בין החברה לרשת בתי קפה בתל אביב - לגדל את הירקות של בית הקפה במקום. ניצנים של הטרנד ניתן למצוא כבר היום במסעדות, בסופרמרקטים ובבתי קפה שנותנים לביטוי "חומרי גלם טריים" משמעות חדשה.

דמוקרטיה של המזון

האם אנחנו אנחנו עדים למהפכה של חקלאות אורבנית שתשנה את פני הכלכלה ואת צריכת המזון? ד*ר רפי גרוסגליק, סוציולוג של המזון ופוסט-דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת ברנדייס בארצות הברית, המתמחה בתנועת המזון האורגני, סבור שכן. לדבריו, הגל הנוכחי הוא חלק ממגמה של תנועת ההתנגדות לתיעוש החקלאות.

"האוכל שלנו הפך לסחורה שנשלטת על-ידי תאגידים ומונופולים", פותח גרוסגליק בניתוח המגמה. "אנחנו לא מצליחים להבין מה עומד מאחורי האוכל, מי הכין ומה הכינו לנו. התפוח יפה, אבל אין לך מושג מי גידל אותו ואם זה בריא או מרוסס. כך נולד גל ההתנגדות לתיעוש של המזון, ובתוך הגל הזה, יש ניסיון לייצר דמוקרטיזציה של האוכל".

למה הכוונה?

"הרעיון הוא לחבר בין יצרני האוכל לצרכני האוכל, להכיר את המגדלים, ובשלב הבא לייצר בעצמך את האוכל וכך להפקיע את השליטה על ייצור המזון מתאגידי המזון. כל אותם מיזמים מדהימים כמו גינות המאכל או יערות המאכל מבקשים להחזיר את הדמוקרטיה לאוכל".

והם מצליחים, לדעתך?

"אחת הבעיות שעולות היא הצדק של האוכל במובן הזה שמי שנחשפים לרעיונות האלה, שהם מעשים תרבותיים שמגיעים מהמרחב הגלובלי, יהיו משכבה עירונית, משכילה, מבוססת ומאוד מסוימת. אז מנסים לחבר בין המיזמים ובין אזורים מוחלשים ויש ניסיון לקרב, אבל אלה ניסיונות מוגבלים ולא מספיקים כדי לחלחל לכל השכבות החברתיות. ואז נוצר מצב שהאוכל הטוב מגודל בצורה פרטית ולא מרוססת רק אצל חלק מהאוכלוסייה.

"במידה מסוימת, המיזמים האלה מעודדים את היוזמה הפרטית, וכך הם פותרים את הגופים הציבוריים שאמורים לשלוט במערך המזון שלנו מלמצוא פתרונות. בשם הדמוקרטיזציה של האוכל אנשים פרטיים עם יכולת, השכלה וידע מהווים, במובן מסוים, השתקה או פתרון למי שאמור לשלוט בזה, ואין תביעה מהממשלה שאחראית לכל הקולקטיב לשנות את מערכות המזון שלנו מהבסיס".

לשקם את הסביבה

אכן, תל אביב היא כנראה המקום הפורח ביותר מבחינת מיזמי החקלאות האורבנית, עם הגג הירוק של דיזנגוף סנטר, ומיזמים כמו יער מאכל בדרום העיר וכינון שבילי אכילה ברחובותיה.

"זאת התעוררות אמיתית", חושב בני ליפשיץ, הבעלים של "גינה מזינה", עסק להקמת גינות מאכל, ומי שמטפח עם שותפו אלכס צ'מודנוב גינת גג מוריקה ושופעת בלב העיר עם כרוביות ביישניות, ירקות ממשפחת המצליבים, עלים ירוקים, פירות ועוד.

"גינה מזינה היא מין היפוך של החיים הקודמים שלי", הוא מספר, "עסקתי בבישול והייתי מאחורי הסכין והמחבת עד שחשתי שובע ואובדן משמעות. התחלתי ללמוד פרמקלצ'ר וחקלאות בת קיימה והקריאה המיידית הייתה להשתמש בידיים בלב המרחב האורבני".

הסוד לגינת מאכל משגשגת, מספר ליפשיץ, הוא במגוון: "הגינה היא משהו חי ונושם ולא מכילה רק ירקות. יש פורחים עונתיים ופורחים רב שנתיים, הרבה צמחי מרפא וצמחייה ארצישראלית כדי למשוך מאביקים מסוגים שונים ולמשוך כל מיני יצורים שונים ומשונים כדי לייצר שטח בריא. הרי אחת מתופעות הלוואי של החקלאות המודרנית זה שחיקה של הקרקעות, האוויר והמגוון הביולוגי החי. בפרמקלצ'ר מנסים לספק לבני אדם את כל הצרכים שלהם, ובמקביל לייצר שיקום של הסביבה. לגדל מזון מבלי לרסס, לעקור ולהרוס שטחים שלמים".

זה אפשרי בקנה מידה גדול?

"היום יש כבר מספיק ידע ואנשים שיודעים איך לעשות את זה. יחד עם זאת, ברור שגינות מאכל הן לא הפתרון למשבר גלובלי של רעב עולמי כמו שהאקדמיה מנבאת לנו".

צפוי לנו משבר של רעב עולמי?

"לפי האקדמיה, כשיהיו 13 מיליארד בני אדם בעולם לא נצליח לספק לעצמנו מזון ולכן נצטרך להשתמש בטכנולוגיות של הנדסה גנטית. אבל אנחנו, בעולם הפרמקלצ'ר, כמובן לא מסכימים עם התפיסה הזאת ומאמינים שיש מספיק אוכל לכולם, הוא פשוט לא מחולק בצורה הוגנת".

אם זאת התחזית, אז בכל מקרה כדאי לדעת איך לגדל מלפפונים.

"ככל שנדע לעשות יותר דברים בעצמנו נצטרך פחות להוציא כסף כדי שמישהו אחר יעשה זאת עבורנו. אנחנו לא לגמרי שם, כי אנשים מתרוצצים בעבודה ועם הילדים ואין זמן לטפל בגינה, אבל האמת היא שאם נבין את מידת החשיבות של גידול המזון לעצמנו - אם זה בשביל הבריאות שלנו או בשביל הבריאות של הקהילה - נירתם למשימה ונקדיש זמן ומשאבים. נבין גם את הערך המוסף של לקום ולעבוד בגינה וכמה זה מבריא, וכמובן איך התוצרת החקלאית המקומית היא יותר איכותית מכל מזון אחר".

יש גם הצהרה פוליטית באקט הזה?

"רוב האנשים מספקים לעצמם את הצרכים דרך גופים מאוד גדולים שמנהלים את הכלכלה העולמית והם גופים דומיננטיים. אז לא נוכל באופן מיידי לשתק את הגופים ולייצר צדק כלכלי וסביבתי בשביל האנושות, אבל אנחנו יכולים, על-ידי צעדים קטנים, כמו גינת מאכל בבית, לחתור תחת המערכת. לכן זה אקט מהפכני לעשות גינת מאכל, זאת מחאה לא אלימה, כי המשמעות היא שאני לא צורך יותר מהתאגיד המפלצתי, ואני מספק לעצמי את הצרכים שלי".

חינם בטבע

גם צמחי הבר שגדלים פרא ברחבי העיר או בשטחים הפתוחים בפאתיה הפכו לאופציה קולינרית וחווייתית, כפי שמלמדת אביבית (ג'וטי) ברקוביץ', שמדריכה סיורי ליקוט כבר שלוש שנים. "הליקוטים שלי מפוצצים", היא מדווחת. "בכל סוף שבוע יש לי סיור ליקוט ברחבי הארץ ומשתתפים בו בין חמישים לתשעים אנשים. יש מדריך על כל 25 משתתפים, ככה שלא מרגישים את העומס. אני היחידה בארץ שכל מה שאני עושה זה להדריך סיורי ליקוט. אני נמצאת בסיטואציה שאני לא צריכה לעשות שום דבר אחר, מרוויחה יפה, תודה לאל, וגם אין לי זמן לעשות שום דבר אחר, כי יש לי שיעורים פרטיים ואירועים. לפעמים גם צריך לנוח".

ברקוביץ', עד לא מזמן עובדת היי-טק במשך 14 שנים, מספרת על האבולוציה של הטרנד: "עד לפני שנתיים התחום היה פחות נגיש לאנשים והוא לא היה בתודעה הציבורית. לפני שנה זה התחיל לגלוש מהחוגים של ההיפים והאנשים שחיים בטבע לקהל הרחב, ועשינו פריצה שיווקית כשהבנו את החשיבות של השפה. עשינו את הסוויץ', ובמקום לכתוב לאנשים שהם מוזמנים 'להתחבר לטבע' אנחנו מדברים על 'פינוק בטבע'. בשביל זה הם באים".

ברקוביץ' מתגאה בתבשילים מעוררי תיאבון שמשלבים את צמחי הליקוט מהשטח שמהם סועדים המשתתפים, "אנחנו מרימים פויקה (סיר ברזל לבישול בשטח) ואני מכינה מלא אוכל. נורא חשוב לי שאנשים יטעמו את הצמחים גם בסלט, גם במוקפץ וגם בקדרה. למשל, סרפד זה צמח מאוד בריא, הוא מולטי מינרל של הטבע ומשפיע על מערכת החיסון, אבל הטעם שלו הוא לחובבי הז'אנר, לכן אני מראה איך לשלב אותו בתוך קדרות כך שהוא ישפיע על הערכים התזונתיים אבל לא על הטעם, ואז אני, כאימא, נותנת בוסט מטורף של מינרלים לילדים שלי, שלא מרגישים שהם אוכלים ירוק".

בריא זה בטוח. ומה לגבי חסכוני?

"בסיור ליקוט את מגלה גם כמה כסף אפשר לחסוך. אני חוסכת לפחות 200 שקלים בחודש על עלים כאלה ואחרים. לדוגמה, אני אוהבת ארטישוק ירושלמי, שהוא שורש שעושה קשיים בעיכול, ואילו לגדילן, שזה מין קוץ עם עלים ירוקים ועורקים לבנים, יש שורש בטעם כמעט זהה לארטישוק הירושלמי, ובמקום לגרום לנפיחות הוא מנקה את הכבד והוא חינם בטבע.

"עכשיו תתחיל עונת הקטניות", ממשיכה ברקוביץ' בנמרצות, "ורואים את האפונה, ממש כמו של סנפרוסט, שאפשר לאכול ישר מהגבעול. אנשים מגלים כמה צומח ליד הבית שלהם, בעיקר אנשים שעושים הליכות ואומרים, 'אני עובר על-יד זה כל יום ולא ידעתי שאפשר לאכול את זה'; או ילדים שהולכים בטבע ואוכלים פרחים. אז רוב הילדים אוכלים חמציצים, כי רק את זה מכירים, אבל אחרי הסיור יש עוד עשרה סוגי פרחים שהם יכולים לאכול".

כמה מזה באמת נכנס למטבח?

"אנשים משלבים יותר מהמלוקט במטבח והופכים את זה גם לבילוי משפחתי. מישהו סיפר שהוא התחיל לשלב כמה עלי סרפד בחביתות שלו והוא מרגיש חיוני עם אנרגיה. האימהות מספרות שהן שולחות את הבן לקצה הרחוב והוא קוטף עלים. יש לי חוברת שכתבתי על צמחי בר ויש בה מתכוני בישול. היא עולה 60 שקלים למי שמשתתף בסיור והיא נמכרת כמו לחמניות".

שביל אכילה

לוח הזמנים של האדריכלית ארזה בן-אור זלינגר צפוף מאוד. בשבועות האחרונים היא הספיקה להיפגש עם פורום 15 ראשי הערים הגדולות בישראל, להגיע לעיריית חיפה לפגישה עם אדריכלית הנוף ולקנח במפגש עם אימהות משכונת בבלי שבצפון תל אביב שרוצות לשתול שביל אכילה בשכונה לרווחת הילדים במסגרת המיזם שלה, "נא להתכבד - שבילי אכילה בעיר", שהוקם לפני שנה וחצי במסגרת לימודי תואר שני בעיצוב יזמות וחדשנות במכללה למינהל.

על-פי המיזם יש לגנן את העיר בשתילי ירקות, בעשבי תיבול או בעצי פרי במרחב הציבורי, כך שכל אחד יכול לקטוף ולהתכבד. "הרעיון עלה בסמסטר הראשון ללימודים, כששאלתי את עצמי למה אני רואה בתל אביב מלא עצי חושחשים אבל אני לא רואה עצי לימונים", היא מספרת. "למה כשאני נתקעת בלי לימון, אני לא יכולה לרדת למטה לקטוף ולהכין סלט. למה לא לשלב צמחי אכילה בגינון העיר ואז, כשמישהו ממתין באוטובוס, הוא יכול בכיף שלו לנשנש משהו".

ברוח התקופה, המיזם של בן-אור זלינגר התקבל בהתלהבות. "זה רץ נורא מהר", היא מספרת, "אני מקבלת בפייסבוק זימונים לעשות שבילי אכילה בהרצליה, בנתניה, בנס ציונה, במבשרת ציון או בירושלים. זה לא ייאמן".

וגם הרשויות תומכות.

"בהתחלה חשבתי לקחת עגבניות ופשוט למחוץ בצדי הדרך. אחר כך אמרתי לעצמי שכל עיר צריכה שיהיה לה דבר כזה, ולמה לשתול דשא שלא עוזר בכלום ובטח לא מזין. כשהתחלתי להתגלגל, ראיתי שבאנגליה ערים מכניסות את שבילי האכילה לתוכניות העיר והבנתי שעבור העיר מדובר בנכס עירוני, וכשעירייה רוצה משהו - זה קורה".

וזה קורה.

"בשבוע הבא כבר אפשר לקטוף את הנגלה של צמחי המאכל בשביל המאכל ששתלנו בדרום תל אביב, ויהיו חסות וקייל. זה מה שהעיריות אוהבות במיזם - אפשר לעשות אותו כבר מחר. מעבר לכך חשובה לי המחויבות של הקהילה, ולכן נוצרים חיבורים עם בתי ספר. המטרה היא שברגע שקהילה רוצה שביל אכילה, היא תתחבר עם הרשות. כרגע אני מחפשת גוף שיהיה מוכן להשקיע, כי זה מיזם חברתי ללא כוונת רווח, ואני ועוד אנשים עושים את זה בהתנדבות כבר שנה".

בחזונה רואה בן-אור זלינגר את הארץ אכילה כולה: "הרעיון הוא ששבילי האכילה יתחברו דרך הגינות הקהילתיות ובתי הספר עם יערות המאכל והגגות הירוקים וכל הארץ תהיה מרושתת ואפשר להציב פסלים של אמנים בשבילי האכילה ויכולה להיות חגיגה גדולה ופסטיבל של עירוניות תוססת חיה ומזינה".

לצורכי השראה היא יצאה לסיורים במקומות שבהם יש מיזמים דומים. "במרוקו היה משפט שהמדריך אמר ולא אשכח", היא מסכמת, "'בכפר איש לא מת מרעב - בעיר כן'. ובזה זה נגמר. למה שימותו בעיר אם אפשר אחרת. אז זה לא פותר את הרעב, אבל כן עושה את העיר למכבדת. אפשר גם לייצר שבילי מאכל על גדרות ועל חומות. תארי לעצמך שהגדר עם הפלסטינאים הייתה עם צמחי מאכל. את מבינה איזה עוצמה יש לדברים, איזה אדיבות יש בבסיס של רעיון החקלאות האורבנית, איזה דו-שיח היה יכול להיות בין הישראלים לפלסטינאים אם רק היה בינינו שביל מאכל".