"מורשת אובמה"

אובמה ראה בעיני רוחו את נפילת חומת ברלין. קובה ראתה הרבה פחות

הנשיא אובמה בקובה. "כישרונות טכנולוגיים מדהימים" / צילום: רויטרס
הנשיא אובמה בקובה. "כישרונות טכנולוגיים מדהימים" / צילום: רויטרס

פתגם מקסיקני ישן אומר: "מקסיקו האומללה, כל-כך רחוקה מאלוהים, כל-כך קרובה לארצות-הברית". אפשר להעביר את הפתגם הזה גם לקובה, רק עם יותר רגש. מדובר ביחסים בין הענק הינקי לבין האי השוכן מרחק פחות ממאה קילומטרים מפלורידה, עניין של שניות ל-נניח טיל סובייטי, אם נלך לאחד הפרקים בהיסטוריה של ארה"ב-קובה-רוסיה.

היחסים בין ארה"ב לקובה אינם כה חד-צדדיים, אינם רק של מעצמה מדכאת מול עם הנלחם על חירותו. אחרי הכול, סירות הגומי המפורסמות של קובה, לא חמקו באישון לילה כשעליהן אמריקנים נואשים המחפשים עתיד טוב יותר בקובה, אלא שטו מקובה למיאמי.

ובכל-זאת, איך כותבים על מערכות יחסים כאלה ברשתות החברתיות? Its complicated.

נשיא ארצות-הברית ברק אובמה, באחד מהרגעים שוודאי יעדיף שהם ייחשבו למורשת שלו, מגיע לקובה כדי "לאתחל" את היחסים בין המדינות. אולי "לאתחל" זו לא מילה אידיאלית - זו המילה שבה השתמשו אובמה ומזכירת-המדינה שלו, הילארי קלינטון, כדי לתאר את הדיפלומטיה החדשה שלהם, חופשייה מהפעולות החד-צדדיות של ג'ורג' בוש-הבן, הקאובוי שפלש לעיראק.

דיפלומטיה שתתחיל מחדש את מערכות היחסים ותשפר אותן, אפילו תגיע להסכמים, השכנת דמוקרטיה, פתיחת שווקים, ול-מה לא - עם רוסיה, עם העולם הערבי, עם איראן. וסמלה של המדיניות החדשה, האנטי-בוש הזו היה המעשה הראשון, הצו הראשון שעליו חתם בחגיגיות הנשיא האידיאליסט כשנכנס לבית הלבן. סגירת מחנה-המעצר גואנטנמו, סמל הבעייתיות במלחמה האמריקנית נגד טרור, מזכרת מתמדת לקובנים שההיסטוריה שלהם נגזרת גם מהגיאוגרפיה שלהם, משכניהם.

הביקור של אובמה השבוע בקובה (שהסתיים אתמול) אמור היה להיות חגיגי, מרגש, אולי קיווה אובמה שהנשיא ראול, וחשוב הרבה יותר אחיו, סמל המהפכה הזקן פידל קסטרו, יחבקו אותו, יפתחו שווקים, יצטרפו לחזונו. אך מה שאובמה קיבל היה רגע מעט מביך (נשיא קובה לא בא לקבל את פניו בשדה התעופה). אולי אובמה חשב שניתן במחי מחווה למחוק מאה ויותר שנות היסטוריה בעייתית. אם כך חשב הייתה זו תמימות.

אובמה, מלא כוונות טובות. כוונות שעליהן הצהיר בשעתו גם הנשיא לשעבר ביל קלינטון. אבל אובמה, שכבר אינו צריך להיבחר שוב, הוא שחתך את הקשר הגורדי; הוא, עם קסטרו המזדקן, היודע שכלכלת קובה זקוקה לארצות-הברית, שהאמברגו האמריקני אולי נקודת תורפה מוסרית עבר ארצות-הברית, אבל נקודת תורפה הרסנית, כלכלית לקובה; והשניים סיכמו על תחילת יחסים. אובמה אולי ראה בעיני רוחו את נפילת חומת ברלין, מטאפורית. קסטרו ראה הרבה פחות.

הקומוניזם של פידל וצ'ה איננו עוד. מוסקבה מימנה את קובה, קנתה ממנה סוכר במחיר מופקע, וסיפקה לקובה את מחסורה. מוסקבה של המלחמה הקרה, אולי עדיף לקרוא לה המלחמה הקרה הראשונה, איננה עוד.

רוסיה איננה מעוניינת בעוד עימות עם ארצות-הברית, ודאי לא בשטח אמריקה. יש לרוסיה מספיק עניינים בשאר העולם.

והעולם כולו משתנה. וכך הריאליזם ניצח. אבל חשוב להדגיש - הריאליזם. אין כאן סוף טוב הוליבודי. הגולים הקובנים בארצות-הברית, שיסדו קהילה רבת-עוצמה - נזכיר את מרקו רוביו שפרש, את טד קרוז המתמודד על הנשיאות - מתעבים את קסטרו, רוצים להפיל אותו ואת משטרו, אחד המשטרים הקומוניסטיים האחרונים בעולם. להלכה לפחות. בשלב זה, אובמה כבר אמור לדעת שכוונותיו הטובות לאתחולי יחסים עלו בתוהו בכל מקום למעשה.

ובכל זאת: אין כמעט שום קובני, או אמריקני, שזוכר את הביקור האחרון של נשיא אמריקני בקובה, ביקור שהתרחש לפני כמעט 90 שנה. יהיו שגרירויות, ומסחר, וביקורים הדדיים, וחילופי תרבות. וזה לא מעט. שהרי אם יש משהו שחסר לעולמנו, מאוד-מאוד חסר, ובשכונה שלנו ודאי שאנו מתגעגעים אליו - הוא נורמליות.

כעת צפויים בין שתי המדינות יחסים בינלאומיים כפי שהם אמורים להיות, עם המשברים הקטנים, והזעפות הפנים, ואי-הנינוחות, כמו בתחילתם של כל יחסים. אובמה פתח את הדלת, וזה לא מעט. מעתה, העמים הם שיצטרכו להמשיך במערכת היחסים בין המעצמה הינקית, לשכנתה הקטנה, שבחייה התערבה כל-כך הרבה פעמים בעבר.

*** הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1

צרו איתנו קשר *5988