זו בריסל, טמבל

האם טרור דאע"ש הוריד את הדמוקרטיה המערבית מהפסים?

בריסל / צילום: רויטרס
בריסל / צילום: רויטרס

אחת הקלישאות המפורסמות, השחוקות והבדוקות של אמריקה אומרת, "כל פוליטיקה היא מקומית". טבע אותה אחד הידענים הגדולים ביותר בתחום, טיפ או'ניל, ציר קונגרס מבוסטון, אשר שימש יושב ראש בית הנבחרים של ארה"ב בתחילת הרבע האחרון של המאה ה-20.

רוצה לומר, כל מאבק פוליטי, גם אם הוא נוגע לאמריקה כולה, ואפילו הוא נוגע לעולם כולו, מוכרע על יסוד העדפות מקומיות. המצביעים אינם נוטים להאזין להכללות מופשטות, הם מתעניינים בלחם ובחמאה. פוליטיקאים מצליחים הם אלה המשכילים לתפוס טרמפ על הלחם והחמאה, כדי לקדם את סדרי היום המורכבים שלהם.

ממילא, ענייני חוץ אינם נוטים להכריע בחירות באמריקה, או כמעט בשום דמוקרטיה אחרת. ביל קלינטון היטיב להבין את זה ב-1991. ג'ורג' בוש האב עתה זה הנהיג את ארה"ב לניצחון צבאי מזהיר על סדאם חוסיין, ונראה בעליל שמובטחת לו כהונה שנייה. קלינטון משך בכתפיו. מסע הבחירות שלו עמד בסימן הלחם-והחמאה. "זו הכלכלה, טמבל" הפכה את הפוליטיקה האמריקאית על ראשה.

שוליותם של ענייני חוץ בתודעת הבוחר האמריקאי היא סיבה מרכזית להצלחתן של שדולות קטנות. אייפא"ק עשתה חיל כה דרמטי ב-35 השנה האחרונות מפני שלרוב העצום של האמריקאים פשוט לא איכפת. אין כל סיכוי שעמדה אנטי-ישראלית תעמוד במרכז תשומת לבו של פלח אוכלוסייה גדול יותר מזה התומך בישראל. מיעוט קטן, פעיל, מיומן וממומן יכול אפוא להשפיע על מדיניות באופן חסר כל יחס.

אבל יש ענייני חוץ שהם חלק חד-משמעי של הלחם ושל החמאה, אלה הנוגעים לביטחונם האישי של המצביעים.

בריסל / צילום: רויטרס
 בריסל / צילום: רויטרס

עלי הכותרת ו"הדוב ביער"

ב-1964, תשדיר טלוויזיה יחיד הקנה ניצחון עצום ממדים לנשיא לינדון ג'ונסון על יריבו הרפובליקאי הימני-מאוד בארי גולדווטר.

התשדיר הציג ילדה תולשת את עלי הכותרת של פרח החיננית, וסופרת בקול רם. ספירתה התערבה בספירה לאחור של פיצוץ גרעיני, ופטרייה עצומה מילאה את המרקע. "זה מה שעומד על סדר יומנו", הכריז קולו של הנשיא ג'ונסון, "ליצור עולם שבו יוכלו כל ילדי אלוהים לחיות - או לצעוד אל החשיכה" (http://tinyurl.com/daisy-lbj1964).

בבחירות של 1984, אחד התשדירים האפקטיביים ביותר של הנשיא רונלד רייגן הציג "דוב ביער". "אחדים אינם מבחינים בו", אמר הקריין בשקט. "האין זה מוטב שנהיה חזקים כמו הדוב"? (http://tinyurl.com/reagan1984-bear) "הדוב" היה כמובן ברית המועצות, בשעה שאיש לא העז לקוות כי המלחמה הקרה, וברית המועצות עצמה, עומדות על סף סיום.

בבחירות המקדימות של 1996 עשה סנאטור רפובליקאי ניסיון לגייס תומכים באמצעות ארבעה תשדירי הזהרה מפני טרוריסטים המאיימים לפוצץ פצצות גרעיניות על אדמת ארה"ב. הסנאטור היה ריצ'רד לוגאר, עתיר נסיון בינלאומי, מן האנשים הרציניים והמעמיקים ביותר בוושינגטון. אחדים חיוו אז את הדעה, שהוא התעניין פחות בבית הלבן ויותר ביכולתו להשפיע על סדר היום הלאומי. הוא לא הצליח. האמריקאים סירבו להתעניין בסכנת הטרור מבית. הם שינו את דעתם בספטמבר 2001.

אזור הצ'ק אין בשדה התעופה בבריסל אחרי הפיצוצים /צילום מסך טוויטר
 אזור הצ'ק אין בשדה התעופה בבריסל אחרי הפיצוצים /צילום מסך טוויטר

לטד קרוז יש רעיון

הטרור בבריסל אתמול (ג') לא היה זקוק לדרמטיזציה של תשדירי בחירות. הוא נפל על קרקע פוליטית פורייה. סוף-סוף, זו השנה שבה המוביל במירוץ הרפובליקאי לנשיאות הוא האיש הרוצה להקיף את ארה"ב בחומות, ולמנוע "זמנית" את כניסתם של מוסלמים לתחומיה.

שלא לפגר אחרי דונלד טראמפ, יריבו העיקרי במפלגה, הסנאטור טד קרוז מטקסס, הציע אתמול להגביר את נוכחות המשטרה באזורים המיושבים במוסלמים. ההיגיון פשוט מאוד, הוא אמר: בדיוק כפי שהמשטרה מפטרלת באזורים המועדים לפעילות של כנופיות רחוב, כך היא צריכה להיות סמוכה לבתיהם של רדיקלים מוסלמים, העלולים לסכן את בטחון הציבור.

איך לכל הרוחות לא חשבתי על זה, לחש טראמפ לעצמו בשעת הגילוח, ומיהר להסכים ברצון.

הטרור, שניסה לוגר לשרבב ב-1996, מושל עכשיו בכיפה. המועמד הרפובליקאי לנשיאות, יהיה אשר יהיה, יעמיד אותו ללא ספק במרכז מסע הבחירות שלו. מעמדם של מוסלמים באמריקה יידון במידה שלא נידון מעולם.

הילרי קלינטון אמנם תטעים את הצורך להגן על זכויות אזרח ועל זכויות אדם, אבל היא תיקלע לעמדת התגוננות, כאשר תצטרך להסביר מדוע בעצם רע לענות טרוריסטים. טראמפ כבר טוען, שאילו הבלגים היו מענים את צלאח עבדסלאם, מתכנן הפיגועים בפריז בנובמבר שעבר, אפשר שהטרור בבריסל היה מסוכל מבעוד מועד.

מעצר חשודים בבריסל / צילום מסך טוויטר
 מעצר חשודים בבריסל / צילום מסך טוויטר

"נגרש את האסלאם מביתנו"

אם בריסל תשפיע על הערים הקטנות של המערב התיכון האמריקאי, נקל לשער מה היא תעולל לערים קטנות וגדולות בצרפת ובגרמניה. בשתיהן יהיו בשנה הבאה בחירות כלליות. בשתיהן נשקף איום לסדר הפוליטי הקיים מצד ימין רדיקלי; בשתיהן הימין המסורתי מתפתה לשבור ימינה; בשתיהן, השמאל הדמוקרטי אובד עצות.

על זה אפשר להוסיף גם את משאל-העם הממשמש ובא בבריטניה על המשך החברות באיחוד האירופי. את האיבה לאירופה מלבה ההתנגדות לחופש התנועה בין ארצות האיחוד. כישלונה של בלגיה לגלות מחתרת איסלאמית בתוך עיר בירתה בהכרח יגדיל את מספר הבריטים החושבים שאירופה מסכנת את שלומם - אם כי הם יכולים להגיע גם אל מסקנות הפוכות, זאת אומרת שרק שיתוף פעולה כל-אירופי יוכל לטרור.

הכותרות הראשיות בעיתוני אירופה הבוקר (ד') מדברות בעדן. אולי הקיצונית ביותר מופיעה בראש עמודו הראשון של 'איל ג'יורנלה' האיטלקי (בבעלות סילביו ברלוסקוני). היא אומרת בפשטות, "הבה נגרש את האסלאם מביתנו". ה'בילד' הגרמני רב-התפוצה מכריז "אנחנו במלחמה". ה'אינדפנדנט' של לונדון: "חשכה בלב אירופה'. גם 'איל מניפסטו', שמאלי רדיקלי, באיטליה, מכריז "כמו במלחמה". אפילו עיתון ספורט איטלקי פופולרי השחיר את עמודו הראשון, ושאל "הנחדל להיות אירופים?"

דשה התעופה בבריסל אחרי הפיצוץ / צילום מסך מתוך טוויטר
 דשה התעופה בבריסל אחרי הפיצוץ / צילום מסך מתוך טוויטר

חומות טראמפ

הכרזת המלחמה של דאע"ש על אירופה היא אקט של נערים חמומי-מוח, לא של אסטרטגים מעמיקים. היא מעניקה סיבה, לכל מי שעדיין היה זקוק לסיבה, לשנס מותניים. היא מקרבת את קצה של דאעש. אבל היא גם מעמידה בסכנה חסרת תקדים את מוסדותיה הליברליים של אירופה.

צריך מידה ניכרת של ריחוק מן המציאות, כדי לטעון עכשיו שהגבהת החומות היא פעלול-בחירות של דונלד טראמפ, או מעשה של רשעות ישראלית אופיינית. החומות יגבהו, השוטרים יפטרלו, טינה ופחד יסללו את דרכם של דמגוגים אל בתי נבחרים ואולי גם אל משכנות נשיאים. המערב, מהיותו אנוס להגן על עצמו, יהיה קצת פחות מערבי וקצת פחות דמוקרטי. קצת, אם לא למעלה מזה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988