בשורה לתיאטרון רון שוורץ

מאסטר פיס. העיבוד של הבמאי חנן שניר לספרו של דויד גרוסמן "אישה בורחת מבשורה", שעולה בימים אלה בשיתוף פעולה בין התיאטראות הבימה והקאמרי, הוא אחת ההצגות הטובות, המורכבות, העמוקות, הרגישות והיפות שנעשו אי-פעם בתיאטרון הישראלי. זה גם המקום לכתוב שכל מילה מיותרת, כי הנשימה נעתקת והגרון חנוק, ולכו לצפות בה, אבל בכל זאת עוד כמה מילים.

ההצגה נפתחת בקידת השחקנים אל הקהל. כזאת שבאה להבהיר שמה שתראו מעכשיו הוא הצגה. דימוי. סיפור. לא מציאות ולא חיקוי ריאליסטי שלה. אלא שמדובר באחיזת עיניים משוכללת של במאי שהוא מניפולטור רגשי בדרגת רב אמן.

שניר בורא עולם בימתי נפרד, עם כמה וכמה תמונות בלתי נשכחות בעוצמתן - ומצייר אותו שלב אחר שלב לנגד עיניו של הקהל. אותו קהל אמור להיות מסוגל לשמור על ריחוק כלשהו מהעולם הזה. אחרי הכול, זה לא "העולם האמיתי", זו בסך-הכול הצגה, ומאוד מוחצנת, ואפילו מצועצעת בכלים הוויזואליים שהיא בוחרת להשתמש בהם. אלא שככל שנוקפות הדקות, המסע התובעני ששניר מעביר בו את הקהל שלו מחלחל והולך. העולמות נפגשים, ואז מתחברים, ואז גם הופכים לאחד. המניפולציה הושלמה: זו לא הצגה על הבמה, זו מדינת ישראל בגרסת התת-מודע שלה.

זו גרסה שאולי מודחקת בקפידה על מנת להעביר את היומיום בנורמליות מדומה, אבל הלילות - אוי הלילות. והמחשבות - הן לא נותנות מנוח. ודאי לא לאם שבמשך שלוש שנות שירותו הצבאי של בנה לא ישנה, מתקיימת על כדורי הרגעה. אישה שכל חייה עומדים בצל הטראומות הלאומיות, ושרק רוצה קצת שקט. לחיות, לאהוב, להיות. פשוט להיות.

ביצוע מושלם פלוס

זהו סיפורם של אורה (אפרת בן-צור) ושל שני החברים הכי טובים שלה - אברם ואילן. הם נפגשו לראשונה בבית החולים כשהיו בני 16, קודחים מחום במהלך מלחמת ששת הימים, ולא נפרדו מאז. החום אמנם ירד, אבל לא באמת. לאורה בן מכל אחד מהם, אבל לא כאלה שנולדו כתוצאה ממשולש רומנטי מזן הטלנובלה, אלא כתוצאה מאילוצי המציאות המטורללת. מאברם, בביצוע פיזי, חודר ועוצמתי של דרור קרן, שמוצבו ננטש לגדות התעלה, ושהפך לשבר כלי בשבי המצרי; ומאילן, בביצוע חד, מיוסר ומצוין של אמנון וולף, שנותר חברו הטוב ביותר, כל העת. המון אהבה יש על הבמה, וכאב. ורצון עז לקום מן הכיסא ולהעניק לכל אחת מהדמויות חיבוק. לומר לה שאני מבין, באמת שמבין. וגם אני, גם אני...

שניר משתמש בשפה בימתית דומה לזו שבה השתמש בהצגת מופת אחרת בבימויו, "הכיתה שלנו", עם הקבלות רבות, שגם כאן עוזרות לגעת בעצבים הרופפים ביותר של הקיום. הוא נעזר בצוות מסייע נהדר, והתוצאה היא מלאכת מחשבת מדויקת לפרטי-פרטים, עם ים של דימויים. תורמים למלאכה התפאורה של רוני תורן, שכאמור מתעצבת אל מול עיניו של הצופה; המוזיקה של אורי וידיסלבסקי, שמעצימה כל רגש עם גיטרות, דרבוקות ושירי ארץ ישראל היפה, שחודרים כל שריון; התנועה ההרמונית של מירי לזר; התלבושות של פולינה אדמוב; וכמובן מקהלת השחקנים, שכמו היו בתיאטרון יווני, חוברים יחדיו על מנת להשלים את גיבורי המחזה. כולם טובים, ובולטים במיוחד דניאל סבג (בתפקיד הבן החייל עופר), דויד בילנקה (בתפקיד הברסלב עקיבא), גיא מסיקה (בתפקיד פנטסטי כנהג הערבי סמי), וכמו ב"כיתה שלנו" גם כאן יש אקורדיון שכמעט שאינו יורד מהבמה (ויטלי פודולסקי).

ואחרונה חביבה היא כמובן אפרת בן-צור בתפקיד אורה, שרצה ובורחת ולא יורדת מהבמה כמעט לרגע. זו הופעת ענק שלה, חד-פעמית ומופלאה, שפורטת על כל רגש אפשרי, מאמפתיה ומהזדהות ועד לאהבה. פשוט כך. הופעה, שאחרי שלל תפקידים מרשימים בתיאטרון הבית שלה, גשר, מדגישה גם על הבמה המרכזית של הבימה ושל הקאמרי את מעמדה כאחת השחקניות המובילות של דורה.

פרספקטיבה | עוד שלושה ספרים שעובדו להצגות, שרצות בימים אלה