הבכירים "איבדו את הבושה": כך צריך לטפל בשכר המנהלים המנופח

נדמה שהכנסת אחוזת תזזית ולא חדלה מלשגע את הסקטור העסקי ■ מהלך כחלון נעשה בחיפזון - יהיו שימצאו בו פרצות ■ הכנסת עשתה מהלך מאוד קיצוני והיא עלולה לספוג מהלך קיצוני בכיוון ההפוך ■ דעה

שר האוצר משה כחלון / צילום: אוריה תדמור
שר האוצר משה כחלון / צילום: אוריה תדמור

הסוגיה של שכר הבכירים מעסיקה אותי מזה כעשור. כבר ב-2006 פרסמתי 2 מאמרים בנושא בעיתון "גלובס". ראיתי, ואני עדיין רואה בתופעה הזו של שכר מופקע, חלק מתופעה כללית של השחתה. השחתה של נורמות התנהגות אישיות ושל נורמות התנהגות ציבוריות. השחתה שביסודה העמדת ה"אני" מעל לכול, תוך חוסר התחשבות בזולת ובצרכיו, מבחינת "אני ואפסי עוד" - אני החשוב, אני המוכשר, אני הגדול מכולם.

שהרי איזה מנהל ישראלי ייתן לקולגה שלו, מקבילו, להרוויח יותר ממנו? מה הוא פראייר? התרבות הנלוזה של "מגיע לי" השתלטה על הצמרת הניהולית של ישראל. התרבות הזו הייתה קיימת גם קודם, והחידוש של שני העשורים האחרונים הוא שהיא נהפכה להרבה יותר מוקצנת והרבה יותר מוחצנת. בקצרה, חלק מן הבכירים "איבדו את הבושה".

באותו מאמר שכתבתי ב-2006, הזהרתי שזה אינטרס ראשון במעלה של המגזר העסקי להיות יוזם השינוי של "חלוקת העוגה" באופן צודק יותר. אם לא יעשו זאת בכירי המגזר הזה, הם יעוררו עליהם זעם ציבורי כזה שהם ימצאו את עצמם גרים מאחורי חומות בטון וברזל עם משטרה פרטית ושומרי ראש מגוננים; ובמקרה הפחות גרוע - הם יביאו חקיקה על עצמם.

בעשור האחרון נושא שכר הבכירים הפך יותר ויותר לסמל של האי-שוויון בחברה הישראלית, וזאת "בזכות" עשרות יחידים שבשל שכרם השערורייתי משכו אליהם את האש - ובצדק. בהתנשאות שלהם ובחוסר הרגישות שגילו כלפי כל הסובבים אותם - עובדים, לקוחות והציבור בכללותו. וכך, יותר ויותר נדרש הרגולטור לנושא ונשאב אליו ביתר שאת מאז מחאת קיץ 2011.

מאז הוצעו מספר פתרונות, שהאחרון שבהם היה מה שמכונה "תיקון 20" שהציע דרך ראויה לטיפול בנושא. אבל לחברי הכנסת אצה הדרך. הם קראו את הלכי הרוח של הציבור, ובטרם יבשה הדיו על תיקון 20, בטרם נתנו לו להבשיל ולתת פירות, היה להם דחוף לקיים דיון חפוז, שטחי וסוער בוועדת הכספים ולהעביר חקיקה שקובעת תקרת עלות שכר של 2.5 מיליון שקל, וגם זאת כל עוד עלות השכר של נושא המשרה הבכירה איננה יותר מפי 35 מעלות השכר של העובד עם השכר הנמוך ביותר. עלות שכר גבוהה מ-2.5 מיליון שקל יכולה אמנם להתקיים, אבל במקרה כזה (ורק אם היא לא יותר מפי 35), החברה תצטרך לשלם מס עודף בגין החריגה מהתקרה האמורה.

אני מגיע לנושא בידיים נקיות. מיטב דש הייתה, למיטב ידיעתי, החברה היחידה בשוק ההון הישראלי שהחילה על עצמה מגבלה של עלות שכר בכירים ביחס לעלות השכר של 10% המשתכרים הכי נמוך בחברה, ושאחרי ששכר הבכירים בה אושר באסיפה הכללית לפי תיקון 20, הורידה מיוזמתה ובאופן וולונטרי את עלות שכרם בכ-20% עד 25%. גילוי נאות: עלות שכרי, כולל מענקים והחזרי הוצאות, הייתה ב-2015 כ-1.7 מיליון שקל.

אפשר להבין ממה שנכתב עד כה שאני הוא האחרון שאגן על שכר הבכירים כאשר הוא מוגזם, אבל יש לי שורה של הסתייגויות מן המהלך האחרון בכנסת:

א. למשקיף מן הצד נדמה שהכנסת אחוזת תזזית ולא חדלה מלשגע את הסקטור העסקי. כל יומיים משנים כאן את כללי המשחק. מדוע לא לתת לתיקון 20 לעבוד כמה שנים ולראות את השפעתו? אנחנו כבר רואים ירידה של ממש בתגמול מרבית הבכירים, ואני מאמין שהמגמה הזו תימשך. גם מחקר שנעשה בעניין זה על ידי רשות ני"ע נותן לכך תימוכין.

מעבר לכך, אם בעבר איבדו המנהלים את הבושה, הרי שכיום חלקם, לפחות, מתחילים לזוז בכיסאם בחוסר נוחות. השינויים התכופים בכל סוג של רגולציה גורמים נזק לא מבוטל.

ב. החיפזון הוא מן השטן. יש שורה של אי-בהירויות בהצעת החוק שהן תוצר של החיפזון, שפותחות פתח לפרצות, ועורכי דין ממולחים ימצאו, מן הסתם, את הדרכים שיעקפו את המהלך של הכנסת.

ג. אני בכלל חושב שקיצוניות מכל מין/סוג, בין שזה בפוליטיקה, בחברה, בעסקים, ברגולציה - היא גרועה מאוד, ומה שעשתה הכנסת הוא מהלך מאוד קיצוני. וכאשר אתה עושה מהלך קיצוני שאינו מתיישב עם השכל הישר, מה שתקבל בעוד כמה שנים זה מהלך קיצוני וריאקציוני בכיוון ההפוך, ובינתיים הנזקים ייגרמו ויהפכו לעובדה מוגמרת.

למה זה מהלך קיצוני? משום שהצעת החוק הזו היא צעד חסר תקדים של התערבות ביחסי עבודה. נכון, ברקע יש את השכר המופרז של יחידים, אבל מכאן ועד למהלך גורף כל כך - הדרך ארוכה. הצעת החוק הזו פוגעת בחוזי עבודה קיימים, היא יוצרת אפליה בין חברות פיננסיות לחברות ריאליות שעליהן לא הושתה הצעת החוק. הטיעון שיש הצדקה להטיל את המגבלות על חברות פיננסיות מכיוון שהן קיבלו מהמדינה את הזכות לנהל כספי ציבור - הוא מגוחך. אם נמשיך בקו הזה אז למה לא להטיל את המגבלות על כיל שקיבלה זיכיון לנצל את אוצרות ים המלח, או על שותפויות הגז שקיבלו זיכיון לחפש גז ונפט בשטחה היבשתי והימי של ישראל? ומדוע לא להטיל מגבלות על שכרם של רופאים ושל עורכי הדין? הניסיון מלמד שכאשר עושים מהלך אחד, כאילו נקודתי, לא תמיד יודעים היכן לעצור.

אין מדינה בעולם שהטילה מגבלות כלשהן על שכר, ועל אחת כמה וכמה אין מדינות שהטילו מגבלות דרקוניות על שכר. במילים אחרות, לגמרי לא ודאי שהצעת החוק הזו תעמוד בפני מבחן בג"ץ. מעבר לפרצות, ונניח אפילו שהן ייסגרו, ומעבר לסוגיות המשפטיות והכלכליות שהצעת החוק הזו מעוררת, יש לה הרבה מאוד חסרונות והיא עלולה לגרום לנזק לא פשוט לסקטור העסקי בישראל, כלומר, למשק הישראלי.

תשלום המס העודף

אומר המחוקק: 'אני אעניש את החברה שתאשר שכר בעלות שנתית שמעבר ל-2.5 מיליון שקל. היא תצטרך לשלם בגין חריגה כזו מס עודף וכבד'. ואני אומר: את מי בדיוק מענישים כאן? את החברה? מי זו החברה? אלה הם בעלי המניות שלה. ומי הם בעלי המניות? הם, במידה רבה, הציבור. כלומר, הציבור ישלם את המס! כלל לא בטוח שהח"כים היו ערים לכך שעה שקיבלו את החלטותיהם. מדוע להעניש את הציבור ולא את מי שנטל לעצמו שכר מופרז?

ההצעה יוצרת נתק בין השכר לבין הביצועים

בדרך כלל מצביעים המתנגדים להצעת החוק על החשש שמא בעקבותיה יאבד המשק הישראלי מנהלים טובים, מה שחשוב במיוחד בסקטור הפיננסי בהיבט של שמירת היציבות של המערכת הפיננסית. אני ממש לא חושש מכך. מנהלי בנקים לא יעברו לנהל מפעלי תעשייה בישראל ולא יעברו לנהל בנקים בחו"ל. אף אחד לא מחכה להם שם. אין גם מחסור במנהלים טובים בישראל. החשש שלי הוא שונה - הצעת החוק תעודד את אותם מנהלים לבינוניות מרגע שניתק הקשר בין התמורה לביצועים. לגמרי ברור שהצעת החוק תגרום לכך שמרבית המנהלים ייצמדו מיד לתקרה. עוד יותר ברור שהם ידאגו לכך שכל התמורה שהם יקבלו תהיה בדמות שכר קבוע בלי שום מרכיב משתנה של, למשל, מענקים שמותנים בתוצאות - כי מדוע שיסתכנו בכך שהתוצאות המקוות לא יושגו? כל זה מנוגד לשכל הישר של תמרוץ המנהלים לפעול באופן שישפר את הרווחיות של החברה לטובת כל בעלי מניותיה. בקצרה - הצעת החוק הזו תעודד בינוניות ותדכא יזמות.

נזק תדמיתי וכלכלי של ממש

ישראל כידוע נמצאת במקום לא סימפטי בהשוואה בין מדינות בפרמטר של עשיית עסקים (Doing Business). היא קנתה לעצמה שם רע ברמת הפתיחות שלה לעסקים ובאי-הוודאות שהיא יוצרת למגזר העסקי. המהלך הזה של התערבות קיצונית ופרטנית בשכר נושאי המשרה הבכירים מבטיח שהיא תגיע עוד יותר קרוב לתחתית הדירוג. המהלך הזה יצייר את ישראל כמדינה עם משטר כלכלי כמעט קומוניסטי. אבל לא מדובר רק בנזק תדמיתי, אלא בנזק עסקי-כלכלי של ממש מצד גופים שיחשבו פעמיים ויותר לפני שהם יעשו עסקים עם ישראל. האם זה מה שאנחנו רוצים?

פגיעה נוספת בבורסה

הבורסה בת"א הולכת ומאבדת בעשור האחרון את מרכזיותה כפלטפורמה יעילה לגיוס הון מניות. מעט מאוד חברות הצטרפו לבורסה בשנים האחרונות והרבה מאוד חברות נטשו אותה. יש כיום בבורסה כ-150 חברות פחות משהיו בה ב-2007. לתופעה הזו מכלול של סיבות, כל חברה וסיבותיה, אבל אין כל ספק שלרגולציה המכבידה יש חלק מרכזי בכך.

לאחרונה נעשים מאמצים ניכרים מצד הנהלת הבורסה, רשות ני"ע ואף מצד שר האוצר עצמו, להחזיר לבורסה את חיוניותה, והנה מגיעה לה הצעת חוק שמורידה את המאמצים הללו לטמיון. איזו חברה פרטית תשקול בכלל גיוס הון בבורסה כאשר, גם אם איננה חברה פיננסית, היא מבינה שמחר בבוקר המהלך הזה עלול להתרחב ולכלול את כל החברות הציבוריות? ומה עם החברות הקיימות בבורסה ששמרו לה אמונים עד היום? ומה עם החברות הדואליות, שחלקן דואליות מטעמי ציונות? כמה זמן יעבור עד שגם הן תאבדנה את הסבלנות ותמחוקנה את עצמן מן הבורסה? האם זה מה שאנחנו רוצים?

אז מהו הפתרון?

המפתח לפתרון איננו בהשתת המגבלות על כל החברות הציבוריות. גם אם יש צדק במהלך כזה בהקשר של ביטול האפליה שנוצרת כרגע לרעת המוסדות הפיננסיים, הנזק שייגרם מהרחבת התחולה יהיה גדול הרבה יותר מתועלתו, ולא צריך להעתיק את השגיאה שנעשתה למחוזות נוספים.

שגיאה, אמרתי? כן, שגיאה. גם אם אפשר להבין את רחשי הלב של הציבור כלפי שכר מוגזם לחלוטין של חלק מבכירי המשק - והם לגמרי מוצדקים - הרי שהדרך הנכונה והמאוזנת לטפל בבעיה היא באמצעות מגבלה אפקטיבית על שכר המנכ"ל לא בדרך של קביעת תקרה ספציפית נקובה בסכום, אלא דרך קביעה של מגבלה של עד פי כמה יותר יכול מנכ"ל להשתכר (במונחים של עלות שכר) מאשר העשירון התחתון של החברה ולא מול עובד יחיד.

ובהקשר הזה צריך לזכור שיש פער גדול מאוד בין עלות השכר לבין השכר ברוטו, ובין השכר ברוטו לבין השכר נטו - ופער זה הולך וגדל ככל שהשכר גבוה יותר. מנכ"ל שעלות שכרו 2.5 מיליון שקל (התקרה המירבית), שכרו נטו גדול פי 10 משכרו של עובד שעלותו לחברה היא 120 אלף שקל - למרות שעלות שכרו גדולה פי יותר מ-20. בתוך ההשוואה הזו צריך לזכור שמנכ"ל של כל חברה, ועל אחת כמה וכמה של חברה ציבורית, עובד הרבה יותר שעות מאשר עובד מן השורה, נטל האחריות עליו הרבה יותר כבד, ויש לו אף חשיפה משפטית שאין לו יכולת שיפוי מולה. כל זה צריך להיות משוקלל.

היה עדיף בעיני שלא נזדקק לחקיקה, אבל מכיוון שהסקטור העסקי לא לקח אחריות על העניין ומכיוון שהכנסת לא מוכנה לתת לתיקון 20 לעבוד ולהשפיע באופן חיובי - אין כרגע מנוס מחקיקה. אבל, צריך לפחות למזער את הסיכונים, ובהתחשב בכל האמור, היה מן הראוי שתיקבע מגבלת תקרה של פי 40 מעלות השכר של העשירון התחתון בחברה.

בתפיסת העולם שלי, הפירמה ומנהליה צריכים לפעול באופן המתחשב והמאזן בין האינטרסים של כלל בעלי העניין: בעלי מניות, עובדים, לקוחות, ספקים והסביבה - הציבור. זו תפיסה העומדת ביסוד מיזם שאני מוליך בימים אלה יחד עם ד"ר יעל אלמוג זכאי (שותפה בגיתם BBDO ובגרעין השליטה של בנק אגוד), של "קפיטליזם קשוב ישראל". הפתרון שאני מציע, יתרונו בכך, שאם המנכ"ל/היו"ר ירצו לקבל שכר גבוה יותר, יהיה עליהם קודם כול לדאוג לכך שהעשירון התחתון בחברה ישתכר יותר, שכן שכרם שלהם הופך להיות תלוי בכך.

בשעתו הציעה ח"כ שלי יחימוביץ' לקבוע תקרת שכר של פי 50 מעלות השכר של העובד/ת עם השכר הנמוך ביותר, שלא כלל את מרכיב האופציות. תמכתי אז בהצעה ההיא כי חשבתי שהיא מאוזנת (להוציא הסתייגות שצריך לקחת כבסיס את עלות השכר של העשירון התחתון בחברה ולא זה של עובד יחיד). לצערי, הצעת החוק הנוכחית איננה מאוזנת, ומה שלא מאוזן ולא מתיישב עם השכל הישר, כך לימדו אותי החיים, יבוא בשלב כזה או אחר אל קיצו.

שר האוצר מגיע לנושא עם תפיסת עולם חברתית שאני מתחבר אליה. הוא מגיע עם כוונות טובות, והוא לטעמי גם שר אוצר טוב. חבל שהדרך שהוא בחר במקרה הזה היא שגויה. בשבוע הבא תעלה הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית. מומלץ לכל המעורבים לקחת אוויר, לתת לעניין מחשבה נוספת בטרם ייגרם למשק הישראלי נזק שיהיה קשה מאוד לתקנו.

הכותב הוא יו"ר בית ההשקעות מיטב דש ומיזמי "קפיטליזם קשוב ישראל"

בינתיים בעולם: דרישה להחמיר את התקנות המאלצות את הבכירים בוול סטריט להחזיר בונוסים / פייננשל טיימס

בכירים בוול סטריט מתמודדים עם הידוק הפיקוח על חבילות השכר שלהם, על רקע דרישה מצד פעילים לקידום המשטר התאגידי להחמיר את התקנות המאלצות אותם להחזיר בונוסים במקרים מסוימים.

בעלי מניות אקטיביסטיים דורשים שג'יי.פי. מורגן צ'ייס, בנק אוף אמריקה וסיטיגרופ יחמירו את התקנות המטילות אחריות על בנקאים בכירים בגין הפסדים עתידיים. פרטי התקנות להשבת בונוסים משתנים מבנק למשנהו, אך כיום ניתן לדרוש החזרת בונוס רק אם הבכיר פעל במרמה או נמצא אשם בהתנהגות לא הולמת בכוונה תחילה. מבקרי הרפורמה מתלוננים כי התקנות הקיימות אינן תורמות דיין לריסון לקיחת סיכונים מופרזת; ואילו הבנקים טוענים כי כבר יש להם תקנות מחמירות להשבת בונוסים. בנק אוף אמריקה וסיטי אף אמרו כי הרפורמה המוצעת תפגע ביכולתם למשוך ולשמור על עובדים מוכשרים.

סך חבילות השכר של מנכ"לי ג'יי.פי מורגן, בנק אוף אמריקה וסיטיגרופ הסתכמה השנה בכ-60 מיליון דולר. במסגרת תוכניות האקטיביסטיים, ייאלצו הבכירים לשים בצד במשך עשר שנים "נתח משמעותי" מסך חבילת התגמולים שלהם. כמו כן, שכרם עלול להילקח מהם אם יתגלה מאוחר יותר שהבנק הפר את החוק וקיבל קנס כספי - "וזאת ללא קשר לאחריות הספציפית של כל נושא משרה מסוים שהוא".

"המצב לא השתנה בהרבה מאז 2008, ואנחנו עלולים להיקלע ל-2008 נוסף", אמר ג'ון צ'בדן, משקיע פרטי שהציע רפורמה בסיטיגרופ, ונחשב לאחד הפעילים הבולטים לקידום המשטר התאגידי. "זו דרך לשלוח מסר חזק שהבנקים חייבים לנהוג באחריות". הצעות לקביעת מדיניות שכר נחלו הצלחה זעומה בעבר, למרות שהחלטה כי ג'יי.פי מורגן יספק פרטים רבים יותר כשהוא מאלץ בכירים להשיב בונוסים, זכתה לתמיכה של 44% אשתקד. בעקבות זאת, התווה הבנק מדיניות גילוי נאות משופרת.

הבנקים נאבקו ללא הצלחה לשכנע את הרגולטורים להסיר את ההצעות של האקטיביסטיים מסדר היום בטענה כי הן אינן ברורות ואינן עומדות בסטנדרטים הנדרשים. אולם רשות ני"ע של ארה"ב (SEC) דחתה את הטענות, וסללה את הדרך להצבעות בעלי המניות על הצעות אלה לסדר היום.

לדברי רוברט ג'קסון, מומחה לתגמולי בכירים ולמשטר תאגידי בבית הספר למשפטים קולומביה, "למרות המשבר הפיננסי, עדיין יש מוסדות פיננסיים שאין להם תקנות אפקטיביות להשבת כספים מבנקאים שנטלו סיכונים מופרזים או התנהגו באופן בלתי הולם". מנגד, דיוויד לרקר, פרופסור בבית הספר לעסקים בסטנפורד, טוען כי "הבעיה היא שאם אתה מרחיב את היקף השבת הכספים זה ירתיע את הבנקאים הבכירים מנטילת סיכונים, ואני לא חושב שזה מה שרוצים בעלי המניות".

צרו איתנו קשר *5988