הנשיא הפוסט-אירופי הראשון

אמריקאים מן הדור הקודם זכרו היטב מה הם עשו ביום שבו נרצח ג'ון קנדי, 1963. אמריקאים מן הדור הזה יזכרו עד אחרון ימיהם מה הם עשו ביום שבו התמוטטו המגדלים התאומים, 2001. אירופים יזכרו איפה הם היו ביום שבו תקף דאעש את בריסל, 2016.

גם ברק אובמה יזכור איפה הוא היה ביום ההוא: הוא הגיע, כמתוכנן, למשחק בייסבול בהוואנה, קובה, בחברת ראול קסטרו. הוא הסביר בקור רוח אופייני, שכל תגובה אחרת הייתה ממלאת את מאווייהם של הטרוריסטים. הלוא זו בדיוק כוונתם: לשבש את החיים הנורמליים ולסכל מסעות היסטוריים.

קובה הייתה עד זה לא כבר דיירת קבועה ברשימת הארצות המסייעות לטרור של מחלקת המדינה בוושינגטון. היא הוצאה משם כדי לקדם את הפיוס ההיסטורי.

בשנות השיא של פידל קסטרו, אחיו הבכור של ראול, קובה מילאה תפקיד חסר כל יחס במלחמה הקרה נגד המערב. חילות-משלוח קובאניים לחמו באנגולה ובאתיופיה לטובת רודנים מקומיים, שנאחזו בקרנות המזבח של "הפרולטריון הבינלאומי". צירוף המלים ההוא, שנשכח בינתיים מלב, העניק רשיון דיכוי ורצח לעריצים מכל הגוונים. הוא פתח ערוץ תמיכה מן הקרמלין, סיפק מומחים מזרח גרמניים לענייני משטרה חשאית, ומאמצע שנות ה-70 גם שלח דיוויזיות קובאניות.

"העולם החדש" להגנת "העולם הישן"

ברק אובמה בא לקובה, כדבריו, "לקבור את השריד האחרון של המלחמה הקרה". זו הייתה הכרזה קצת מרחיקת לכת. סוף סוף, בקובה מוסיפה להתקיים רודנות קומוניסטית משפחתית, אשר קמה לפני 57 שנה, בסימן המלחמה הקרה ומכוחה. ב-1962 ניסו האחים קסטרו לשכנע את הסובייטים להשאיר טילים גרעיניים על אדמת קובה, ואפילו להשתמש בהם נגד מטרות בארה*ב.

בעיני נשיא ארה"ב, "השריד האחרון של המלחמה הקרה" היה היחסים העכורים בין וושינגטון להוואנה. הוא לא העלה בדעתו ששלטונם הנצחי של האחים קסטרו הוא-הוא השריד האחרון; ויהיה עליהם לפרק את מדינת המשטרה שלהם לפני שיימחה השריד הזה.

הבעיה היא שבעיני נשיא ארה"ב, עצם המלחמה הקרה הייתה מיקח טעות, לא רק שרידיה. ביסוד המלחמה הקרה עמדו אינטרסים - אבל גם סנטימנטים. היא קשרה את "העולם החדש" ב"עולם הישן". ארה"ב חשבה את עצמה לאירופה שמעבר ים. עניין טבעי בשבילה היה להיחלץ להגנת חירויותיו של "העולם הישן" שלוש פעמים בתוך מאה אחת: ב-1917, ב-1941 ומ-1947 ואילך.

סלעי פלימות

ברק אובמה הוא הנשיא הפוסט-אירופי הראשון של ארה"ב, לא רק במובן הלא-מבוטל של צבע עורו, או של דת אבותיו, אלא קודם כול במובן הרגשי. אירופה אינה מעוררת בו התרגשות, או נוסטלגיה, או התרוממות רוח.

זה כשלעצמו לא בלתי מובן. מלקולם אקס, אחד הרדיקלים השחורים המפורסמים ביותר באמריקה, אמר פעם על יחסם של שחורים אל האתוס האמריקאי: "אנחנו לא הצבנו את כפות רגלינו על סלעי פלימות'; סלעי פלימות' הם שהוצבו על כפות רגלינו". פלימות' הייתה מקום התנחלותם הראשון של החלוצים האנגליים בצפון אמריקה, ה-Mayflowers, ב-1620. אבות-אבותיו של מלקולם אקס הובלו לאמריקה בספינות עבדים מאה או מאתיים שנה אחר כך.

ב-1917 וב-1941, עשרות אלפי חיילים שחורים, לצד מיליוני לבנים, נשלחו לשחרר את אירופה. הנשיא ששלח אותם ב-1917, וודרו ווילסון, היה הגזען המוצהר האחרון בבית הלבן, תומך מובהק של הפרדה גזעית; הצבא שגייס אותם נגד הנאצים ב-1941 הפריד שחורים מלבנים. ההפרדה הסתיימה רק ב-1948.

אפשר בהחלט להבין את חוסר הסנטימנטליות של שחורים כלפי אירופה. אין זה מקרה שלפני 30 שנה נכנס לשימוש המושג "אמריקאי-אפריקאי". זה היה מאמץ יזום להעניק זהות אתנית, מעבר לפיגמנטים. בזהות הזו, מיניה וביה, נכרך הזיכרון של כיבוש, של ניצול ושל שעבוד אפריקה בידי אירופה.

שחורים באמריקה, וגם כמובן גם במקומות אחרים, לא יצאו מגדרם כאשר נפלה החומה בברלין, בנובמבר 1989. הם יצאו מגדרם, לעומת זאת, כאשר נפתחו שערי בית הסוהר בקייפטאון, ארבעה חודשים אחר כך, ונלסון מנדלה הקשיש בקע מהם. אירופים יצרו את האפרטהייד ואיפשרו אותו, ושחורים לא יכלו לשכוח.

איזה אור ואיזה חושך

ההגדרה של אויבים ושל בעלי ברית באמריקה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה הייתה ברורה למדי: ברית המועצות, הקומוניזם הבינלאומי, בעלי ברית סובייטיים באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית. המגדירים היו לבנים, מן הטעם הפשוט שהם היו הרוב הגדול של האוכלוסייה, ובידיהם היו כל מנגנוני הכוח הפוליטי.

רוב השחורים לא התעניינו בשאלות-חוץ, ממש כפי שרוב הלבנים לא התעניינו בהן. אבל משכילים שחורים התקשו למצוא את מקומם בעולם המניכאי הזה, שבו אמריקה וחבריה מייצגים את כוחות האור, וכמעט כל השאר - את כוחות החושך. המלחמה הקרה ניטשה במלוא עוזה כאשר שריפים לבנים באלבמה שיסו כלבים במפגינים שחורים לטובת זכויות האזרח. מי בדיוק היה רע במשוואה הזו?

ברק אובמה היה זאטוט כאשר התרחשו המאורעות ההם. אבל הם היו חלק מהכרתו האינטלקטואלית. בזמן מערכת הבחירות הראשונה שלו לנשיאות, ב-2008, התגלה שהוא ומישל נהגו לבקר בכנסייה שחורה גדולה בשיקאגו, שבראשה עמד מטיף רדיקלי קיצוני. האיש, ג'רמאייה ראייט, הכריז, "לא, לא, לא יברך אלוהים את אמריקה, אלא יקלל אלוהים את אמריקה". בני הזוג אובמה לא יצאו במחאה. הם פרשו מכנסייתו של ראייט רק לאחר שפרצה השערורייה הפומבית.

אבל אפילו ג'ורג" וושינגטון אמר

ייסוריה של אירופה לא דיברו בשבוע שעבר אל ברק אובמה. מבייסבול בהוואנה, במחיצת רודן ברוטלי (ראול קסטרו יסד את המשטרה החשאית הקובאנית, ושלח קבצנים והומוסקסואלים אל מחנות ריכוז), נשיא ארה"ב טס לבואנוס איירס, לרקוד טנגו. הוא אישר בזה את הדימוי המפורסם של "אובמה ללא דרמה".

בספטמבר 2001, מנהיגי אירופה חשו לניו יורק, לעמוד לצד ארה"ב לאחר אחד-עשר בספטמבר. אפילו ולדימיר פוטין היה שם. אבל במארס 2016 לא חשב מנהיג העולם החופשי שהוא צריך להניח את ידו על כתפם של בעלי הברית האירופיים.

ברק אובמה הוא כאמור הנשיא הפוסט-אירופי הראשון של ארה"ב. זה אינו הופך אותו לאיש רע. למען האמת, ג'ורג' וושינגטון, האב המייסד של הרפובליקה, הזהיר את בני ארצו לפני 220 שנה מפני סנטימנטים במדיניות החוץ ומפני בריתות קבועות מעבר לים. בסימן האזהרה ההיא, ארה*ב התבדלה משאר העולם ב-125 השנה הראשונות של קיומה.

הרטוריקה של דונלד טראמפ באה מכיוון אחר, ומשתמשת באוצר מלים אחר. אבל היא מגיעה אל אותו המקום: אירופה לאירופים, יהיו התוצאות אשר יהיו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny