המתווה לא מת

אל תאמינו לקול מצהלות העותרים נגד מתווה הגז. המתווה אמנם בוטל - אבל רק על-תנאי. אם ירצו בכך שותפויות הגז, העסקה תושלם, והמתווה יקוים כמעט בשלמותו, כאילו לא היה בג"ץ מעולם. המתווה, שהוא למעשה הסכם בין מדינת ישראל לשותפויות הגז, אושר על-ידי בג"ץ הלכה למעשה בכל רכיביו זולת אחד: "פסקת היציבות" המפורסמת. והפסקה הזו אינה משפיעה כהוא זה, לא על ההקלות שניתנו לשותפויות הגז, ולא על המחויבויות שנטלו על עצמן.

המשמעות היחידה שנודעה לפסקת היציבות היא התחייבות המדינה שלא לשנות את ההסדר שאליו הגיעה עם השותפויות במשך עשור. את הציבור ההתחייבות הזו הכי פחות עניינה. לעומת זאת, את שופטי בג"ץ - כמו גם את פרופ' דיויד גילה הממונה על ההגבלים שפרש - היא זיעזעה עד היסוד. קשה לזכור פסק דין דומה של בית המשפט העליון, שבו נאמרו דברים כל-כך חמורים על פגיעה שניסתה ממשלה בישראל לפגוע בדמוקרטיה.

לכן, לפסק דינו של העליון שמור מקום של כבוד במאבק על דמותה הדמוקרטית של ישראל, ומשפטנים עוד יצטטו ממנו בהרחבה בדיונים שיעסקו בשאלת כבילת שיקול-הדעת המינהלי.

וזהו זה. בכל הקשור במשק הגז - פיתוחו, שינוי משטר המס וניצול אוצרות הטבע של ישראל - בכל אלה ניגפו העותרים, ומתווה הגז נותר עומד על כנו כחומה בצורה. לכאורה, אם תיתן הממשלה הודעה לבג"ץ, בהסכמת שותפויות הגז, כי פסקת היציבות נמחקה מההסדר, הרי שביטול המתווה על-ידי בג"ץ יהיה כלא היה, והמתווה יהפוך לעובדת חיים, שרירה וקיימת.

בפסק דינו של בית המשפט העליון אין בשורה לעותרים, ואין בו גם הלכה חדשה של ממש, למעט אחת, שהיא מהווה בשורה מרה לרשות ההגבלים עסקיים. בג"ץ אישר, בתקדים ראשון, משמעותי, קשה ומסוכן, את נטילת סמכותו של הממונה על ההגבלים העסקיים על-ידי הדרג המיניסטריאלי. ביקר - אך אישר וללא סייג של ממש.

דרושות לוליינות משפטית ואקרובטיקה מחשבתית של ממש כדי להצליח ולמצוא במתווה הגז - שהוא בסופו של דבר חוזה והסדר כלכלי-מסחרי גרידא, בין המדינה לבין שותפויות הגז - טעמים ראויים של סכנה לביטחון המדינה וליחסיה עם מדינות העולם. טעמים כאלה שיצדיקו חריגה ממסורת בת יותר משניים וחצי עשורים (מאז נחקק חוק ההגבלים במתכונתו הנוכחית) של הימנעות כל ממשלות ישראל משימוש בסעיף 52 לחוק.

לא ברור - האם לא רעדה ידם של שופטי בית המשפט העליון בטרם אישרו פה-אחד כי ביטחון המדינה מצדיק את נטילת סמכות הממונה בעניין זה. לא ברור גם כיצד השופטים לא ראו לנכון להציב סייגים של ממש שימנעו צעד דומה בעתיד בכל פעם שתעלה סוגיה כלכלית כבדת-משקל, אולם כזו שפגיעתה בתחרות קשה.

וכך העותרים נגד מתווה הגז יגלו עד מהרה כי הציבור נותר "שבוי" (כלשון מתנגדי המתווה) של שותפויות הגז. ברצונן יתקיים המתווה - ברצונן יעבור מן העולם. ועד שיתגלה רצונן בפנינו, ועד שתידרש הממשלה לתת הודעתה לבג"ץ, יכולה לחלוף לה עוד שנה שלמה. שנה של משאים, מתנים (בעיקר מתנים), לחצים ואיומים משני הצדדים. ובעיקר - שנה של חוסר ודאות בדבר המשך פיתוח מאגר "לוויתן" ועתידו של משק הגז.

כי לשותפויות הגז אין הצדקה של ממש למהר ולהביא לפתרון. בכל רגע נתון הן יכולות להודיע על הסכמתן למחיקת פסקת היציבות; וטרם שיעשו כן, הן ינסו בוודאי למקסם את רווחיהן מכך. סנונית ראשונה להתנהלות הצפויה הגיעה מכיוונו של מנכ"ל חברת נובל אנרג'י, שכצפוי נמנע מלמהר ולהספיד את המתווה, אלא הבהיר כי הוא מצפה שממשלת ישראל תציע פתרון "שישמר אקלים יציב להשקעות".

חשוב לשים לב שנובל אנרג'י היא השותפה שהכי פחות מושפעת מביטול פסקת היציבות, למרות היותה השותפה שעמדה יותר מכולם על הכללתה במתווה. עבור נובל, פסקת היציבות היא שלייקס בלבד לחגורה הרחבה שמהווה המנגנון הבינלאומי להגנה על השקעות, שממנו נהנית נובל כמשקיע זר בישראל.

נובל מנהלת את השקעתה בישראל באמצעות חברה קפריסאית. לפיכך, נובל צפויה לטעון כי השקעתה בישראל נהנית מהגנות משמעותיות הנתונות לה מכוח "אמנת ההגנה על ההשקעות" הבין-מדינתית שבין ישראל לקפריסין. האמנה הזו מקנה למשקיע הזר בישראל, הגנות שדומות במהותן (או לפחות בתוצאתן) לפסקת היציבות. יתר על כן, האמנה הזו מפקיעה את הדיון בהפרות שלה ממערכת המשפט הישראלית, ומעבירה אותן לבוררות בפני פורום בינלאומי (ICSID) המתנהל בוושינגטון תחת האכסניה של הבנק העולמי, שעל פסיקותיו אין ערעור, ושאת החלטותיו ניתן לאכוף במרבית מדינות העולם כנגד נכסיה של ישראל.

לישראל יש ניסיון מועט בלבד, ורע בכללותו, בניהול הליכים מסוג זה, וממשלת ישראל צפויה לעשות הכול כדי להימנע ולהעמיד דברים (למשל, את סבירות מכלול התנהלותה בסוגיית הגז הטבעי) למבחן בפני טריבונל בינלאומי זר.

עם זאת, גם נובל בעצמה לא צפויה להזדרז ולהטיל את כל יהבה על הליך בוררות כזה, ולו משום שישנה טענה כבדת-משקל, שלפיה העברת השליטה על פעילותה של נובל לחברה הרשומה בקפריסין, נועדה כל-כולה כדי ליהנות מהגנות האמנה, והיא אף מאוחרת לחלק מהאירועים המקימים לנובל לכאורה את זכות התביעה.

לכן ניתן לצפות כי נובל תנסה להוציא את המיטב מההתפתחות האחרונה, תוך יישור קו של השותפות הישראליות שלה. אבל שבירת כלים ו/או ביטול המתווה כולו, לעת הזו, אינם צפויים ואינם סבירים.

הוא שאמרנו: העותרים מיהרו לחגוג, והשיירה עבור תעבור - גם אם באיחור לא אופנתי כמקובל במקומותינו.

■ הכותב הוא מומחה בהגבלים עסקיים.