כך יכולה המדינה להגדיל בקלות את השימוש בגז טבעי

ישראל צריכה לצמצם למינימום את ייצור החשמל מפחם, ובכך ליצור שוק חדש לגז טבעי, שיאפשר את המימון הדרוש לפיתוח מאגר "לוויתן" ■ מהם הפתרונות הרצויים, ומה באשר לרפורמה בחברת החשמל?

קידוח לוויתן נפט גז / צילום: לילה כלכלי ערוץ 10
קידוח לוויתן נפט גז / צילום: לילה כלכלי ערוץ 10

התגובות בממשלה לפסיקת בג"ץ בנושא מתווה הגז היו מאכזבות עד מביכות. בעוד הפוליטיקאים מסתערים על השופטים כדי לצבור הון פוליטי, ניסו בדרגים המקצועיים לבחון פעם נוספת את החלופות למתווה הגז. המסקנה הלא-מפתיעה של הפקידים הייתה, שהדרך היחידה לצאת מהפלונטר ולאפשר את פיתוח מאגר "לוויתן", עוברת בכנסת, באישור "סעיף היציבות" בחקיקה. אבל דרך אחרת, נכונה, צודקת וכלכלית הרבה יותר מונחת לשרים על השולחן.

ישראל צריכה לצמצם למינימום את ייצור החשמל מפחם, ובכך ליצור שוק חדש לגז טבעי, שיאפשר את המימון הדרוש לפיתוח מאגר "לוויתן". היזמים יגלו גמישות מפתיעה בכל הקשור לפסקת היציבות וליתר הדרישות, ברגע שיהיה להם שוק מובטח, והם ירוצו לפתח את המאגר.

הסיבה הראשונה במעלה להפסקת ייצור החשמל מפחם היא פיקוח נפש. פשוטו כמשמעו. 10 יחידות הייצור מפחם של חברת החשמל (6 בחדרה ו-4 באשקלון) פולטות מדי שנה לאוויר 81 אלף טון תחמוצות גופרית, ו-156 אלף טון תחמוצות חנקן. הגזים האלה, המכונים בעדינות "נוקסים" ו"סוקסים", מסוכנים לבריאות וגורמים בוודאות לשורת מחלות בעיקר בדרכי הנשימה.

הערכות מעודכנות של המשרד להגנת הסביבה, שפורסמו ב"גלובס", מדברות על תמותה של 184 בני-אדם בשנה כתוצאה ישירה משאיפת החלקיקים המסוכנים. לפי אותה הערכה, יותר משני-שלישים מהתמותה (155 בני-אדם) הם של תושבים המתגוררים ועובדים בקרבת תחנת-הכוח בחדרה, ושאר התמותה (59 איש) היא של תושבים באזור אשקלון.

אף תחנה פחמית מזהמת לא הייתה פועלת כאן, אילו היו בידי התקשורת סיפורים אישיים של 10 אנשים שמתו משאיפת הנוקסים והסוקסים. אבל לרוע מזלם של הקורבנות, קשה עד בלתי אפשרי לדעת ולהוכיח מי מת משאיפת גזים, ומשום כך הם נשארים בגדר סטטיסטיקה יבשה.

בחברת החשמל טוענים, שהפעלת תחנות-הכוח הפחמיות היא צורך אסטרטגי, משום שאי אפשר להסתמך רק על הגז לייצור חשמל. הטענה הזו נכונה כשלעצמה, אבל בחברה לא מספרים לציבור שמספיק להפעיל את תחנות-הכוח הפחמיות שבועיים בשנה, כדי לשמר את יכולת ייצור החשמל בפחם.

"תחנה פחמית היא כמו טנק" הסביר ל"גלובס" פעם מי שהיה אחראי על מערך ייצור החשמל במדינה במשך 15 שנה. "אפשר לשים אותה באחסנה יבשה, ולא צריך להפעיל אותה כל השנה כדי לשמור על כשירותה".

אז מדוע מתעקשים כל-כך בחברת החשמל להפעיל את תחנות-הכוח מבוססות פחם כל השנה? אולי בגלל שהן מספקות עבודה למאות עובדים, אולי בגלל שהן מכניסות רווחים גדולים לחברת החשמל - ועוד סיבות חשובות וטובות שמתבטלות לאפס מול הצלת נפשות. אבל במקום לסגור את תחנות-הכוח הפחמיות, שקועה חברת החשמל עד צוואר בפרויקט גרנדיוזי להתקנת מערכות סינון בארובות תחנות-הכוח, שאמורות להפחית עד 80% מפליטות החלקיקים המסוכנים.

הפרויקט הזה, שיעלה למשלם המיסים 7 מיליארד שקל, היה אמור להסתיים כבר ב-2013, אבל התעכב מסיבות שונות, ובינתיים הותקנו מסננים רק בשתי יחידות באשקלון. גם לאחר השלמת הפרויקט, 4 מתוך 6 יחידות-הייצור של חברת החשמל בחדרה, יישארו ללא מסננים. מדובר ביחידות הישנות ביותר והמזהמות ביותר של החברה, שהיו אמורות לעבור הסבה לגז. אבל תוכניות ההסבה מתמהמהות, בגלל הביורוקרטיה כמובן.

הפתרון הרצוי היה למחוק את ארבע יחידות-הייצור הפחמיות בחדרה, ולבנות במקומן תחנות חדישות המופעלות בגז. המיקום ליד הים, בשילוב טכנולוגיות חדישות, היה הופך את התחנות האלה ליעילות ביותר מסוגן במדינה (עד 80% נצילות אנרגטית). המדינה הייתה מרוויחה פעמיים: גם משיגה את פיתוח מאגר הגז לוויתן, וגם מקבלת תקבולי מסים במיליארדים בשנה על רווחי הגז. כי בעוד שעל הפחם (שמיובא לארץ מאוסטרליה ומדרום-אפריקה) מוטל רק בלו מינימלי, הגז ממוסה בהיקף של 60% מהרווח.

אבל כאן נכנסת לתמונה בעיה אחרת: הרפורמה בחברת החשמל. המדינה הרי מתכוונת להוציא את ייצור החשמל מידי חברת החשמל. ולכן, לא יהיה מנוס מהגעה להסכמה עם ועד העובדים של חברת החשמל על מכירת תחנות-הכוח העתידיות ליצרנים פרטיים.

שורה ארוכה של פוליטיקאים חששו בעבר לחתום על הסכם רפורמה, שיוסיף כמה מאות שקלים לפנסיה של עובדי חברת החשמל. אפשר להבין את הפוליטיקאים, שיודעים שמה שהציבור יזכור הוא רק השוחד שנתנו לוועד העובדים החזק במדינה. אבל מנהיגות אמיצה יכולה להתגבר על הפופוליזם, ולהסביר שבהשוואה לאלטרנטיבות למתווה הגז, ובהשוואה לסכנות שבאי-פיתוח מאגר לוויתן, ובהשוואה למחיר היומיומי שנגבה בחיי אדם - השוחד החוקי שהמדינה תשלם לעובדי חברת החשמל יהיה כסף קטן.