בקשה לייצוגית של תושבי גבעת עמל: "אחריות לציבור מוחלש"

התובעים, שנמצאים לדבריהם אחרי הטראומה שהתרחשה בשכונה בעקבות הפינוי ומסירת השטח לידי חברת אלעד מגורים של יצחק תשובה, מייצגים לטענתם את "כל המשפחות שהתגוררו וגרות בגבעת עמל החל משנת 1949"

עימותים בגבעת עמל ב' / צילום: רוני שיצר
עימותים בגבעת עמל ב' / צילום: רוני שיצר

דצמבר 1982. שמעון יהושע עומד על גג ביתו בכפר שלם בדרום תל-אביב מול הטרקטורים והשוטרים שנשלחו להרוס חדר שנבנה ללא רישיון. זאת, לאחר שעיריית תל-אביב וחברת חלמיש הפעילו לחצים כבדים כדי שלמשפחת יהושע לא יהיו דרישות מיותרות בעת שיפונו מהמתחם. המקרה הסתיים בטרגדיה, לאחר שכדור אחד שנורה על-ידי שוטר פגע ביהושע במצחו והרג אותו.

34 שנים מאוחר יותר, הגיעו בשבוע שעבר עשרות מתושבי כפר שלם לבניין העירייה ודרשו להיפגש עם ראש העיר בעניין הכוונה לפנות אותם מבתיהם. "נצא מהבתים שלנו רק על אלונקות ונפריע לרון חולדאי בכל צעד שלו עד שיעצור את ההליכים נגדנו", צעקו התושבים, שפונו לבסוף על-ידי המשטרה.

בתוך כך, בישיבת מועצת מקרקעי ישראל שהתקיימה בתחילת השבוע הוחלט כי ראש מטה הדיור, אביגדור יצחקי, ומנהלת משרד הפנים, אורנה הוזמן-בכור, יבדקו את הקריטריונים לפיצויים למפונים ואת אופן ניהול הפרויקט.

תושבי כפר שלם לא לבד. מלכה אלפסי ויוסי כהן, תושבי שכונה אחרת בעיר - גבעת עמל שבשולי שכונת בבלי בצפון תל-אביב - הגישו בשבוע שעבר, באמצעות עו"ד משה קריף ממשרד גולן קאשי, בקשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח ועיריית תל-אביב.

התובעים, שנמצאים לדבריהם אחרי הטראומה שהתרחשה בשכונה בעקבות הפינוי ומסירת השטח לידי חברת אלעד מגורים של הטייקון יצחק תשובה, מייצגים לטענתם את "כל המשפחות אשר התגוררו וגרות בגבעת עמל החל משנת 1949". מדובר במשפחות שפונו מדרום תל-אביב במלחמת העצמאות ויושבו בבתיהם של ערבים שברחו או גורשו מהכפר ג'מוסין, כיום שכונת בבלי.

זהו מצב עניינים דומה למצב במתחמים נוספים בערים הגדולות, וכפי שנאמר בבקשה, "עומדת כאן סוגיית האחריות הציבורית ההיסטורית כלפי ציבור מוחלש, נעדר קול ונטול זכויות". הם מבקשים שבית המשפט יקבע כי הנתבעים הפרו בחוסר תום-לב הבטחה שלטונית וגרמו להם נזק ממוני ונזק שאינו ממוני.

לדבריהם, "היסוד המשותף לכל חברי הקבוצה הוא רחב וכולל הן את בירור מעמדם של תושבי גבעת עמל על אדמתם, הפיצוי והנזק שנגרם להם כתוצאה ממניעת מגורים ראויים, הנזק הכבד שנגרם לערך נכסיהם, היעדר תשתיות עירוניות ראויות, התדיינות משפטית המערערת על זכותם במשך שנים ארוכות ופינוי כפוי מבתיהם".

עו"ד קריף הוא ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית שכתב את הספר "המזרחית", פעיל בתחום המאבק על זכויות מקרקעין וממובילי העתירה הידוע בשם "בג"ץ הקרקעות" - פסק הדין שבו בוטלו החלטות מיטיבות לחקלאים, ונעשה לראשונה השימוש במושג "צדק חלוקתי".

הבקשה לבית המשפט של אנשי גבעת עמל מחזיקה למעלה מ-100 עמודים, וניכר בה כי בהכנתה נערך מחקר היסטורי רציני אחרי גלגולי הקרקע ויחס הרשויות אליה ואל המחזיקים בה - קרקע הנחשבת כיום לאחת היקרות במדינה.

נקודת הפתיחה היא ההתחייבות של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, להסדרת בעיית המגורים. ההתחייבות נמסרה ב-1.11.1949, ובה נאמר: "כל אלה שהתיישבו בג'מוסין או במקומות אחרים באופן זמני בהסכמת המוסדות המוסמכים, יוכלו להישאר במקום הקבוע".

ההמשך, כפי שנטען בבקשה, היה דווקא הפוך לרוח ההבטחה: עיריית תל-אביב, רשות הפיתוח ורשות מקרקעי ישראל למעשה סחרו בזכויותיהם של המתיישבים, על-פי אינטרסים עסקיים, וחלק מהותי במגמה זו היה הזנחה מכוונת של השכונה, בעיקר מבחינת טיפול בתשתיות, ודחיית כל ניסיון של התושבים להסדיר את מעמדם וזכויותיהם בבתים שאליהם הועברו בהקמת המדינה.

עוד עיקרון מפתח בפרשה גובש כאשר רשות מקרקעי ישראל מכרה חלק מהקרקע לחברת "דיור ב.פ" מקבוצת סולל בונה, אותה קרקע שהתגלגלה אחר-כך לידי דנקנר השקעות וממנה לידיו של יצחק תשובה. על-פי מסמכי העסקה, היא מחייבת את הצדדים לפעול למימוש זכויותיהם של תושבי השכונה, והרוכש מצהיר כי הוא "מכיר בזכותם של המשתכנים לקבל דיור אקוויוולנטי בשיכונים שייבנו על-ידו על הנכס, אם ירצו בכך". גם כאן, ההמשך היה אחר, והזכות הופרה.

 

"אני לא מפתח שם שירותים במכוון"

כבר בשנות ה-50' הבינה העירייה שיש לה מכרה זהב ביד, ועל כן טען ראש העיר חיים לבנון כי "האנשים היושבים כיום על הגבעה נחשבים בעינינו כפולשים לרכוש עירוני ועליהם לפנותו".

בתחילת שנות ה-60' של המאה הקודמת נערכו ניסיונות לקיים החלטה חשובה בעניין השכונה, לפיה רשות הפיתוח תינתן לתושבי השכונות הללו זכות קדימה לרכישת הזכויות המלאות בקרקע. אבל, ראש עיריית תל-אביב דאז, מרדכי נמיר, התלונן שהמגע למכירת הקרקע נעשה "בלא לבוא בדברים איתנו". נמיר דרש בחריפות "להפסיק את מכירת הקרקע בתוך השכונות בכלל ובגבעת עמל בפרט, עד לקיום בירור בינינו בדבר הדרך לשיתוף-פעולה הכרחי בשטח זה".

בעיריית תל-אביב נערכה ישיבה בהולה, וסגן ראש העיר דאז יהושע רבינוביץ, שהתמנה מאוחר יותר לראש העיר, טען שיש להקים במהירות חברת שיכון שתיקח לידיה את כל הקרקעות, וכי "ההנהלה ניגשת בדחיפות להקמת החברה או לחפש שותף בעל הון פרטי שיינתנו לו קונצסיות".

בישיבה נמסר כך: "ברור כי לא נוכל לפנות את התושבים בטרם נוכל להמציא להם הצעה קונסטרוקטיבית... עלייתן של המשפחות על הקרקע נעשתה בהסכמה בלתי רשמית של העירייה... העירייה הגישה תביעות משפטיות... עשינו זאת בעיקר על-מנת למנוע הפעלת חוק ההתיישנות... התושבים רוצים להשתקע במקום זה, רשות הפיתוח מתנגדת לכך כי הקרקע יקרה מאוד".

באותו דיון נערכה השוואה בין שכונת גבעת עמל לבין שכונת נורדיה, שבה התיישבה אוכלוסייה אשכנזית והושגה שם הסכמה של מעין פינוי-בינוי. רבינוביץ לא היסס לומר לפרוטוקול כי הוא אינו מאמין שהפתרון שננקט בנורדיה מתאים גם בגבעת עמל, ונימק זאת כך: "כי החומר האנושי של גבעת עמל שונה מזה של נורדיה". באותה הזדמנות ניתנה גם לגופי האכיפה בעירייה הנחיה להקשיח את יחסם לתושבי גבעת עמל בענייני ארנונה ובנייה ללא היתר. הדבר בא לידי ביטוי למשל, במכתב שכותרתו "פיקוח יתר בשטח גבעת עמל".

במקביל, כאשר הקרקע נמכרה לסולל בונה ב-1961, סוכם בעירייה להמליץ על הפקעת הקרקע לטובת סולל בונה, ומצד שני לתת לסולל בונה "הקלות בבנייה בביצוע תוכנית בניין עיר מאושרת".

ראש העיר, שלמה (צ'יץ') להט, היה בוטה ביותר מבין ראשי העיר. בישיבת מועצת העיר שדנה על קובלנות תושבי גבעת עמל, אמר להט: "אני לא מפתח שם שירותים במכוון... המצב באמת רע. יש לי כוונה שיהיו שירותים עוד יותר רעים בתחום הפיזי, תאורה, ביוב, מדרכות וכו'. לא בתחום החינוך. בתחום החינוך הם באותה רמה של בבלי. זאת, כדי שיבינו שאין לי כוונות שימשיכו לחיות שם לעולם ועד". הישיבה הזו נערכה ב-1987, כאשר דנקנר השקעות רכשה מסולל בונה את הזכויות בגבעת עמל.

רשות הפיתוח ורשות מקרקעי ישראל מכרו כאמור את הקרקע ב-1961 תוך התחייבות מפורשת שהקונה, סולל בונה, יפעל להקמת שיכונים וכי הוא "מכיר בזכותם של המשתכנים לקבל דיור אקוויוולנטי בשיכונים שייבנו על-ידו על הנכס, אם ירצו בכך". הוצהר כי העסקה נעשתה במחיר נמוך במיוחד בגלל העובדה שהיא מיושבת.

עוד לא יבשה הדיו על ההתחייבות הזו, ורשות מקרקעי ישראל יחד עם סולל בונה לא פתחו בתהליכי בנייה אלא בהליכי סילוק התושבים. וכך הודיעו לתושבים: "כבודו תופס את החלקה השייכת למרשותי מתוך השגת גבול וללא כל זכות חוקית. לפיכך כבודו נדרש לסלק את ידו מהשטח אותו תפס ללא כל זכות חוקית ולפנותו מכל אדם וחפץ על-מנת לאפשר למרשותי להחזיק בהתאם לזכותם. אם לא יסלק כבודו ידיו מהשטח, כאמור, תוך 14 יום, ייאלצו מרשותי לתבוע סילוק יד כבודו מהשטח באמצעות בית המשפט, וכן יתבעו מרשותי פיצויים על הנזקים שנגרמו ונגרמים להן... ". בעקבות המכתב נפתחו הליכים משפטיים נגד תושבי גבעת עמל, שנמשכים עד היום.

כאשר התושבים התלוננו על כך שבהעברת המתחם מידו של יזם אחד לידו של יזם אחר מפרים את זכויותיהם - לא פנו אליהם על-פי החובה לפנות קודם כול אל המחזיקים בקרקע, היזמים הרוכשים לא בונים ולא מתחייבים ל"דיור אקוויוולנטי" - רשות מקרקעי ישראל התחמקה מאחריות ומסרה לתושבי השכונה כך: "הרוכשים החדשים נכנסים בנעלי הרוכשים הראשונים, ומלוא הזכויות והחובות בהתאם לחוזה המקורי עם המינהל, מחייבים אותם... ולאור האמור לעיל, עליך לפנות בכל הקשור לפינוי הקרקע אל בעלי הקרקע הנוכחיים בלבד ולא אל המינהל, אשר עם חתימת חוזה המכר ניתק כל קשר עם הקרקע".

העותרים דורשים כעת שבית המשפט יקבע כי רשות מקרקעי ישראל והעירייה הפרו הבטחות שלטוניות והסכמים ופעלו שלא בתום-לב, ועל כן עליהן לפצות את תושבי גבעת עמל בגין נזק ממוני שנגרם לאדמותיהם ובתיהם, ונזקים "בגין פינוי כפוי, איכות חיים ירודה במשך כל התקופה בה התגוררו בגבעת עמל, אובדן הנאה ועוגמת-נפש".

"תושבי השכונות בארץ הפכו מחלוצים לפולשים"

יוני יוחנן משכונת ליפתא בירושלים המועמדת לפינוי הקים את "איחוד שכונות" המאגד את השכונות המיועדות לפינוי: ליפתא; גבעת עמל, כפר שלם, נס לגויים, סומייל בתל-אביב; שכונת עמידר בבת-ים ואתרים נוספים בנכסי נפקדים בערים מעורבות שהועברו לידי הוואקף המוסלמי. מטרת "איחוד שכונות" היא עצירת מדיניות הפינויים והכרה בזכויות קנייניות של התושבים, כאשר דרכי הפעולה אינן אלימות וכוללות עתירות לבג"ץ, חשיפת מסמכים ונוהלי טיפול בנכסים, הפגנות מחאה, הפעלת לובי בכנסת והסדרת הנושא בחקיקה.

"בסמוך לקום המדינה, עת המדינה הצעירה שיוועה לאזרחים שיתגוררו ברחבי הארץ, רבים מתושבי השכונות יושבו באזורים שננטשו, ואף שזכויותיהם אינן רשומות, המדינה הכירה דה פקטו בזכויותיהם ולעתים אף סייעה בשיכונם", אומר יוחנן ל"גלובס". "בשנים האחרונות, כתוצאה מעליית ערך הקרקעות במיוחד באזורי הביקוש, כאשר יזמים ובעלי הון חומדים את הקרקעות, החלו רשויות המדינה במסע של שיסוי וסילוק כנגד מאות מתושבי השכונות אשר הפכו מ'חלוצים' ל'פולשים'.

"ואכן, בשנים האחרונות החל גל של תביעות פינוי וסילוק יד כנגד רבים מתושבי השכונות ברחבי הארץ, כאשר המוטיב המרכזי בתביעות אלה הוא שהתושבים הם חסרי זכויות רשומות. לא ייתכן שבמקום שיכירו בזכויות התושבים בקרקע שעליה הם מתגוררים עשרות שנים במהלכם הם סבלו מהזנחה ו'ייבוש' שיטתי ומכוון, לפתע הם יוגדרו כפולשים חסרי צלם אנוש ויסולקו מבתיהם אל הרחוב, בבחינת 'הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת', ובנוסף גם לחטוף הוצאות משפט.

"נותר לתמוה", אומר יוחנן, "האם לא מגיע לתושבי השכונות שיתייחסו אליהם כאל בני אדם שווים? האם תושבי השכונות שנולדו וגדלו בשכונות חטאו בעצם לידתם בשכונה? מדוע מגזרים חזקים יותר בחברה הישראלית, כמו ההתיישבות העובדת ואוכלוסיית המתנחלים, נקראים 'חלוצים' ומקבלים את כל התמיכה והגיבוי מהמדינה, ואילו את תושבי השכונות מכנים בשמות גנאי 'פולשים' ו'קרימינלים'? כתוצאה מכך, ולאור המאפיינים המשותפים של רבים מתושבי השכונות ברחבי הארץ, החלטנו להתאחד במסגרת משותפת על-מנת לצאת במאבק מאורגן למען הכרה בזכויותינו. המאבק יהיה מאבק ציבורי ופרלמנטרי וייעשה בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותנו".

עיריית תל-אביב מסרה בתגובה: "כל הטענות שעולות בתביעה, עלו כבר בעבר בתביעות פרטניות ונדונו לגופן על-ידי בתי המשפט שדחו אותן. עיריית תל-אביב-יפו מעולם לא הייתה אחראית על הקרקע, אלא מדינת ישראל, ולכן גם לא הגישה תביעות לפינוי התושבים מהמקום. יתרה מכך, העירייה פעלה להבטחת בירור הוגן של הזכאים לפיצוי ואף גישרה בין הצדדים באופן שניתן פיצוי מעבר לסכומים שנפסקו על-ידי בתי המשפט. העירייה גם מעולם לא מנעה יוזמה כלשהי לבנייה במקום - כל עוד הדבר נעשה על-ידי מי שמוסמך לכך בהתאם לחוק ובהתאם לתוכניות הבנייה המחייבות.

"באשר לאמירות המצוטטות, מדובר בטענות וציטוטים מלפני עשרות שנים, אשר מיוחסים לכאורה לראשי עירייה שכבר הלכו לעולמם, שאין ביכולתנו בשלב זה לבדוק את אמיתותם, תוכנם ואת ההקשר שלהם. כך או כך, מדיניות עיריית תל-אביב-יפו היא מדיניות שוויוניות, ובכוונתה לקדם את התחדשות האזור תוך מתן פתרון הוגן וראוי לכל מי שזכאי לכך".