האם ראויה הצעת החוק החדשה לייפויי-כוח מתמשך?

הצעת חוק חדשה שעלתה לסדר היום בכנסת מבקשת לשנות את דיני הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כפי שהם מוכרים לנו כיום, ולכונן הסדר חדש. מדובר במעין פתרון ביניים לאנשים המצויים ב"שטח האפור" מבחינת כשרותם המשפטית ומסוגלותם לקבל החלטות על גופם ורכושם. 

הנחת היסוד של החוק בישראל כיום הינה, כי אדם כשיר לביצוע כל פעולה משפטית ביחס לגופו או לרכושו, כל עוד לא נסתרה כשירות זו. מתי כשירות זו נסתרת? כשמובא בפני בית המשפט, כי אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו, ונדרש למנות אדם אחר אשר יקבל החלטות במקומו. 

מדי שנה מתמנים במדינת ישראל כעשרת אלפים אפוטרופוסים. רובם המכריע של מינויים אלה נעשים עבור אנשים שאינם יכולים לדאוג לענייניהם. קבוצה זו מונה בעיקר אנשים עם מוגבלויות נפשיות או שכליות, כגון: אנשים עם פיגור שכלי, חולי נפש ובעלי ליקויים נפשיים, אנשים המאושפזים במצב של תרדמת ואנשים בגילאים מבוגרים, אשר מפאת מצבם אינם יכולים לדאוג לענייניהם. חוק הכשרות המשפטית בנוסחו הנוכחי הוא מאוד "שחור-לבן" במובן זה, שאו שהאדם כשיר משפטית - או שלא. 

אלא שבמציאות ונוכח תוחלת החיים שעלתה בעשורים האחרונים, קיימים מצבי ביניים רבים, "שטח אפור" שאין לו מענה בחוק.

כך, למשל, כאשר מובא לידיעת בית המשפט (על פי רוב, באמצעות חוות דעת רפואית) שאדם לוקה בדמנציה, בדרך כלל בית המשפט ימנה לו אפוטרופוס. אולם, מה באשר לאדם הלוקה בדמנציה בשלביה המוקדמים והוא מצוי במצב בו הוא עדיין מסוגל להתנהל באופן תקין ברמה היומיומית, לשלם חשבונות, לחתום על צ'קים ולמשוך כסף מהבנק? האם צריך למנות לו אפוטרופוס? לחוק אין מענה למצבים אלה ומציאות זו עלולה לגרור שלילת כשירות משפטית מאדם אשר עדיין מסוגל לטפל בענייניו, גם אם באופן חלקי ורק בסוגיות הפשוטות יותר של חיי היומיום. 

לאחרונה הועלתה לסדר היום הצעת חוק חדשה, המבקשת לבצע תיקון בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, אשר ייתן מענה למצבי ביניים. העומד בבסיס תיקון זה הינו גישה שרווחת בעולם בנושא האפוטרופסות, השמה דגש על כבודם ועל זכויותיהם של אנשים בעלי מוגבלות (לרבות כזו שנובעת מזקנה) - הן זכויות אזרח מהן נהנה כל אדם והן זכויות הנובעות ממצבם הייחודי. התיקון מבקש להעצים זכויות אלו ולהגביר את עצמאותם של בעלי המוגבלויות. גישה זו גם שמה דגש על שונותו ונבדלותו של כל אדם ואדם, על קיומן של מגוון מוגבלויות אשר אין להתייחס אליהן כמקשה אחת, וכן על הצורך בכיבוד רצונו של האדם המסוים, עד כמה שאפשר, ושיתופו בהחלטות הנוגעות אליו. 

בהתאם להצעת החוק, אדם יוכל להעניק למקורביו "ייפוי כח מתמשך". כלומר, כל זמן שהאדם כשיר ומסוגל לדאוג לענייניו הוא יוכל למנות מיופה כח, שיוסמך לפעול ולקבל החלטות בשמו כאשר האדם יגיע למצב בו יחדל להבין מה נעשה איתו, עקב ליקוי שכלי או נפשי. ייפוי הכח המתמשך יעמוד בתוקפו ומיופה הכח יהיה מוסמך לפעול על פיו, גם כאשר הממנה כבר לא יהיה בעל כשירות לתת את אותו ייפוי כוח. על פי המוצע, יוכל אדם, באמצעות ייפוי כח מתמשך, לתת הנחיות מקדימות למיופה הכח, שבהן יפרט את רצונו לגבי החלטות עתידיות שיתקבלו בשמו או פעולות שיינקטו בשמו. עוד מוצע בהצעת החוק, כי בית המשפט לא ימנה לאדם אפוטרופוס, אם ניתן להגיע לאותה תוצאה ולשמור על טובתו בדרך המגבילה פחות את האוטונומיה שלו. כלומר, בדרך של מתן יפוי כוח מתמשך. 

בכך, למעשה, מבקשת הצעת החוק להביא לכדי שינוי מהותי בדיני הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, אשר מקדשת את כבוד האדם וחירותו, לרבות החירות לקבל החלטות מהותיות ביחס לעצמו ולרכושו, ואף זאת באמצעי התערבות פחותים ומתונים ככל הניתן. 

הצעת החוק החדשנית חורטת על דגלה ערכים ראויים ומקודשים, ויישומה אכן יהיה מבורך. אולם, אופן יישומה לא צפוי להיות חף מבעיות. כך, למשל, מנגנון הפיקוח על הוראות יפויי הכוח והאופן בו הן מיושמות בפועל על ידי כל אותם מיופו כוח עתידיים, דורש התעמקות בכל מקרה לגופו. ללא ספק יהיה מעניין להיווכח כיצד הרשויות (האפוטרופוס הכללי, בתי המשפט) מתכוונות להיערך לכך. 

■ הכותבת היא בעלת משרד המתמחה בדיני משפחה וירושה