מלחמה ושלום

אסור להשוות. "הצהרתי בהזדמנויות רבות שהאחריות היא משותפת, פורמלית ומוסרית. אינני מוכן לכך שרק רעייתי תעמוד לדין, אם אכן תהיה זאת ההחלטה. אם תהיה זאת ההחלטה, אני אעמוד איתה ולא אסתתר מאחורי חסינות של חבר כנסת וכיוצא בכך. זה לא רלוונטי (אם ידעתי על ההתנהלות), משום שכל מה שהיא עשתה מקובל גם עליי. הכול. אין לנו סודות והכול מקובל בינינו"

(ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, על חשבון הדולרים של רעייתו לאה, 1977).

שתיקה רועמת. אז אחרי שהסכמנו שנתניהו הוא לא רבין, בואו נדבר קצת על שוביניזם. על פי כל העדויות, כולל אלה של מני נפתלי וגיא אליהו שעבדו במעון ראש הממשלה - בנימין נתניהו היה נוכח בחלק לא מבוטל מהמקרים החמורים שמתוארים בפסקי הדין כנגד רעייתו שרה. היא צעקה וגערה, הוא בעיקר שתק או ביקש (בנימוס!) שיעשו כמבוקשה וכגחמתה. האם שתיקתו שלו חמורה פחות מצעקתה שלה? מעונו הרשמי של ראש הממשלה אינו ביתו הפרטי.

זהו מקום עבודה שבו מתקיימות פגישות רשמיות רבות וזו בדיוק הסיבה שאת הקנסות, בדיוק כמו את הגלידה פיסטוק, לא משלמים שרה ובנימין מקיסריה - אלא שולה ומשה מחדרה. אתם, אנחנו. אז אם המעון רשמי, ואם את הקנס משלם משרד ראש הממשלה, כלומר הציבור, מדוע שרה היא האשמה? ובכן, כי היא אישה. כי גם בשנת 2016, האישה היא האחראית הבלעדית על המטבח, על עובדי המשק ועל הטכנאים שמגיעים לתקן תקלה. וזו הבושה הכי גדולה בכל הפרשות האלה: אם אין למערכת המשפט והאכיפה את האומץ או היכולת להעמיד לדין את ראש הממשלה השתקן והפחדן בגין אווירה של טרור תעסוקתי לכל הפחות, עזבו קיבינימט את אשתו הקולנית.

שמחון תחילה. בעולם נורמלי, נניח כזה שבו ראש הממשלה לא מתעסק בשלוש לפנות בוקר בשאלה מדוע אב הבית רכש חלב משקית ולא מקרטון, כותרות העיתונים (לפחות הכלכליים) היו צריכות לעסוק השבוע בהתרסקות של היצוא הישראלי ברבעון השני של השנה. ירידה של 21.7% ביצוא הסחורות וצניחה של 32.1% ביצוא של מוצרי ההיי-טק, וכל זה כהמשך ישיר למגמה השלילית של הרבעון הראשון.

"זה מפחיד כמו מלחמה", טוען אמיר חייק, עד לאחרונה מנכ"ל התאחדות התעשיינים, שבדרך כלל מעדיף לדבר על כדורגל מאשר על מלחמות. מה עושה המדינה בשיאה של מלחמה כזאת? מקפיאה את התוכנית להקלה על התעשיינים שאמורה הייתה בין היתר להשקיע יותר משאבים במו"פ ובמיזמים להגברת החדשנות והפריון. אם זה לא מספיק, הגיע השבוע יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה ולחברה, פרופ' אבי שמחון, והציע לבנק ישראל להפסיק את רכישות המט"ח גם במחיר של פיטורי 20 אלף עובדים בתעשייה.

שמחון, הידוע ברגישותו הייחודית לבני אדם, טען שאין מה להתרגש מתרחיש כזה כי העובדים האלה ייקלטו במהירות בענפי המסחר והשירותים, שפעילותם הכלכלית תורמת, לדבריו, למדינה יותר בכל הקשור להכנסות ממסים. לא ברור על מה הסתמך שמחון בתיאוריה המופלאה הזו, אבל דבר אחד בטוח: אם יפוטר יו"ר אחד במועצה הלאומית לכלכלה ולחברה, חס ושלום, המשק צפוי לשרוד את הזעזוע הכבד.

הנייה חי. קולות השלום והפיוס שנשמעים מכיוונו של שר הביטחון החדש אביגדור ליברמן לא נובעים מהקלישאה המפורסמת "מה שרואים מכאן לא רואים משם". תהיה זו הנחה גדולה מדי לליברמן ולמחנה שלו כולו, כי האמת העירומה הרבה יותר פשוטה אך גם כואבת: הימין הישראלי היה כל כך עסוק כל השנים בלנגח את השמאל ולהתלהם כמו אחרוני האוהדים של בית"ר, שהוא נותר ללא שום אידיאולוגיה סדורה ובטח לא פתרון מדיני או ביטחוני אלטרנטיבי.

"רק הליכוד יכול" הייתה ועודנה סיסמה מדויקת, לא כי בליכוד כל כך מוצלחים - אלא כי הם מעולם לא היססו לשלהב ולהסית נגד מהלכים שהם עצמם קידמו ברגע שתפסו את ההגה. "יש ימין מתון, יש ימין קיצוני ויש ימין טיפש", אמר השבוע חבר הכנסת בני בגין, בשר מבשרו של הליכוד. ובכן, חברים, יש גם ימין צבוע.

shai-n@globes.co.il