חיים באי ודאות: איך מתמודדים עם החרדה - ומה יכול לקרות?

כשמושג הקביעות נעלם מחיינו והמציאות תנודתית מאי פעם, אנו מוצאים עצמנו במצב שבו אין מנוס מללמוד לחיות בתנאי אי ודאות. עלינו להפנים שזו אינה תקלה

כדור פורח / צילום: Shutterstock.com
כדור פורח / צילום: Shutterstock.com

כמה פעמים הרשיתם לעצמכם לצאת לדרך חדשה בלי להיצמד לווייז? להשקיע סכום רציני בפרויקט שאולי יצליח ואולי לא? לחתוך ממסלול הקריירה הברור ולהתמסר למשהו שונה לגמרי?

החוקרים טוד קאשדן ומייקל סטיגר, פסיכולוגים מקולורדו סטייט, עקבו אחרי פעולותיהם היומיומיות ומחשבותיהם של כ-65 נבדקים במשך 21 יום. בסיכומה של התקופה התברר כי מי שגילה יצר סקרנות גבוה יותר ונצמד פחות לתכנון היומיומי הבטוח, היה מסופק יותר ומאושר יותר. על פי המחקר, מי שלא מתחמק ממצבי חוסר ודאות, אלא לומד לחיות איתם, יוצא מאזורי הנוחות ומשתמש בסקרנות כמנוע, מתמודד טוב יותר עם מצבי שינוי ומוצא עצמו פחות חרדתי.

"מצד אחד צריך סקרנות ואומץ כדי לחיות במצבי חוסר ודאות", אומר החוקר ד"ר דב ינאי. "מצד שני, זה לא שיש ברירה אחרת בחיים המודרניים. לפני 200 שנה החיים, על פניו, היו מאוד מסודרים - עונות השנה, צורות העבודה, מבנה המשפחה. כיום ישנו דור צעיר שגדל בתוך כאוס עצום, וחוסר הוודאות מתקיים אצלו דקה דקה.

"לפני 30 שנה, המושג הקדוש ביותר בשוק העבודה היה 'קביעות'. היום כבר אין דבר כזה. אנשים מחליפים מקומות עבודה, והעסק נהפך לפתע מגדול לקטן, וחוזר חלילה. השינויים מאוד מהירים. זו מהות החיים הנוכחית, ואנחנו צריכים ללמוד ליהנות ממנה כמו ילד ברכבת שדים ולצחוק, ולא כמו המבוגרים שמביטים על רכבת ההרים, והבטן רועדת להם מפחד".

מה התכונות הנדרשות כדי לפתח את המיומנות של הכלת אי ודאות?

"רוב האנשים נולדים עם רמות גבוהות של סקרנות ואומץ, אבל השנים והחינוך מדכאים את זה אצלם. משפטים כמו 'תיזהר ואל תעשה זאת', 'עזוב את זה' או 'מה אתה עושה עם זה', מדכאים אצלנו, בסופו של דבר, את יצר הסקרנות. צריך לשנות את הגישה, גם בנקודת המבט שלנו על העולם: אופטימיות היא תכונה נהדרת להכלת סיטואציות של חוסר ודאות. אנחנו נוהגים לתהות מה יקרה, אבל מי אמר שיקרה רע? אולי יקרה טוב? צריך לצפות לדברים חיוביים, ולא לעסוק במה אין ובמה השתנה".

מה יקבע אם נצליח להכיל מצבים של חוסר ודאות?

"על הציר שנע בין שליטה לאי ודאות יש שני מקדמים חשובים. הראשון הוא מקדם השינוי והכאוס, כשהכוונה ליכולת של האדם להסתדר במגוון מצבים של שינוי, שהם מצבים שבהכרח יבואו. המקדם השני מכונה מקדם החוסן, והוא מלמד באיזו מידה אנחנו נשארים על הקרשים במצבים קשים. החוסן הוא היכולת לספוג מצבי כישלון וחרדה, שגם תורם ותומך מאוד במצבי שינוי - הוא זה ששומר שלא תאבד יותר מדי אנרגיה.

"אם לתמצת, מקדם החוסן הוא היכולת לומר במצבי חוסר ודאות 'לא ישברו אותי ולא ארים ידיים', ומקדם השינוי הוא היכולת לומר 'יש פה הזדמנות'. החכמה היא לתמרן בין שני המקדמים הללו - בין הצורך בשליטה לבין היכולת לוותר עליה ולעלות על הגל.

"אגב, בהרבה מקרים, מצבים של קטסטרופה הביאו להמצאות הכי חכמות וגדולות בשוק, ונבעו מזה שהשתנה מצב, ומישהו טיפל באי הוודאות החדשה בצורה הטובה ביותר שניתן".

החיים כהרפתקה

חתן פרס נובל והפיזיקאי הגרמני קרל הייזנברג תבע את המונח 'עקרון אי הוודאות' בעקבות מחקר פיזיקלי שהתבסס על מדידת מהירות החלקיקים, וטען כי ישנה הגבלה יסודית על הדיוק שבו ניתן לדעת בו-זמנית את מיקומו ואת מהירותו של חלקיק. התפיסה הזאת לא רק ערערה מדענים, אלא גם העלתה שאלות פילוסופיות וקיומיות. ארווין שרדינגר, שהגה את הניסוי המוכר בשם 'החתול של שרדינגר', גילה כי מה שמשפיע על המציאות, הן בתורת הקוואנטים והן ברמה הפילוסופית, זו אך ורק נקודת המבט שלנו, ולא שום דבר אחר.

"אי ודאות היא לא תקלה, כפי שנוטים לחשוב", אומר הפסיכולוג הקליני ד"ר טוני שחר. "בתרבות המערבית אנחנו מפתחים את הגישה שתקלות זה משהו לא טוב, אבל אם הדברים הולכים בניגוד למה שתכננת, זה לא בהכרח דבר רע. חוסר ודאות הוא חלק מהחיים, וזה לא קורה כי פישלת, אלא כי זה טבעו של העולם - שיהיו דברים בלתי צפויים והפוכים ממה שאתה מעוניין שיהיו. החוכמה היא לקבל את העובדה שבחיים הללו 'מה שיהיה יהיה', ועם כל מה שיגיע אנחנו נתמודד.

"יש אנשים שקל להם יותר להסתגל לשינויים. אלה אנשים ש'חיים את הרגע' ולא מפחדים מהלא נודע, או לצורך העניין, לא מחפשים תמיד מה עלול להשתבש להם, אלא יוצאים מנקודת הנחה שתמיד הם ירוויחו משהו מאי הוודאות, גם כשהסיטואציה לא נעימה. אנשים סקרנים משנים בעצמם את חייהם, ולא מחכים שהחיים יאלצו אותם לעשות שינוי, ולכן הם מכילים טוב יותר מצבים של חוסר ודאות".

ז'אק לאקאן אמר שהפסיכואנליזה היא התרופה כנגד אי הידיעה. איך עוזרים למטופל שמתקשה להכיל סיטואציה כזו בחיים?

"מדובר בשינוי דפוסי מחשבה, בשינוי של תפיסת עולם. בודהיסטים, למשל, עושים מדיטציה שעוזרת להם להכיל סיטואציות לא נעימות בחיים. אנחנו בפרקטיקה לוקחים אותה לכיוון פסיכולוגי-טיפולי, ברמה הכי פשטנית: אני נותן למטופל לדמיין מה צריך לקרות מחר בעיניו, ואז לשנות את הראייה. כל דבר שאתה מתכנן, תתייחס אליו לא כעובדה מוגמרת אלא כ'אולי'. שום דבר בחיים לא מובטח, ואם משהו ישתנה תקבל אותו, אין לך ברירה.

"להכיל חוסר ודאות זה בעצם לקבל תנודות בלתי נמנעות של המציאות, לקבל את זה שהכול משתנה כל הזמן. סטייה מהמסלול היא לאו דווקא סטייה לרעה. וגם אם התרחשה סיטואציה לא נעימה - היא חלק מהחיים, היא החיים".

יש יתרונות בתקופות של אי ודאות?

"אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאין לנו אפשרות לשלוט במתרחש, והדרך היחידה היא להיות אופטימיים ולשנות את דפוסי החשיבה, אז השמים הם הגבול. לא בכדי ג'ון לנון כתב את המשפט 'החיים הם מה שקורה לך כשאתה מתכנן תוכניות אחרות'. אנחנו אף פעם לא יודעים מה יקרה ואיך יקרה. אנחנו יכולים לרצות ולחלום, ולעתים התוצאה טובה יותר מהדמיון. החיים בהווה הופכים להרפתקה כשאנחנו מאפשרים להם להתקיים, גם אם הסיטואציה פחות נעימה.

"גם בעבר, בזמן שבו, לכאורה, חשבנו שישנם דברים קבועים בחיים, היציבות עדיין הייתה רק למראית עין. היא מעולם לא הייתה צפויה. בעבר 'עבודה' הייתה משהו קבוע, אבל זה בא על חשבון משהו אחר שהיה לא יציב בחיינו, כמו הבריאות ומערכת הבריאות, שלא הייתה כל כך מפותחת. אם כיום אנחנו יודעים שיש לנו שליטה, לכאורה, על מחלות, את 'חוסר הוודאות' אנחנו משלמים בקריירות שאנחנו מחליפים תדיר, או בתא המשפחתי. בשורה התחתונה, העולם כולו הוא גרעין של חוסר ודאות אחד גדול. ברגע שמבינים זאת, ההכלה וההתמודדות קלות יותר".

הפסיכולוג החברתי ד"ר עידו לויתן סבור גם הוא כי מה שהשתנה הוא התוכן של אי הוודאות. "בעבר אי הוודאות הייתה יותר אקזיסטנציאליסטית - האם נחיה או לא, ואם נחיה אז עד מתי. כיום מצבים של אי ודאות הם אינדיבידואלים, ונוגעים לחיים האישיים.

"בפסיכולוגיה החברתית קיימת תפיסה הטוענת שכאשר השליטה האישית שלנו מוטלת בספק, אנחנו נוטים לפנות לאיזו מערכת היררכית יציבה, כמו דת, ממסד או כל דבר גדול שעל פניו הוא גם יציב יותר. זו דרכנו לחוש שליטה בתוך חוסר הוודאות, גם אם במבחן המציאות המערכת הגדולה העליונה לא תמיד יציבה כפי שנוטים לחשוב.

"נקודה נוספת נוגעת לכך שגם אם ביומיום אנחנו יכולים להעביר על הממסד ביקורת או למרוד בו, ברגעים של אי ודאות נחפש בו שוב אחיזה. הדרך שלנו להכיל את הכאוס היא למצוא את ציר השליטה במשהו שגדול מאתנו".

הפסיכולוגית הקלינית ד"ר איריס רייצס מסבירה שהדרך לשכנע את עצמנו שחוסר הוודאות דווקא טוב עבורנו, היא להיאחז בעוגנים ולהגדיל את מה שהיא מכנה 'שריר החרדה'. "עוגן מאפשר לנו לנוע בחיים גם בתקופות של חוסר ודאות. זה יכול להיות מכון כושר שלוש פעמים בשבוע, או כל פעולה רפטטיבית אחרת. כשהרגליים שלנו מוחזקות באופן מטאפורי על הקרקע, אנחנו יכולים לחוש יציבים, לפרוש את ידינו לצדדים ולהכיל כמה שיותר.

"יכולת ההכלה של החרדה גדולה יותר כשאנחנו מייצבים את עצמנו בעוגן מסוים. אי ודאות הוא מקום מאוד חד של חרדה, אלא שבסופו של דבר אם נחשוב על כך, חרדה היא משהו שאנחנו לא רוצים לוותר עליו לחלוטין בחיים, אלא זקוקים לו במינונים קטנים ומאוזנים. חרדה עוזרת לנו להישאר בסף ריגוש מסוים, היא גם נותנת הכוונה וכוונון.

"חרדה היא גם שריר. לכל אחד מאתנו ישנה עקומה שבקצה האחד שלה הוא זקוק לביטחון, ובקצה השני נמצא שיא החרדה. לכל אחד יש מקום אופטימלי שבו הוא מרגיש מצד אחד מרוגש וחי, ומנגד בטוח ויציב. החכמה היא לאמן את השריר שיכול לשאת חרדה, ומדי פעם למתוח אותו עוד קצת, בדיוק כמו שעובדים על כל שריר אחר. אם נדע לעשות זאת, נוכל עם הזמן להכיל מנות יותר גדולות של חרדה, ולנצל את הפוטנציאל שלנו במקסימום".

"למדתי לחיות בתוך אי הוודאות"

עדי בירן, ממייסדות ספלייסר

"לחיות בתוך אי ודאות זה אלף-בית של החיים שלי היום. מאז שהקמנו את הסטארט-אפ, אין לדעת מה ילד יום, כי זה עסק עם רמת סיכון מאוד מאוד גבוהה. אז אני עושה לעצמי תרגול יומיומי, ומלמדת את עצמי שזה בסדר גם לא לדעת מה יהיה. לקבל את זה ולא להיבהל, כי זה נורא מפחיד".

אנשים נלחמים בקושי להכיל אי ודאות.

"טבעי לנו לדעת מה יהיה, אבל אי ודאות היא חלק אינהרנטי מהעשייה שלי. מספיק להסתכל על סיכויי ההצלחה בתעשייה הזו - הם לא עולים על 2%.

תחשבי מה זה לקום בבוקר, לעבוד נורא נורא קשה, ולדעת שסטטיסטית סיכויי ההצלחה שלך מאוד נמוכים. יש בזה משהו מסרס. אבל ברגע שאני מבינה ומתרגלת את זה, אני מנסה לשהות בתוך ה'כאן ועכשיו'. אני עסוקה בצעדים של היום, מחר ובחודש הבא".

איך מתרגלים את הפרקטיקה הזו?

"זו חוויה מאוד חזקה לחיות את העכשיו. ברגע שאתה מבין שהעתיד זה משהו כל כך לא ברור, העיסוק שלך בהנאות ובתחושות של הרגע הזה מאוד מתחדד.

"ברמה האישית, אין לי שום עיסוק בתרחישי עתיד. אנחנו נתקלות בהמון קירות, מתחרים שקמים, אי הצלחות. כדי להתמודד, אני מגיעה להכרה בסיטואציה, מפנימה שאין לי שום דרך לדעת מה יהיה, ועושה ככל יכולתי לעמוד במשימות העכשוויות. אני עובדת על מה שאני צריכה בשביל להתקדם, לא מתבלבלת מהפחד וגם לא מההתפעלות של הסביבה מהדבר שהולך וגדל".

עד כמה הפרקטיקה הזו משרתת אותך גם בתחומי חיים אחרים?

"אי הוודאות אינהרנטית ביכולת להתקדם קדימה. אם אהיה עסוקה בהתנגדות לה, אאבד הרבה מאוד דברים והאנרגיות שלי יתבזבזו לריק. בשבילי יש בזה משהו מאוד מרגיע, לדעת שאני עושה כל מה שביכולתי, והשאר הוא כבר מעבר ליכולותיי. הבנתי שזה חלק מהמשחק היזמי".

שחף בר גפן

בעלי סוכנות מדיה דיגיטלית

"רוב האנשים עסוקים בהתארגנות, ובינתיים הדברים קורים במקום אחר. צריך לקפוץ למים מוקדם, לפני שיש לך בסיס כמו משקיע. רוב האנשים לא קופצים, יש להם הסברים ארוכים למה זה לא הטיימינג ולמה לא לעשות את זה. צריך לחיות עם אי הוודאות, לחבק אותה, ולא לבנות חבלי הצלה ושביל קליפות תפוזים שיאפשר לך לחזור אחורה. צריך לעלות על האי, לשרוף את הספינה ולהניח שבסוף תסתדר.

"במהלך הצמיחה שלנו כחברה הבנתי שאני חי נהדר באזורים של אי ודאות. רוב האנשים שונאים את זה. עוד בצבא, כשהסתכלתי ביומן בחודש ינואר וראיתי שבנובמבר בצהריים יש לי פעילות, אמרתי לעצמי 'כמה זה נורא לדעת מה אעשה בנובמבר'".

(ליידי גלובס, אוקטובר 2015)

צרו איתנו קשר *5988