כל עידן הוא עידן הבורות

א.

אלה ימים טובים לבורות, לבערות, לרוע, לגזענות ולכל סוגי הטמטום באופן כללי - או לפחות כך חוזרים ואומרים לנו בכל מקום, בטח ובטח בזמן האחרון.

דונלד טראמפ עולה כפורח? הכול בגלל הבערות של האמריקאי הממוצע. תוצאות משאל העם בבריטניה? הוא כבר הוכתר באופן רשמי כ"ניצחון הבורות". המבוגרים מתייחסים ככה לצעירים מאז ומעולם כי פני הדור תמיד כפני הכלב; אני מכיר הרבה מורים ומרצים שלא מפספסים הזדמנות לתאר את התלמידים ואת הסטודנטים של היום כאהבלים. השמאל נוהג להאשים את הימין בכל הנ"ל כבר שנים והימין מאשים את השמאל בטמטום, בחוסר הבנה של המציאות ועוד. סארטר אולי טען שהגיהינום הוא הזולת, אולם עבור רובנו, דווקא הטיפשות היא הזולת.

ודוק: הזולת. אף פעם לא את או אתה או אני. כי לא משנה לאיזה ויכוח תאזינו, וכמעט שלא משנה באיזה תחום, בסופו של דבר תשמעו שני אנשים שכל אחד מהם טוען שהשני פשוט לא מבין כלום וחמור מכך - גם לא רוצה להבין כלום. לא משנה איזו טענה או ידיעה חדשה יעלו, תהיו בטוחים שהיא תשרת באופן מושלם את הדעה המוקדמת של שני הצדדים בכל דיון, מנוגדים ככל שיהיו.

כל הנאמר לעיל די מובן מאליו, אבל דווקא בימים מסוכנים אלה של בורות ובערות כדאי להזכיר שאין חדש תחת השמש: הבורות תמיד הייתה פה ותמיד תהיה. היא בת לווייתה הקבועה של החוכמה, עד שלפעמים אתה לא יודע מי באה קודם ומי מהן צילה של השנייה.

דברי ימיה של האנושות הן סיפור המאבק התמידי בין שני הכוחות הטמירים האלה. למזלנו, על אף שהבורות לעולם לא מובסת, הרי שלרוב החוכמה מנצחת בסוף, בוקעת כגוזל מתוך ביצה, גם אם לפעמים הקרב עקוב מדם.

ב.

יש מיליון דוגמאות למלחמה הנצחית בין הבורות לידיעה. הדוגמה שאני הכי אוהב היא סיפורו ההירואי והטרגי של הר דוקטור איגנץ זמלווייס: ב-1847 גילה הרופא הטוב כי רחיצת ידיים בחומר חיטוי בין חולה לחולה מקטינה באופן דרמטי את ההידבקות בשלל מחלות. הוא פרסם את ממצאיו, אבל הממסד המדעי של אותו זמן בז לו, דחה את רעיונותיו כאמונה טפלה והוא אף זכה לכינוי "הטיפש מפשט" (על שם המחוז ההונגרי שבו חי ולמד). הדחייה גרמה לו להתמוטטות עצבים והוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, שם הוכה על-ידי איש צוות ומת מפצעיו. שנים אחר כך הוכחה צדקתו וכינויו שונה ל"מציל האימהות".

אין לנו יכולת לשער כמה אלפי נשים וגברים מתו ממחלות בגלל הבורות והאטימות של הממסד. "אפקט זמלווייס" נקרא על שמו לא כדי להנציח את הגילוי האדיר שלו, אלא דווקא להדגים את האינסטינקט של ההתנגדות המיידית אליו.

הרי הרופאים והמדענים של המאה ה-19 לא היו טיפשים גמורים. למעשה, הם היו לא פחות חכמים מכל אחד - אז והיום. הם אולי קצת מזכירים את הבריטים, שאחרי שהצביעו בהמוניהם לעזוב את האיחוד האירופי, נזכרו לחפש מה זה בכלל האיחוד האירופי. הם פשוט היו בני אדם. ובני אדם תמיד עשו בחירות לא מוצלחות והם תמיד בטוחים שמה שהם יודעים זה הנכון ומה שהם מרגישים זה האמיתי. מהבחינה הזו, כולנו בורים גמורים.

"מנהגיו של בור הם: לענות לפני ששמע, להתנגד לפני שהבין, ולשפוט ללא ידע". את המשפט היפה הזה לא כתב זמלווייס, והוא גם לא מופיע בפרקי אבות: כתב אותו ג'עפר א-צאדק אבן מוחמד, האימאם השיעי השישי שחי במאה השמינית. יכולתי כמובן להביא המון ציטוטים אחרים ולא פחות יפים ונכונים מהיהדות, אבל בא לי לעשות רושם של אדם שאולי צר עולמו, אבל רחבים אופקיו (כלומר יודע לחפש באינטרנט).

ג.

האמת הלא נעימה היא שכולנו קצת מטומטמים (ואני לא מדבר על דוח ה-OECD שהראה שתושבי ישראל הבוגרים מגלים רמת מיומנות נמוכה בקריאה, במתמטיקה ובפתרון בעיות, מרוב תושבי המדינות האחרות).

כולנו קצת מטומטמים ותמיד היינו ותמיד גם נהיה כי אנחנו בטוחים שאנחנו נורא חכמים, כמו שכולנו דומים אף על פי שכל אחד בטוח שהוא מאוד מיוחד. עשו לעצמכם טובה ועברו על רשימת ההטיות הקוגניטיביות והחברתיות המצורפת בברקוד: זה כמו להביט במראה. נדמה שהמוח שלנו עושה הכול כדי לאפשר לנו להיות בורים וגאים בזה. "הפער האמפתי" גורם לנו להאמין שהאחר פועל הרבה יותר מאיתנו על-פי רגשות קדמונים ומאוויים, ולפעמים ההפך הגמור: התחושה שלאדם מהצד השני אין רגשות בכלל, לא כמונו, שמחוברים לעצמנו נורא-נורא. יש לנו בעיה להכיר במיוחדות של האחר.

אנחנו גם מוטים לבחור שלא לדעת על עובדות שישנו את דעתנו; כך אנחנו מגנים על עמדתנו וחשים בטוחים. כי בערות היא כוח כמו שאמר אורוול הגדול ב-"1984". זהו כשל מעגלי מרהיב שנקרא "בורות בלתי-מנוצחת".

אפשר לשמוע אנשים אומרים "על זה אני לא מוכן לדבר, את זה אני לא מוכן לשמוע, כל מה שתגיד לא מקובל עליי מראש כי אתה..." - ואלה דברים ממש מטומטמים להגיד, לא? אפילו הבורות עצמה הופכת לטיעון - או בלטינית: "ארגומנטום אד איגנורנטיאם" - בטענה שאם דבר מה לא הוכח כשקרי, סימן שהוא נכון (או להפך: אם משהו לא הוכח כנכון, הרי שהוא שקרי). ניסויים הוכיחו שאנחנו מעדיפים את המידע הישן על פני העדכני. למה? ככה אנחנו בנויים וזהו. בכלכלה קיים "אפקט בת היענה" שגורם למשקיעים להתעלם מסימנים מחשידים, לסמוך על מה שהם מכירים, ולהפסיד את התחתונים.

עליי אהוב במיוחד "השטח המת של ההטיה" - זו ההטיה הגורמת לנו לחשוב שאחרים מושפעים מפרסומות יותר מאיתנו. זה כמו אלה שאומרים, ובמיוחד בתקופה האחרונה, שפתאום הסוכר והמלח כאלה חשובים, שהם פשוט לא מבינים איך אנשים אחרים מאמינים לפרסומות של קוקה-קולה וחושבים שזה טעם החיים, אף על פי שמדובר במים מסוכרים ומקורמלים. כאילו שהם לא מושפעים מפרסומות אחרות. תראו לי אדם שלא מושפע מפרסומות ומותגים ואראה לכם את הדג שלא מושפע מהמים.

יש גם את הסיפור היפה על כינורות "סטרדיוואריוס", מהמותגים החזקים בעולם. כיום נותרו כמה מאות מהם ומחירם יכול להגיע לעשרות מיליוני דולרים, שהרי האגדה אומרת שאין כמו צליל הסטרדיוואריוס להרעיד את נימי הנפש. אבל בכל מבחני ההאזנה והנגינה העיוורים שנערכו, לא הצליח אף נגן להבחין ולהעדיף אותו על פני כינור חדש וסטנדרטי. מיותר לציין שזה לא פגע במחיר או באגדה.

ד.

אנסה להציע עוד הסבר: חשבתי עליו כשנכנסתי למכולת כמו בכל בוקר לרכוש כמה מוצרי יסוד, וכמו בכל בוקר ישב בטלוויזיה פאנל של מומחים שליהג וצווח בלי סוף על נושא שברור שאף אחד לא יודע עליו כלום. רק אתמול הם ליהגו וצווחו באותה מידה של להט על נושא אחר לגמרי, שגם בו לא היה להם שום מושג. בזתי להם בלבי, אבל אז הבנתי שהם בדיוק כמו כל אחד אחר - אם כל המידע בעולם זמין בכף היד, מרחק של קופי-פייסט, אתם לא באמת צריכים לדעת שום דבר בעצמכם. אבל מה שאתם מאוד צריכים זה שתהיה לכם דעה על כל דבר, ורצוי נחרצת. לא נחרצת, לא קונה.

מה שאמרו כל החכמים - מסוקרטס ועד קונפוציוס, ממארק טוויין ועד רבי עקיבא, עבור בשלמה המלך - הוכח כנכון, אבל הובן הפוך: אנחנו כל הזמן רק יודעים יותר ויותר על כמה שאנחנו בעצם לא יודעים הרבה. אלא שמאחר שתיאורטית אנחנו יכולים לדעת הכול, מעשית אנחנו לא צריכים לדעת כלום. נפלא. זה כמו עם הבריטים החביבים; אף אחד לא התנה את ההצבעה בידע נרחב בסוגיה, רק ברגש כלפיה.

זה אולי עידן הבורות, אבל בואו לא נתבאס מזה יותר מדי: הרי כל עידן הוא עידן הבורות. וזה כל הכיף, כי הבורים הם תמיד האחרים, לא אנחנו. אולי בסוף ההסבר היחיד שיכול להתקבל הוא שפשוט ככה אנחנו. בורים ומוטים מראש, אבל חמודים בסך הכול. והכי חשוב זה לזכור שכל הזמן נהיה יותר טוב.