השסע העדתי

מירי רגב - הפסיקי את מלחמת התרבות

מירי רגב / צילום: רמי זרנגר
מירי רגב / צילום: רמי זרנגר

כאילו לא מספיקים לנו האתגרים המדיניים, הביטחוניים, החברתיים והכלכליים, אנו נאלצים חדשות לבקרים להתמודד עם גל של פרובוקציות, הסתות והשמצות על רקע עדתי ותרבותי תוצרת בית. לא עובר כמעט יום בלי כותרת משתלחת, כזו או אחרת, מצד מקצועני הסתה מימין ומשמאל. דומה שמישהו טורח, מדי יום ביומו, להצית מחדש אש בגחלים הכבויות כמעט של המתח העדתי והתרבותי ולהרוויח מכך הון פוליטי ותדמיתי קצר טווח.

השיח הפלגני של קיפוח ואפליה יוצר תבערה בלתי פוסקת של מתח תרבותי, מעמדי ועדתי, שמאיים על עצם הלכידות של החברה הישראלית. דווקא אנשי מפלגת הליכוד, המפלגה השולטת, מצווים להמשיך את המורשת הממלכתית של מנחם בגין, שמנע בגופו מלחמת אחים וטבע את הסיסמה "מלחמת אחים - לעולם לא!", בתקופת הסזון ואלטלנה. אמנם אנו מדברים כיום על מלחמת אחים תרבותית, אבל ההשלכות הן אותן השלכות והחשש שמאן דהוא ירים את ידו על אחיו חי וקיים. כאז כן עתה עומד האינטרס הלאומי אל מול האינטרס הכיתתי וצר לראות, כי ממשיכי דרכו של בגין אינם הולכים בדרך זו.

הבנה היסטורית עמוקה

הרציונל הבגיני הוא כפול: מוסרי ומעשי. מלחמת אחים נתפסה בעיניו כעניין פסול, לא צודק ומזיק, שעלול לדרדר את האומה, שנמצאת בתהליכי התהוות וחשופה לעימותים חיצוניים, לתהום. רציונל זה הדריך אותו גם בימי שבתו באופוזיציה שם גילם את התפקיד של ראש אופוזיציה ממלכתית, המשרתת את האומה. זה לא מנע ממנו לנהל שיח ביקורתי חריף עם הממשלה ונאומיו הם מופת של שנינה רטורית, עוקצנית אך תרבותית.

לבגין היתה הבנה היסטורית עמוקה. הוא ידע עד כמה ההיסטוריה היהודית רבת השנים היתה עמוסה במחלוקות מבית ואילו השלכות הרסניות היו לכך. אחרי הכל, תולדות העם היהודי רוויות בקונפליקטים פנימיים מרים שהביאו לאסונות. מהקרע בעם בימי רחבעם, דרך קמצא ובר-קמצא בימי בית שני, אשר בגלל ריב מטופש על אגו גרמו לחורבן הבית ועד המאבקים הכואבים בין הציונות לבין מתנגדיה הרבים.

אולם את הרטוריקה המושחזת של בגין החליפה בימים אלה רטוריקת רחוב נמוכה, ששואבת את השראתה מהשיח המתלהם ברשתות החברתיות ושזורים בה נימים גזעניים, סקטוריאליים ושבטיים. במקביל אנו עדים לניסיונות רבים לתקן את העבר. אלא שהתחשבנות עם העבר באה על חשבון ההווה ובוודאי על חשבון העתיד. אנו הופכים כל כך משועבדים לצורך לתקן את העבר עד שאנו ממשכנים את עתידנו הלאומי.

אנשי שלטון שוכחים לעתים את גודל השפעתם ואת אחריותם. הם אינם ערים לכך שכל מילה שלהם זוכה לתהודה רחבה, ויש לה השלכות חינוכיות מרחיקות לכת, בוודאי בחברה שממילא חיה על הקצה ושטרם נתגבשה לחברה מלוכדת וקוהרנטית.

להגדיל את כלל תקציבי התרבות

מעבר לסגנון קיימת גם המהות. לכאורה מבקשת השרה רגב לתקן עוול היסטורי של קיפוח בני עדות המזרח מבחינה תרבותית וחברתית. איש לא מתכחש לכך שבמהלך השנים מאז העלייה ההמונית סבלו בני עדות המזרח מקיפוח והזנחה, גם במימד התרבותי. העושר התרבותי רב הדורות שהביאו עימם מהגולה כאילו הועלם. אלא שבשנים האחרונות אנו עדים דווקא לפריחה תרבותית גורפת, שממנה נהנים לא מעט נגזרות של תרבות המזרח, או שהן מושפעות ממנה. בשירה, בספרות, בזמר ובתיאטרון. זה לא רק הזמר המזרחי העממי, שהפך לנחלת הכלל, אלא גם שירה ערבית-יהודית ועוד כהנה וכהנה מפעלים תרבותיים שסופגים השראה מתרבות המזרח הענפה. יש לעודד תהליכים אלה ולהעצימם, כולל בהקצאת תקציבים, אבל כדי להגשים זאת אין צורך בפתיחת חזית אל מול כל המגזרים האחרים.

אני גם יכולה להסכים עם השרה, כי יש לא מעט מקרים של בריוני תרבות שמכהנים שנים בתפקידם ורואים עצמם פטרוני תרבות. אם כך יש צורך ברוטציה, בטיפוח דור חדש של יוצרים ובהזרמת דם חדש מבלי לעלוב, להשמיץ ולבצע דה-לגיטמציה בקבוצות אחרות.

טוב היתה עושה השרה לו הייתה מקדישה את מרצה להגדלה של כלל תקציבי התרבות, במטרה להעמידם על 1% מהתמ"ג כנהוג במדינות הנאורות. יש מקום לעודד תהליכים טבעיים של הטמעת תרבות ישראלית כלל-מגזרית על פני עידוד סקטוריאליות לשמה, ללא קשר עדתי, תוך כדי הגדלת תקציב התרבות בכלל ולהגדלת ההקצאה לתרבות בפריפריה בכלל. בינתיים עד עתה שמענו דיבורים רבים ומעשים מעטים.

כוחה של הישראליות

מי שבאמת רוצה לקדש מלחמה צודקת צריך לקדש מלחמה על העוני, על הפערים החברתיים ועל המרחקים הגדלים בין מרכז לפריפריה. כיסי העוני היום אינם חופפים קווי מתאר עדתיים. העניים החדשים הם רוסים, חרדים, ערבים ואתיופים. בהם יש לטפל ולהם יש להקצות משאבים.

אני מאמינה בכור היתוך מעודכן, שאיננו מטאטא שונות תרבותית, אלא מפרה אותה לטובת הכלל. ומעל הכל, אני מאמינה בכוחה של הישראליות. לישראליות, המשלבת חדש וישן, מזרח ומערב, ויוצרת כאן תלכיד ים תיכוני חדש, יש כוח מלכד עצום, הגורף וסוחף עימו קהלים רבים ומהווה היום את הדנ"א החדש של ילידי הארץ.

אך כדי לאפשר לתהליכים חיוביים ובריאים אלה להמשיך מתחייבת חזרה לממלכתיות ולאתיקה נוסח בגין. אני ערה לכך שברקע הדברים עומדים אינטרסים מפלגתיים ואישיים ומבינה כי פוליטיקה של זהויות היא נשק רב-עוצמה במאבק השלטוני. אלא שבהיותה של מלחמת אזרחים תרבותית זו מנותקת מההוויה האמיתית וכאשר החברה הישראלית הופכת להיות טרף לעסקנים פוליטיים תאבי כוח, הגיע הזמן לשים לכך תמרור עצור, בשם השפיות.

אנו עדים היום לקונפליקטים פנימיים חריפים במדינות רבות בעולם. על רקע דתי, גזעי, תרבותי ומעמדי. אין כמעט מדינה כיום שלא סובלת משסעים פנימיים. אבל מה שיכולות להרשות לעצמן חברות בוגרות, ותיקות וממוסדות, ישראל - כמדינה צעירה יחסית שעודנה מתגבשת ונתונה לאיומים חיצוניים לא מבוטלים - איננה יכולה להרשות לעצמה.

*** הכותבת היא מנהלת-שותפה בפירמת עורכי הפטנטים "לוצאטו את לוצאטו", מ"מ ראש מועצת עומר, חברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ויו"ר עמותת "יחדיו" מייסודה של קרן רש"י

צרו איתנו קשר *5988