שחקניות הפורנו הן הפמיניסטיות החדשות

לקלי הולנד יש חוש הומור מצוין וביצים גדולות. בגיליון האחרון של המגזין 'פנטהאוז', שאת הבעלות המלאה עליו רכשה בפברואר השנה, היא צוחקת בלי בושה על המתחרה הוותיק 'פלייבוי' ולועגת ליו הפנר, ובחודש הבא היא מתכננת להסתבך עם דונלד טראמפ וידידו ולדימיר פוטין. שני הסיפורים האלה כל כך טובים, שאי אפשר שלא להתעכב עליהם כבר בהתחלה. לפני מספר חודשים הודיע מגזין 'פלייבוי' כי לא יציג יותר עירום נשי בעיתון. ההחלטה הזאת הייתה כל כך משונה בעיני הולנד, שהיא הייתה חייבת להכניס בקטנה לבעלים יו הפנר. בהפקה בת 10 עמודים יש 5 צמדי תמונות. כל צמד מציג תמונת עירום אחת נועזת של דוגמנית, ותמונה שנייה, שבה אותה דוגמנית מצולמת בפוזה דומה, רק לבושה לגמרי. כך, למשל, רואים שתי דוגמניות יושבות בפישוק רחב, בעירום פרונטלי מלא, עם ביריות ונעלי עקב. בתמונה המקבילה, אותן דוגמניות יושבות עם ביריות ונעלי עקב ברגליים צמודות, שמציצות מתחת לבורקה שחורה. איך הפנר קשור לזה? תמונת העירום שייכת ל'פנטהאוז', והצנועה ל'פלייבוי'. בטקסט הנלווה לפרויקט נכתב שהם בסך הכול אוהבים לעקוץ מדי פעם את ה'ארנב', ושהקוראים יכולים להסיר דאגה מלבם, הם לא יתדרדרו להיות חסודים כ מותו.

הולנד לא עוצרת כאן. בחודש הבא היא מתכננת לפרסם כתבה על היחסים בין טראמפ לפוטין, כשהשאלה המרכזית תהיה האם טראמפ הוא מרגל רוסי. כשאני מרימה גבה בתדהמה, הולנד מסבירה בשיא הרצינות שאם הוא ייבחר לנשיאות תהיה לו גישה לכל המידע הביטחוני הכי רגיש של ארה"ב, והסיבה לדאגה נעוצה בכך שמנהל הקמפיין שלו הוא היועץ לשעבר של נשיא אוקראינה. ומי מינה את נשיא אוקראינה? פוטין!

את באמת מאמינה שטראמפ ירגל עבור רוסיה?

"אני מאמינה שהעובדות מדאיגות. טראמפ מעריץ את פוטין, והוא כזה אידיוט, שפוטין יכול 'לגייס' אותו בלי שהוא ישים לב. הוא בכלל לא ידע שהוא משמש כמרגל עבור רוסיה. אז אנחנו נציג את השאלה הזאת לקוראים".

נשאבה לתעשיית הפורנו

וזאת התשובה לכל אלה שצוחקים על מי שאומר שהוא מנוי על המגזין בגלל הכתבות. בכלל, הולנד הגיעה מהקצה השני של תעשיית המדיה ושימשה במשך שנים ככתבת מלחמות, מסקרת אזורי קרבות, נוסעת לכל פינה בגלובוס שנגועה בקונפליקט, מתעשיית הנשק ומלחמת כנופיות בארה"ב, דרך קיני החמר-רוז' בקמבודיה ועד מאבקי הכוח של ברוני הסמים בדרום אמריקה. סדרת כתבות דוקומנטריות שעשתה על תעשיית הפורנו, מה שנקרא בידור למבוגרים, חשפה אותה לעולם השנוי במחלוקת הזה, ובמשך כחמש שנים היא ראיינה במאים ומפיקים, ובעיקר שחקניות, מתחילת הקריירה שלהן, דרך שיאים, ועד שהן כבר שחוקות או מבוגרות ועוזבות את המקצוע. והיא נשאבה פנימה. היום, 15 שנים לאחר מכן, היא הנשיאה של אולפני פנטהאוז, חברה שמשווקת ערוצי טלוויזיה, מגזינים, מועדונים וניוזלטרים ביותר מ-100 מדינות ברחבי העולם, היא הבעלים של המגזין ואחת הבמאיות והמפיקות הראשונות והמובילות של סרטי פורנו בארה"ב.

אין לי ספק שכשראיינת לסדרת הכתבות שלך אנשים בתעשייה, שאלת כל אחד ואחד מהם 'מה לעזאזל אתה עושה כאן'. אילו תשובות קיבלת?

"גם אני נכנסתי לעסק הזה עם הרבה דעות פמיניסטיות, וכולן הופרכו. כל מי שראיינתי, כולן, אמרו לי את אותו הדבר: 'לא יכולתי לנהל חיים רגילים. כשהייתי צעירה הייתי מאוד מינית, אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה, תמיד חשתי שונה ומעולם לא התאמתי למסגרות, ואז מצאתי את העסק הזה והרגשתי שבאתי הביתה'. כל הנשים היו רהוטות ואינטליגנטיות ולחלוטין מודעות לחיים שלהן. אחת השחקניות המפורסמות בעסק, נינה הארטלי, הייתה בת 30 פלוס כשראיינתי אותה, בשיא הקריירה שלה, כוכבת, מחלקת חתימות למעריצים. ביקשתי ממנה כמה תובנות על העסק הזה והיא אמרה שזו פשוט מלחמת מעמדות. מי שאחראי, בין היתר, לדימוי הגרוע והמוטעה על נשים בתעשייה הוא פמיניסטיות מהחוף המזרחי בארה"ב, שמרניות ומתנשאות, שטוענות ששחקניות פורנו אינן משכילות ומגיעות ממעמד נמוך או מבתים הרוסים. אבל זה לא בפירוש לא נכון. יותר מזה, בעיניי הן הפמיניסטיות החדשות".

הקול הפמיניסטי טוען שרבות משחקניות הפורנו סבלו מהתעללות מינית בילדותן והיו קורבנות לאונס. יש גם שחקניות שמתמכרות לסמים או לאלכוהול.

"ברור שבעסק שלי יש צעצועים שבורים. נשים שעושות סמים. אבל לא הפורנוגרפיה עושה את זה, אלא מה שנקרא סינדרום 'פריס הילטון'. אלו נשים בנות 21, שמרוויחות הרבה כסף וחיות בלוס אנג'לס, והן לא יכולות להתמודד עם זה. באופן אירוני, מי שרוצה באמת לעבוד בתעשייה חייבת לעמוד בתנאים מאוד נוקשים. להיות בשמונה בבוקר על הסט, לדעת את הטקסטים, להיראות טוב, רעננה ולא עייפה. ואם את לא עומדת בתנאים האלה את נפלטת החוצה. זה לא מתאים לכל אחת. מבדיקה לא רשמית שערכתי, 70% מהנשים שאני מעסיקה בסרטים ובצילומים מאוד נהנות מהמקצוע".

אחוז גדול מהעובדים בתעשייה הזאת הם שונאי נשים. מיזוגנים.

"זה נכון. כמות אדירה. הרבה מהבמאים והמפיקים וכל מי שנמצא בתעשייה הזאת הם דור שני לנשים פמיניסטיות. אותן אימהות שלפני 30 שנה יצאו לעבוד, התחילו להרוויח כסף, חלקן אפילו יותר מהבעל שלהן. התוצאה הייתה נשים שלא תלויות בגברים. ומה קרה בעקבות זאת? הם היו חייבים להתחיל להעניק להן אורגזמות. וזה, למעשה, מעקר את הגברים מכל מה שהם אמורים להיות והופך אותם לחסרי תועלת. ורבים מהגברים הצעירים האלה, שהם תוצר לאימהות פמיניסטיות, איבדו חזקה על האישה שלהם והם מנסים להשיג אותה בחזרה, דרך עבודה בתעשיית הפורנו. הם חושבים שבכך הם שולטים על נשים ומחזירים לעצמם את השליטה. אני חשה אמפתיה גדולה כלפי גברים. המעמד שלהם השתנה עם המהפכה הזאת, והם צריכים להפוך דף ולהתמודד עם המציאות חדשה".

באיזשהו אופן גם את חלק מתעשייה שמנצלת נשים ומחפיצה אותן.

"על הפריזמה של ניצול נשים והתעללות בהן יש בצד אחד את האישה באפגניסטן שסקלו אותה כי שכבה עם גבר, באפריקה יש מילת נשים ואפילו בארה"ב ב-2016 יש נשים קתוליות שלפני החתונה עוברות 'הדרכה' אצל יועץ נישואים שהוא כומר בן 80 שמסביר להן שאם הבעל בוגד בהן, זו אשמתן. בהודו אונסים נשים, וההנחה היא שהערך של אישה טמון בבתולים שלה. בצד השני של הפריזמה יש נשים שאומרות: 'זה הגוף שלי, המיניות שלי, פאק יו. אני אעשה עם הגוף שלי מה שאני בוחרת. גם אם זה אומר לעשות סקס עם גברים מול המצלמה. מה תעשו בקשר לזה'?

"כשאני נכנסתי לתעשייה ודיברתי עם הנשים האלה התחלתי להתמודד עם המשפט: 'הגוף שלי החוקים שלי'. זו פוליטיקה קיצונית יותר מדמוקרטי מול רפובליקני. כל הפוליטיקה של הכוח נמצאת בזה. כשהייתי בביקור בטורקיה, שהיא לקוחה שלנו, רציתי לתלות שלט חוצות באיסטנבול עם דוגמנית שלנו בהלבשה תחתונה. או בלי. פשוט כדי להעביר את המסר שיש עולם אחר שבו אפשר לעמוד ולזרוק את החיג'אב וללבוש ביקיני. כאילו, תתמודדו עם זה. הקיצוניות שלכם היא לא הבעיה שלי. זה מעצבן אותי רק לדבר על זה".

נשים שחוגגות את המיניות שלהן בראש חוצות עדיין נחשבות לחריגות, ורבות עדיין מרגישות אי נוחות מול פורנו, אפילו פורנו רך כמו שלכם.

"יש נשים שחיות בלוס אנג'לס, הרחק מימי הביניים, ועדיין מצליחות להפתיע אותי. אני יכולה לצאת עם חבורת נשים, ועוד לפני שהמנה הראשונה מגיעה הן כבר יתייעצו איתי, כמו שמי שפוגש במקרה רופא מיד מספר לו על הכאב החדש שצץ אצלו. הן יאמרו משהו כמו: 'לפעמים בעלי רוצה שאני אצפה בפורנו אבל אני לא רוצה, כי זה מוביל לסקס ואני לא אוהבת סקס'. כל אישה זייפה אורגזמות, כי אנחנו צריכות להגן על האגו הגברי השברירי, ועל הנישואים שלא יתפרקו. אנחנו גדלות על הפנטזיות הילדותיות שהתשוקה תמיד נשארת וגם המאוהבות. ייתכן שהבעל הוא בעל טוב ואוהב והוא אבא טוב, אבל אם הסקס לא עובד מה עושים? מפרקים את הנישואים. אם היינו בסביבה אחרת נשים היו יכולות לומר לבעל דברים כמו: אורגזמות וגינליות הן המצאה. הן לא באמת קיימות. אבל אנחנו לא מדברות על זה, גם עם האיש שישן לידנו ויש לו חלק כל כך גדול בחיים שלנו. אז מי יטפל בזה? וחלק ממה שאני עושה הוא התשובה, כי אני אומרת: סקס זה לא משהו שצריך להחביא מתחת לשולחן, זה משהו שצריך לדבר עליו ולא להתבייש בו".

מובילה מותג גברי

הולנד, 54, היא אישה גבוהה, מטופחת מאוד, אלגנטית, אבל עם טוויסט. היא לובשת Power suit - מכנסיים שחורים ישרי גזרה, בלייזר מחויט וחולצת שמנת אקזקוטיבית. אבל נועלת נעלי אולסטאר מקושקשות. היא נולדה בדאלאס טקסס, אבל הצליחה להיפטר מהמבטא הדרומי המוכר אחרי שנים בלוס אנג'לס. רק פעם אחת 'ברח' לה "יס מאם" שהסגיר את שורשיה. היא אחת מתוך שלוש נשים, שבאופן אירוני הובילו את שלושת מותגי הגברים החזקים ביותר בארה"ב בתחום הפנאי: 'פלייבוי', 'האסלר' ו'פנטהאוז'. כריסטי הפנר, בתו של יו, נכנסה לנעליו של אביה כיו"ר ומנכ"לית תאגיד פלייבוי, אך פרשה ב-2009. היום, אגב, היא לא חשה בנוח עם הפוזיציה שהחזיקה ואין זה נדיר לשמוע אותה מתנצלת על כך. טריסה פלינט, בתו של לארי פלינט מייסד 'האסלר', דווקא לקחה את המותג צעד אחד קדימה והשיקה רשת חנויות סקס צעירה ועדכנית, עם בית קפה בכל סניף ותאורה מזמינה, ושינתה ב-180 מעלות את הדימוי המקובע שלה כרשת של חנויות מין אפלות ומוזנחות. הצלע השלישית היא, כמובן, הולנד, שמחזיקה כעת את המושכות של המגזין שייסד בוב גוצ'יונה ונחשב פורץ דרך בתחומו (הוא היה הראשון שהראה עירום פרונטלי מלא, שיער ערווה, ופרסם סדרות עירום של סלבריטאיות כמו ונסה ויליאמס ומדונה).

"היה לי חלום שיגיע רגע שבו שלוש הנשים ינהלו את שלושת המותגים הגבריים האלה", היא אומרת, "אבל זה כבר כנראה לא יקרה".

הולנד גם הייתה האישה השנייה שהחלה לביים סרטי פורנו, תחום הנשלט רובו ככולו על ידי גברים. היום יש מספר שווה של במאים ובמאיות. ועם זאת, התעשייה עדיין 'מחנכת' דורות של גברים איך סקס אמור להיראות ולהתנהל.

"זה בהחלט אחד הדברים הבעייתיים בעולם הפורנו", מודה הולנד. "היות שההורים לא מלמדים את ילדיהם איך מתנהגים בסקס, מה מותר ומה אסור ומה חשוב, הם לומדים את זה מהסרטים שלנו. ואז את רואה דור שלם של גברים שחושב, למשל, שלגמור לאישה על הפנים זה נורמלי. אבל זה לא נורמלי. מצד שני, את צריכה לשאול את עצמך האם מפיקי סדרת סרטי 'מהיר ועצבני' אמורים ללמד אותנו איך לנהוג. אז זה לא האחריות שלנו, אבל תרמנו לחוסר התקשורת בין נשים לגברים בסקס".

אז מה לעזאזל את עושה בתעשייה הזאת?

"לא הייתי נכנסת לעולם הזה בשביל הכסף, או בשביל הקטע. נכנסתי לזה ונשארתי בזה כי אני מאמינה שזה מעצים נשים, ותומך בנשים שאומרות: 'אתה לא יכול לשפוט את המיניות שלי', והנשים האלה שמשתתפות בסרטים אומרות את זה במעשיהן. הן נשים לוחמות והן מוכנות לעמוד מול כל כך הרבה ביקורת. לפעמים הן אפילו צריכות לוותר על קשר עם המשפחה שלהן, שלא מקבלת את הבחירה הזאת. צריך הרבה אומץ כדי להגיד: 'אלה החוקים שלי. לא של אבא שלי, או אחי, או הרבי או המולה'".

היית רואה את עצמך משתתפת כשחקנית בסרט?

"לא, כי נולדתי קתולית, עם כל האשמה והבושה שמלמדים אותך שיש במין, וגם לי עדיין קשה להתמודד עם החשיפה הפיזית. ולמרות שאני לא נודיסטית, גם אם אני עם המאהב שלי, אני לא אלך עירומה ואחגוג את הגוף שלי. אני תוצר של הקתוליות שלי. אז אני גאה באלה שיכולות לדבר על זה ולא להתבייש במיניות שלהן. זה קצת דומה בעיניי ליציאה מהארון, וייקח זמן עד שהוא יהפוך לנורמטיבי. גם בתנועה לזכויות האזרח בארה"ב לקח שנים עד שהשיגו זכויות שוות לשחורים וגם להומוסקסואלים ולקח עוד המון שנים להילחם על מקומם בחברה, ועדיין הם לא השיגו את כל המטרות שלהם, אז גם למין ייקח, ואני מאמינה שזה מה שצריך לעשות".

מה למדת באופן אישי מהשנים מאחורי המצלמה?

"אני הייתי נערה בשנות ה-70 כשעוד היו עושים המון סקס חופשי. כל ערב היה לי פרטנר אחר, עד כדי כך שלא תמיד הייתי זוכרת את השם של מי שהיה איתי במיטה. ואם היית שואלת אותי אז אם יש לי ניסיון מיני הייתי אומרת בטח, ושאני אפילו ב-%5 העליונים של בעלי הניסיון. אבל אחרי שנכנסתי לתעשייה ונחשפתי לדברים, הבנתי שלא באמת היה לי ניסיון מיני. פתאום ראיתי שמותר להשמיע קולות בסקס ולעשות משחקי תפקידים, וזה שחרר אצלי משהו והרחיב את אופקיי המיניים. הבנתי גם שסקס זה לא אהבה ואהבה זה לא סקס. זה נהדר כשהם באים ביחד, אבל אני צופה בשחקנים עושים סקס כל היום ואז באים הביתה למי שהם אוהבים. וגם שם הם עושים סקס, אבל זה משהו אחר. התפיסה לגבי סקס היא מוטעית. כשנישואים מתפרקים בגלל בגידה ומישהו אומר: 'אתה לא אוהב אותי יותר, אם היית אוהב אותי לא היית עושה את זה' - זו טעות. לי ברור ששני הדברים הם שונים. אחד הוא ביולוגי והשני הוא רגשי ורוחני".

יש לך איזושהי אג'נדה במגזין, מסר שאת רוצה להעביר לקוראים?

"וואו. לפני שלושה חודשים קניתי את המגזין ועכשיו אני הבעלים שלו. קניתי אותו מחבורה של בנקאים חסרי השראה, אנשי פיננסים שלא היה להם חזון לגבי המותג ולא היה להם כבוד למותג. והכול הסתובב סביבם: הם לא רצו שום דבר פוליטי כי היו להם חברים בפוליטיקה. קניתי עיתון קצת צהוב וקצת פרובוקטיבי, והעובדה שלא עסקנו בשום תוכן פוליטי הייתה הפסד בעיניי. לפני חודשיים הייתה לי הארה: אני יכולה לעשות מה שבא לי, כי אני הבעלים של העיתון! ואז יצאתי לדרך עם כמה אג'נדות שחשובות לי, כמו הכתבה על טראמפ והפרויקט שצוחק על 'פלייבוי'.

"עוד כתבה פוליטית מיוחדת שעשינו הייתה אחרי שמושל מדינת יוטה, שיש בה ציבור גדול של מורמונים, הודיע שפורנוגרפיה היא סכנה לבריאות הציבור, להיות הומו זה מחלה ואוננות זו מחלת נפש. כל אלו כמובן באדיבות מחקרים שנעשו בכנסייה המורמונית. אני החלטתי שאנחנו נכריז על מדינת יוטה כסכנה בריאותית לציבור, וכדי לתמוך בתזה הזאת פרסמנו מחקרים שהראו כי שיעור הנבערות ביוטה גבוה ושיעורי ההתאבדות הם מהגבוהים באמריקה, שלחתי את המגזין לאנשי הכנסייה המורמונית ועשיתי מנוי חינם למושל. הדובדבן שבקצפת היה סדרת צילומים של פורנו לסבי שבו כיכבו שתי נשים, שהכותרת שלה היתה Sister wives ("נשים אחיות" - כינוי לכמה נשים מורמוניות שנשואות לאותו גבר, ח"ב). אבל בשורה התחתונה הקונספט שמוביל אותי והמסר שאני רוצה להעביר הוא שנשים הן ישויות מיניות וצריך לתמוך בזה באיזה אופן שאפשר. אנחנו עושים גם פרויקטים יצירתיים, כמו זה שיפורסם בגיליון הבא: לקחנו כמה סלבריטאים, ובהם שחקנים ומוזיקאים, ונתנו להם לצלם נשים באופן יצירתי ואמיתי. המוזיקאי דייב נאבארו צילם נשים שמנות במראה ויקטוריאני, והשחקן מייקל ק. וויליאמס, שבא מהגטו בברוקלין, צילם נשים אמיתיות, קשות יום, שמ טפלות בילדים ועובדות, אבל יש להן חלום להיות כוכבות".

הקשר הישראלי

אפשר להתווכח על המוסריות והאחריות של תעשיית הפורנו בכלל או חברת פנטהאוז מדיה בפרט, או על היעדרן. אבל אי להתכחש לכך שהולנד מנהלת אימפריה עסקית. אז מה מחפשת אשת עסקים בסדר גודל כזה בישראל הקטנה והשמרנית?

הולנד מציינת שלוש סיבות. השלישית, מתבקשת. אבל נתחיל בראשונה: ערוץ פנטהאוז משודר כיום רק ב-HOT והולנד מעוניינת לחתום עסקה גם עם חברת הלוויין yes. השנייה: ישראל נחשבת למעצמת טכנולוגיה והולנד היא פלטפורמת שידור ברשת ובטלוויזיה שזקוקה לשדרוגים ופיתוחים טכנולוגיים כדי להעמיק את חוויית המשתמש (הולנד: "תל אביב היא ממש עמק הסיליקון. פגשתי חברות שמייצרות מסכי מגע מיוחדים ואפליקציות שמאפשרות הצבעה דרך הטלפון הנייד ועוד"). והשלישית: נערת השנה של המגזין לשנת 2015, תואר מקביל לשפנפנת החודש של 'פלייבוי', היא ישראלית ושמה ליילה. לפני שהיא הפכה לנערת השנה של המגזין, היא עשתה שירות לאומי כאחות, ויש לה משפחה בישראל. במגזין ביקשו לעשות קצת יחסי ציבור סביב בחירתה.

מה את חושבת על הגברים הישראלים?

"אמרו לי שהאנשים בישראל מאוד מיניים, אבל ממה שאני רואה, רק הגברים הם כאלה. ישראל היא עדיין מדינה שמרנית וגיליתי את הכוח וההשפעה של הקיצונים הדתיים. אף אחת מבין החברות שפגשתי בענייני עסקים וטכנולוגיה לא הייתה מוכנה להגיד שהיא פגשה אותי. היח"צ שלי רצה להוציא הודעה על הפגישות שהיו לי, אבל לא היו מוכנים. גם הפלטפורמה שמשדרת אותי לא הייתה מוכנה לדבר על זה".

יש לך איזשהו תחביב, חוץ מפורנו?

"אני מצילה חיות. קניתי חווה ויש לי עזים, חמור, חתולים, כלבים וציפורים. בכל שנה ביולי אני עושה אירוע לגיוס כספים ומזמינה את אנשי התעשייה שיתרמו, והם תורמים ביד רחבה. משום מה, מי שעובד בתעשייה שלנו מאוד רגיש לבעלי חיים ולהצלתם. יש לי תיאוריה בקשר לזה: בתחום הזה, החברה שופטת אותך כל הזמן, באופן מאוד ביקורתי. חיות לא שופטות אותך, הן מקבלות אותך כמו שאתה".